אלוף, תותח, מדהימה: הורים יקרים, תפסיקו לעודד את הילדים שלכם
הייתם רוצים שילדכם יתחנך בגן שבו לא מעודדים? כשאפרת לקט נכנסה לגן מונטסורי היא הזדעזעה מקרירות הצוות, עד שהבינה את העקרונות החינוכיים שמאחורי השיטה
אני זוכרת את השבועיים הראשונים בגן המונטסורי של אביתר שלי, ילד בן שנתיים וחצי מסתובב ועושה בעצמאות גדולה פעולות שלא דמיינתי שהוא יכול לעשות. הוא קילף ביצה, מזג לעצמו את האוכל מתוך קערות שהונחו במרכז השולחן, שטף את הכלי והחזיר אותו למקום, העסיק את עצמו ובשקט מופתי עבר מתרגיל (ככה נקראים המשחקים בגן מונטסורי) אחד למשנהו, עובד ברצינות וביסודיות. והוא כמובן לא היה הילד היחיד שם.
דבר אחד צרם לי מאוד. אני יכולה לומר ביושר שאפילו קצת הכעיס אותי. חשבתי שהצוות מאוד קר אל הילדים. אף לא פעם אחת שמעתי את המילים ״כל הכבוד״ נאמרות לילד. בכלל שמתי לב שבגן הזה לא מעודדים ילדים, לפחות לא כמו שאז, לפני 11 שנים, חשבתי שצריך. כשפניתי אל הגנן המיתולוגי של אביתר ושאלתי למה הוא לא מעודד את אביתר ומפרגן לו על ההצלחות שלו, נפתחה שיחה שבזכותה צללתי אל העולם הקסום של שיטת החינוך המונטסורית.
בטור אחר שלי אסביר את עקרונות השיטה ואיך אפשר לשלבם בבית שלך, אבל בינתיים, אני רק מבקשת ממך לקרוא את שכתבתי, לענות ביושר על השאלות שאשאל אותך מיד ולבחון האם את מעודדת את ילדייך באופן אפקטיבי או אולי העידוד שלך יכול אפילו לגרום להם נזק. אחרי כן אזמין אותך בטור הזה, כמו בכל טור בו אכתוב לך, לבחון את הכלים שאציע ולראות האם ואם כן מה מהם מתאים לך ולהשקפת העולם שלך. חלק מההמלצות שלי נסמכות על מחקרים עדכניים שאזמין אותך לקרוא ואת חלקן אני משתפת מתוך ניסיוני שלי ושל מאות התלמידות שלי בשנים האחרונות.
רגע לפני שאציג לך את המחירים שהילדים שלנו משלמים על עידוד שגוי שלנו, אני רוצה לשאול אותך, איך את מעודדת את הילד שלך? האם את מוצאת את עצמך אומרת לו מילים כמו ״מדהים״, ״כל הכבוד״, ״אלוף״, ״תותח״, ״נפלא״? ומי לדעתך מרוויח מהעידוד – את, הוא, שניכם?
האם העידוד שלך עונה על צורך רגשי שלך כי למדת ש״חייבים״ להגיד מילה טובה לילד? הרי זה מה שממלא לו את מיכל האסימונים (בהרצאה המפורסמת של ריצ׳ארד לבוי). זה החמצן והדלק שלו ואיך אפשר לא להגיב בהתפעלות אל משהו שהילד הצליח לעשות? אז אם את מצליחה לענות לעצמך בכנות, מי המרוויח הרגשי העיקרי מהעידוד שלך?
ויליאם ג׳יימס, שהוא אבי הפסיכולוגיה המודרנית, מציע נוסחה על פיה התפקיד שלנו ההורים הוא לעזור לילד לבנות את ההערכה העצמית שלו. הוא גורס כי אין דרך ישירה לבנות הערכה עצמית של ילד אלא תוך שני משתנים בנוסחה: הצלחה וציפייה להצליח. כלומר, התפקיד שלנו מסתכם ביכולת שלנו להזמין את ילדנו להתנסות במיומנויות חדשות, בדרגת קושי תואמת גיל שעולה בכל פעם עם התרגול והאימון ותוך ציפייה להצליח. ילד עם הערכה עצמית גבוהה יהיה ילד שמצפה להצליח וגם נהנה לאורך הדרך מהצלחות קטנות בכל פעם. בשביל זה ילד צריך שנאתגר אותו ובשביל שנוכל לאתגר אותו אנחנו צריכות להאמין מראש שהוא יצליח וגם להאמין מראש שבמידה ולא יצליח, ידע (גם בעזרתנו) לשאת בכל תוצאה של הניסיון, ללמוד ממנה ולהשתפר בניסיון הבא.
והנה שלוש סיבות מדוע לא לעודד ילדים ומנגד - הדרכים לעשות זאת בצורה אפקטיבית.
1. לפעמים עידוד הוא רק מניפולציה שלנו, כדי שהילד יציית לבקשתנו.
זה מתחיל מגיל צעיר ממש. הילד רק לומד לנופף לשלום ואנחנו מבקשות שיעשה כן כל אימת שמתחשק וכשבא לנו להפגין את היכולת החמודה והחדשה שלו. כשהוא מנופף לשלום, נענה לציות שלנו, אנחנו מחייכות, מוחאות לו כפיים בחזרה ואולי אפילו קוראות בקול גדול ״כל הכבוד״. רגע, על מה ״כל הכבוד״? על זה שציית? על זה שמחא בדיוק כשרצינו? מה אנחנו מלמדות אותו בעצם?
זה ממשיך ב״הנחיות ביצוע״ שלנו אליו. ״תגיד תודה לדודה על דמי החנוכה שקיבלת״ וממשיך בהנחיות לחלוק חטיף או צעצוע, הנחיות שמלמדות אותו לציית במקום ללמד אותו את החשיבות של הנימוס לומר תודה או של הנדיבות בלחלוק עם האחר.
במקום מניפולציה: שיחה
את רוצה ללמד את הילד שלך עקרונות וקודי התנהגות בחברה או בכלל. זה נפלא. הוא לא צריך לשמוע ממך ״כל הכבוד״. הוא כן צריך לשמוע ממך מדוע חשוב להיות מנומס או לחלוק (את כמובן יכולה לשכפל את ההסבר לכל קוד התנהגות אחר שאת רוצה ללמד אותו). זה מצריך ממך לעבוד עם הילד, לשתף אותו בשיחה רחבה יותר שקשורה בהתנהגות שלו, ללמד אותו איך אנשים אחרים מושפעים מההתנהגות שלו והנה את מגדלת ילד מתחשב, שמבין למה הוא אומר תודה, סליחה או בכלל. והכי הכי חשוב: הוא צריך לראות אותך פועלת על פי אותם קודי התנהגות, מה שאת עושה לעולם חזק ומשפיע עליו הרבה יותר ממה שאת אומרת. אז תבחרי: ״כל הכבוד״ סתמי ושטחי או שיחה רחבה ועמוקה יותר.
2. הילד תלוי בעידוד שלך
אם מצאת את הילד שלך נושא עיניו אלייך אחרי שסיים לעשות משהו, מתעקש שתתבונני בו מסיים את הפאזל, מצייר את הציור או מפנה את השולחן כמו שביקשת; אם את מרגישה שהילד שלך מבקש את האישור שלך על מה שעשה או יצר במו ידיו - אולי זה סימן שהילד שלך סומך על השיפוט והערכת הביצוע שלך, יותר מאשר על אלו שלו?
כלומר, יצרת לו תלות שלא מאפשרת לו לדווח לעצמו בעצמו – שהצליח. הוא לא יכול להעריך בעצמו את הביצוע שלו ולכן מבקש את שלך. ככה לא בונים הערכה עצמית של ילד.
במקום תלות: רפלקציה וסקרנות
תני לו להיות המורה של עצמו. למדי אותו את היכולת לבקר את התוצאה של תהליך שעשה, בין אם מדובר בהרכבת פאזל או בציור מופלא על נייר. איך תעשי זאת? באמצעות שאלות שתשאלי אותו ולאט לאט הוא ילמד לשאול את עצמו וגם לענות עליהן בעצמו ואז להפוך להיות מעיין נובע של עידוד עצמי או למידה והסקת מסקנות להתנסות הבאה שלו.
לדוגמא, הילד שלך צייר ציור. הוא מגיע אלייך. אין לך מושג מה הוא התכוון לצייר שם ולמען האמת את רואה קשקוש. קשקוש מרהיב אומנם, אבל קשקוש. הוא מגיע אלייך ושואל: "אמא, מה את חושבת על הציור שלי?"
במקום להגיד שאת רואה ציור מהמם (אין לך מושג מה מצויר שם, כן?) תבואי סקרנית ותשאלי שאלות, כמו:
- מה התכוונת לצייר? אה! זו חללית? תראה לי את החלקים שלה.
- מה אתה חושב על הציור שלך?
- איך בחרת את הצבעים לציור? לפי מה התאמת אותם למה שציירת?
- איזה חלק בציור אתה הכי אוהב?
- איזה חלק בציור הכי נהנית לצייר?
- ספר לי סיפור על הציור.
ושאלת השאלות, למקרה שעדיין לא פיתחת מיומנות לשאול ואין לך בנק שאלות של סקרנות למול תוצאה שהשיג, את תמיד יכולה לשאול: מה אתה חושב על הציור שציירת? (אם הילד שלך רגיל לפידבק מיידי שלך תוכלי לומר לו שבוודאי שתאמרי לו גם את דעתך, אבל מכיוון שזו יצירה שלו, חשוב שקודם יאמר את דעתו עליה).
3. עידוד גוזל מהילד את ההנאה שבהישג
תני לילד שלך ליהנות מההישג שלו, להיות גאה במה שהצליח ללמוד או לעשות. תני לילד להחליט איך הוא מרגיש. תני לילד לצרוח ״הצלחתי״ במקום לשאול אותך במבט - האם אני טוב? זה היה בסדר? כששאלתי על איזה צורך את עונה כשאת מעודדת אותו, לפעמים את עושה את זה כדי לסמן וי על הורות טובה, אבל בכך את גוזלת מהילד שלך את ההזדמנות להרגיש בכל גופו את חווית ההצלחה שיצר בעצמו.
במקום לגזול לו את ההנאה שבהישג, למדי אותו לדווח לעצמו בקול
לפעמים אני חושבת שאנחנו האימהות, לא מספיק מעודדות את עצמנו על הישגים שלנו בקול. כמה פעמים אמרת לעצמך ״יה אלופה! הספקת כל כך הרבה דברים היום!״ או אולי ״התלבשתי מאוד יפה היום. איזה טעם טוב יש לי!״ כמה פעמים החמאת לעצמך על העובדת הטובה שאת, על האדם הנפלא שאת, על החברה הטובה והנדיבה שאת יודעת להיות, על כמה שאת יסודית וחרוצה, על כמה שאת משקיעה או דווקא יודעת לבחור במה להשקיע והיכן לשקוע? אממ... את מבינה שיהיה לך קשה יותר לעזור לילד שלך לעודד את עצמו אם לך זה מרגיש לא נוח, לא צנוע או לא ראוי? אז תתחילי בזה שתעודדי אותך, בקול, תהיי דוגמא אישית, תהיי האדם שאת רוצה שהילד שלך יגדל להיות וכשהוא מפנה את מבטו אלייך ומחכה לאישור, תשאלי אותו בעצמך: ״נו? אז איך אתה מרגיש עם איך שהצלחת?
אני מקווה שההמלצות כאן שימשו אותך לחשוב על העידוד שלך ושל כל אחד מילדייך. בטור הבא אציג לך דרכים ודוגמאות נוספות לעודד אותם באופן אפקטיבי. יהיה לי הכי כיף אם תשתפי אותי כאן או בקבוצה הסודית של אמא מאמנת בפייסבוק, מה עשית עם ההמלצות שלי והאם הן עבדו לך. תודה שקראת.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אפרת לקט, אמא לשניים, ממקימי בית הספר המונטסורי בכפר הירוק, מרצה בארץ ובעולם ומכשירה אמהות להיות המאמנות של ילדי המאה ה-21.
במסגרת בית הספר לאימון אימהות שהקמתי, אני מכשירה אימהות כמאמנות לילדי המאה ה-21. הכלים שלי משלבים תכנים משלושה עולמות תוכן: אימון, חינוך מונטסורי ופסיכולוגיה חיובית. משמשת כמאמנת ראשית בבית אמא מאמנת ומרצה בארץ ובעולם כיצד להפוך כל דילמה הורית להזדמנות לאמן את ילדי המאה הזו למיומנויות שיידרשו להם בבגרותם.
