השבוע אני רוצה לספר לכם על אחת האהבות הכי גדולות שלי - דיבוב בסרטים מצוירים. התחלתי לעסוק בכך כשהייתי ילד, עוד לפני שהתחלף לי הקול. איך? האמת שלגמרי במקרה. בגיל 13 השתתפתי במחזמר "צלילי המוזיקה", והטלוויזיה החינוכית הזמינה את ילדי ההצגה להקליט שיר פתיחה לסדרה מצוירת חדשה. מאז ועד היום, כבר יותר מ-20 שנה, אני לא עוזב את האולפן. דיבבתי בעשרות סדרות וסרטים לאורך השנים (הנסיך הנס ב"לשבור את הקרח", בראנץ' ב"טרולים", לומייר ב"היפה והחיה", מקס וג'ימבו ב"מיקמקים" ועוד), ועם הזמן הדיבוב נעשה חלק ממני.
תמיד כשאני מספר לאנשים שאני מדבב, הם מיד נדלקים ומבקשים שאסדר להם גם. יש משהו קסום וילדותי בדיבוב, שמלהיב את כולם, אבל אל תתבלבלו: דיבוב הוא מקצוע לכל דבר שדורש מיומנות, יכולת ריכוז גבוהה, דיקציה, מוזיקליות, חוש קצב, יכולת אלתור ושליטה קולית. כן, זאת משימה לא פשוטה לעורר לחיים את הדמות המצוירת. כשאני מדבב, אני "נשאב" לתוך המסך שמולי ושוכח את עצמי בתוך הסרט. דמויות מצוירות הן בדרך כלל מוקצנות ואנרגטיות, וכיף להשתגע ולזרום עם הטירוף שלהן. בעולם הדיבוב אני גם מקבל תפקידים שבחיים לא הייתי יכול לבצע בעולם האמיתי - פיראט בן 200 או מכשף מרושע - ולפעמים גם חברים קרובים לא מזהים את הקול שלי מאחורי הדמות המצוירת.
משפחת המדבבים בארץ היא קטנה יחסית: ישנם כ-100 אמנים שמקליטים באופן קבוע, ולכל אחד מאיתנו שלל דמויות בסדרות ובסרטים שכולכם מכירים. בשביל חלק גדול מהעוסקים בתחום הדיבוב הוא מקור הפרנסה העיקרי, והסיבה שאני משתף אתכם בחוויות שלנו דווקא עכשיו היא שלאחרונה תחום הדיבוב נמצא במשבר עמוק שמאיים להשבית את כל הענף.
נסו לזהות את הקול שלי כאן:
וגם כאן:
נחזור אחורה. אי שם באמצע שנות ה-90, כשהתחלתי לדבב, היה לי הכבוד לעבוד עם שפרירה זכאי, הבמאית המיתולוגית של "הלב", "הדרדסים" ועוד שלל תוכניות וסרטים של החינוכית שגדלנו עליהם. אני זוכר איך ישר מבית הספר הייתי לוקח אוטובוס מפתח תקווה לתל אביב ונוסע לאולפן של שפרירה. היינו מבלים שם שעות, ולמדתי ממנה המון. באותם ימים נהנו ההפקות מתקציבים גבוהים יחסית, והדיבוב היה עסק משתלם (במיוחד לילד בן 13). עם השנים נוספו עוד ערוצי שידור ועוד אולפני הקלטה; לכאורה, זה אמור היה להגדיל את היקפי העבודה ואת השכר של המדבבים, אבל בפועל קרה ההפך - האולפנים החלו להתחרות ביניהם על פרויקטים, והתקציבים ירדו משמעותית. בחישוב גס, היום אנחנו מרוויחים רבע ממה שהרווחנו בעבר על שעת הקלטה. מעבר לזה, גם האווירה באולפנים השתנתה: הקיצוץ והדכדוך מורגשים בכל פינה; הדיבוב הפך לפס ייצור - תוכניות מוקלטות בלי במאים ובלי חשק - וחדוות היצירה שחיונית כל כך בהקלטות מהסוג הזה פשוט נעלמה. לצערי, בהרבה מהמקרים זה מורגש גם בתוצאה הסופית שמוגשת לילדים.
אבל זאת רק ההתחלה. חלק מרכזי מההכנסה השנתית של המדבבים הוא התמלוגים על השידורים שמגיעים אחת לשנה מחברת אשכולות, הדואגת לזכויות האמנים המבצעים. אמנם, מדובר בסכומים קטנים (כמה עשרות אגורות לכל שידור), אבל מכיוון שהסרטים המצוירים משודרים בלי סוף בכל ערוצי הילדים, זה מצטבר בסוף השנה לסכום גדול שהוא חלק בלתי נפרד מהפרנסה שלנו, במיוחד בשנים האחרונות, שבהן התשלום על ההקלטות באולפן הצטמצם משמעותית. לפני ארבע שנים החליטו באשכולות שהמדבבים נהנים מתמלוגים גבוהים מדי (או שפשוט יש יותר מדי שידורים חוזרים?), ואחרי משא ומתן שלא השאיר לנו יותר מדי ברירות, הוחלט לקצץ את התשלום למדבבים ב-35 אחוז.
אז מה היה לנו בינתיים? האולפנים משלמים רבע ממה שהיה נהוג בעבר, התמלוגים מאשכולות קוצצו משמעותית, וכאילו לא די בזה, לפני שבועיים הגיע הנוק-אאוט. ב-28 בנובמבר, יומיים לפני חלוקת התמלוגים השנתית, שלחה אשכולות מכתב לכל המדבבים. מתברר שהיא כינסה ללא ידיעתנו ועדה ששינתה את שיטת החישוב לרעתנו, וקיצצה שוב את התמלוגים שמגיעים לנו – הפעם בחצי. כמובן שלא שיתפו אותנו בתהליך, ובחרו להודיע לנו על כך יומיים לפני כדי שלא תהיה לנו שום דרך לפעול בניסיון לשנות את הגזירה.
בשבוע האחרון כולנו מסתובבים עם תחושה של תסכול וחוסר אונים. אשכולות היא גוף גדול ומסועף שבמשך שנים מתעלל במדבבים, כי זה הפתרון הכי קל: אנחנו קבוצה קטנה ולא מאורגנת. 100 מדבבים, מתוך יותר מ-2,000 שחקני מסך שרשומים בחברה, לא מעניינים אף אחד. אם נשתמש לרגע בעולם הדימויים של הסרטים המצוירים – אנחנו, המדבבים, ממש כמו הדרדסים, שוכנים לנו בכפר קטן ומנותק בלב היער וחשופים לכל גחמה וגזירה רעה שבאה מכיוונו של גרגמל הרשע. ובנימה רצינית יותר - הגיע הזמן שמישהו למעלה ירים את הכפפה וידאג לזכויות שלנו.
אז למישהו יש במקרה את הטלפון של מירי רגב?
_______________________________________________________
בזכות אחד מהם למדתי לחקות אמרגן רומני. הקליקו על התמונה:
