שני סטודנטים מהמחלקה לאדריכלות ב"בצלאל", שארל ויינברג ושי בן עמי, זכו בפרס הראשון בתחרות סטודנטים בינלאומית לאיור אדריכלי, ביוזמת בית הספר לאדריכלות בארהוס, דנמרק. הם גברו על 234 סטודנטים מ-48 מדינות, שלומדים גם במוסדות מובילים כמו אוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית, בית הספר "בארטלט" בלונדון ועוד.
תחת הכותרת ״אוטופיה יומיומית״, הציגו המתמודדים פרשנויות אישיות לאדריכלות העכשווית, בין אם בתחזיות אופטימיות או קודרות: מגופים שמיימים המרחפים מעל עיי חורבות, עבור במכונות מגורים תעשייתיות, ועד לבלוק מגורים שמתפקע מרוב תוספות בנייה. האיורים המובילים:
לצמרת התחרות הגיעו: הסטודנטית היווניה יפיגניה ליאני מבית הספר "בארטלט", שבאיור ששמו ״הנעל החסרה של סינדרלה״, איירה רפסודה המורכבת מפריטים יומיומיים, שמופיעים כולם באגדות עם ומיתולוגיות שונות, ושטה באוקיינוס אינסופי; ריצ׳ארד מוריסון מאוניברסיטת ווסטמינסטר בלונדון, המבקר באיור שלו ״אמזוניה״ את שליטתו של תאגיד הענק המתעצם, תוך שהוא חושף את המנגנון המתועש שפועל מתחת לפני השטח, כדי להזין באופן רציף את העיר השלווה שמעל:
וינברג ובן עמי (שהם בני זוג) זכו בפרס הראשון על סדרה של 29 איורי ״יומן מסע״, המתייחסים בין היתר לאופן התיעוד האובסיסיבי ברשתות החברתיות, ביומיום ובטיולים כאחד. כל אחד מהאיורים, מעין כדורי לכת או ספירות ששורטטו ביד, מתעד יום אחד במסע בן 29 ימים שערכו ביפן, כחלק מקורס קיץ בבצלאל בהנחייתו של ד״ר ארז גולני-סולומון (גילוי נאות: הכותב לימד בעבר עם המרצה). כדורים אלו מקבצים יחדיו חוויות שאירעו בכל יום ומשלבים ״תרבות גבוהה״, כגון מבנים מפורסמים, עם תרבות נמוכה, יומיומית, של צרכנות.
״הציורים עשויים היטב ועובדים בקנה מידה שונים - ממרחק רב ועד לבחינה דקדוקית שבה נחשפים הפרטים העשירים של האיור״, נכתב בנימוקי השופטים (האדריכל הקוריאני מון-הון, שציוריו הוצגו ב"מומה" בניו יורק, והאדריכלים הדנים טרינה ברטהולד וטורבן נילסן). ״האיור החזק והיפהפה משלב באופן משחקי ויצירתי גם תוכן, גם מסר וגם יכולות שרטוט״. הזכייה, שהוכרזה ביום שישי בטקס רב-משתתפים, מלווה בפרס בסך 5,000 אירו.
דילמת הסקיצה
התחרות מפנה זרקור לבעייתיות של הסקיצה האדריכלית - נושא שנמצא במוקד דיונים רבים בעולם האדריכלות בשנים האחרונות, לאור השתלטות תוכנות ההדמיה הגרפית על התחום. התמקצעות זו בהדמיות הובילה אמנם להדמיות ריאליסטיות יותר של פרויקטים, אך גם למה שיש מי שרואים כהשטחה והאחדה של תחום שבעבר היה מגוון בהרבה ועודד יצירתיות רבה יותר. מהסקיצות הידניות, כמו שרטוטיו של אריך מנדלסון, דרך קולאז׳ הפופ של חברי ה-Team X, ועד לציורים האקספרסיביים של זאהה חדיד - כל אלה השפיעו על פיתוח שפתם האדריכלית האישית.
״ההדמיה הממוחשבת, במקום לעשות את הפרויקט נהיר לכולם, הופכת לבליל של המון פרטים, ולא ברור מה הנושא שהבניין רוצה להיות״, אמרה על כך בשעתו האדריכלית דניאלה פלסנר, ביום עיון בגלריית ״זהזהזה״ בתל אביב ב-2013. היא סיפרה על הקושי להכריע בתחרות שבה שפטה, שכן ״כל הפרויקטים היו באותו פורמט, אותן הדמיות ממוחשבות, וקשה היה להבין מה הרעיון״.
בהקשר זה הזכירה את סיפור זכייתו של האדריכל הדני יורן אוטסון, שהיה אלמוני עד אז, בתכנון בית האופרה האיקוני בסידני - רק בזכות הסקיצה הידנית שהכין. לפי האגדה, שמעולם לא אוששה, לאחר שכבר הוחלט על 10 המועמדים שהעפילו לגמר - אוטסון לא היה אחד מהם - פנה אחד השופטים שהגיע באיחור, האדריכל הנודע אירו סארינן, לסיור משלו בחדר ההצעות הדחויות, וכאשר הבחין בסקיצה הידנית של אוטסון - שהציגה את רעיון המפרשיות בצורה בהירה - חזר לחדר השופטים, וקרא: ״יש לנו מנצח. בטלו את יתר המועמדים״.
מארגני תחרות איורי הסטודנטים ציינו, בהודעה לעיתונות, כי ברצונם להחזיר לסקיצות את מעמדן כ״מאגר של השראה לדיון, להתנסות ולתהייה על העתיד, ועל הרישום ככלי לחקירה ולתקשורת״.
