מספר שנים לאחר לידתו של מותג תכשיטי האופנה "שלי דהרי", החליטו שלי וקובי דהרי לאחד כוחות, ולהפוך לעסק משפחתי."זה לא קל לעבוד ביחד עם בן הזוג שלך", אומרת שלי, "קובי ואני שונים מאוד זה מזו באופי ובזווית הראייה שלנו את העולם. זה יצר לא מעט אי הסכמות וריבים, אבל דווקא בזכות הניגודים בינינו אנחנו משלימים אחד את השנייה".
מי את?
"שלי, בת 44, נשואה לקובי ואמא של שי (11). מגדלת באהבה את עמית (16), בנו של קובי מנישואין קודמים. מאמינה בטוב שבאדם ואוהבת אנשים ועיצוב".
ומה את עושה?
"אני בעלת המותג 'שלי דהרי' - תכשיטי אופנה בסגנון בוהו-שיק, מלאי נוכחות, בשילוב חומרים מיוחדים. יש לי סטודיו במתחם נגה ביפו וחנות בשוק הפשפשים. התכשיטים שלי נמכרים בחנויות ברחבי הארץ ובחנות האון ליין שלנו. בנוסף, לאחרונה התחלתי לקיים מפגשי עיצוב אחד על אחת, של יצירת שרשרת one piece בהתאמה אישית".
שורשים, נופי ילדות, מה את זוכרת?
"אבי, יליד מצרים, עלה לארץ בגיל צעיר והתיישב עם משפחתו בתל אביב. בעבר עבד כמנהל חשבונות וכיום הוא גמלאי. אמי, ילידת רומניה, עלתה לארץ כתינוקת בת שבועיים באמצע מלחמת העולם השנייה, וכך למעשה ניצלה. הורי הכירו זה את זו כשאבי היה מדריך של"ח בגימנסיה הרצליה, שם הייתה אמי תלמידה.
"לאחר נישואיהם התגוררו בפריז, שם למד אבי אווירונאוטיקה ואמי עבדה בשגרירות הישראלית. לאחר כשש שנים שבו לארץ, לרמת השרון. חודשים ספורים לאחר מכן, בשנת 1967, נולד אחי הבכור. בשנת 1973 נולדתי אני - הבת הצעירה במשפחה".
8 שנים של סבל ואישפוזים
בגיל שלוש לקתה דהרי ב-FMF - "קדחת ים תיכונית משפחתית", מחלה דלקתית אוטואימונית בה הגוף תוקף את עצמו. "עד גיל 11 חוויתי סימפטומים שגרמו לי לסבל רב, והובילו לאשפוזים תכופים. אמי היא אישה חזקה מאוד, ולא ויתרה לרופאים עד שגילו ואבחנו את המחלה שלי"
לאחר האבחנה בגיל 11, נפתרה הבעיה יחסית בקלות, בזכות טיפול תרופתי הולם. "על אף המציאות הלא פשוטה הזו, הייתי ילדה מאוד אופטימית ושמחה. בתוך כל הקושי, ידעתי למצוא את הרגעים המצחיקים ושיתפתי בהם את הסביבה שלי. לא עצרתי את החיים שלי לרגע, והמשכתי להתנהל כילדה רגילה".
המשבר הבא הגיע בגיל 12, אז התגרשו הוריה של דהרי. "כדי לקיים את עצמה, אמא שלי פתחה בוטיק לבגדי מעצבים ברמת השרון, וייבאה בגדים ופריטי אופנה מפריז. אמי עבדה שעות ארוכות, ואני הפכתי לנערה עצמאית מאוד. הייתי חוזרת מביה"ס ומחממת לי אוכל. ידעתי להסתדר בעצמי.
"לאמי היו חוש מובהק לאופנה וטעם משובח, נועז ולא שגרתי. האביזרים שליוו את הבגדים בבוטיק שלה היו גדולים, בעלי נוכחות והצהרה אופנתית ברורה. בדיעבד, אין ספק שזו הייתה השראה נהדרת עבורי לעתיד. החיבה שלה לעולם העיצוב והיצירה באה לידי ביטוי גם בבית שלנו, שאותו לא הפסיקה לעצב ולחדש. לא פעם קרה שקמתי בבוקר לבית בצבע אחד, ועד שחזרתי מביה"ס, אמי כבר צבעה אותו בצבע חדש...
"בזכות אמי גדלתי בתוך עולם של צבעים, צורות ותבונת כפיים. אמא שלי ידעה ליצור, לפרק ולהרכיב כל דבר, וכך גם אני". דהרי מעידה על עצמה שהייתה ילדה שמחה ויצירתית, שבצד חוג המחול שליווה אותה מגיל צעיר, נמשכה לעולם היצירה והאמנות. "תקופת הנעורים שלי לוותה בצורך גדול בחופש. הייתי תלמידה טובה, אבל לא אהבתי ללמוד, וכך מדי שבוע מצאתי את עצמי מבריזה לים עם חברות. למרות זאת, כנראה למדתי מספיק כדי לסיים את התיכון עם בגרות מלאה". בצבא שירתה בשלישות מטכ"ל, ובהמשך כקצינת ח"ן-ת"ש בתל השומר.
מפרקת ומרכיבה שרשרת עשרים פעמים
לאחר טיול של אחרי צבא במזרח הרחוק ובארה"ב, למדה דהרי תקשורת חזותית בביה"ס "ויטל". עוד לפני הלימודים, עבדה ברשת "חרוז כזה", תחילה כמוכרת, ובהמשך מנהלת החנות. "בתום הלימודים, הוצעה לי משרה מעניינת, שכללה את הניהול השוטף בצד קניינות ורכש בחו"ל, בחירה ועיצוב של הקולקציות שנמכרו ברשת". בהמשך, פתחה עם שותפה חנות זיכיון של הרשת בקניון בת ים, והייתה אחראית על פיתוח הרשת והקמה של עוד 22 חנויות חרוזים ברחבי הארץ. "אפילו זכינו בפרס יזם השנה".
באותן שנים הכירה את קובי, גרוש ואב לבן. "לאחר תקופה ארוכה של ידידות הדקנו את הקשר, ומאז אנחנו ביחד. נישאנו בשנת 2005. בשנת 2006 נולדה בתנו שי. לאורך כל השנים אני מגדלת באהבה גדולה גם את עמית, בנו של קובי מנישואיו הראשונים.
"לאחר 13 שנים ב'חרוז כזה', עזבתי אל הלא נודע. חברות שהכירו את היכולות שלי בתחום העיצוב לחצו עלי לפתוח עסק עצמאי".
כך נולד המותג "שלי דהרי". "בתוך מרפסת סגורה קטנטנה עיצבתי תכשיטים, ייצרתי אותם בעצמי וגם מכרתי בעצמי - הייתי מפנה את כל הסלון ועושה מכירות ביתיות. במקביל, התרוצצתי מחנות לחנות כדי למכור את התכשיטים. לקח לי זמן לתמחר נכון את העבודה ואת התכשיטים שלי, ולהפוך את העסק לכלכלי ורווחי. למזלי, קובי ניחן בתפיסה עסקית נהדרת, ובזכות התמיכה והעצות הטובות שלו, צמחתי לאט-לאט, אבל בטוח.
"בתהליך עיצוב התכשיטים יש לי הזדמנות ל"שחק" עם חומרים שונים, שילובי צבעים ולא לפחד מגודל. כל עוד התכשיט נוח לענידה אני עושה מה שהבטן שלי מרגישה. לפעמים אני מפרקת ומרכיבה שרשרת עשרים פעמים עד שיצא לי בדיוק מה שאני רוצה ואוהבת.
"אני משתמשת במגוון רחב מאוד של חומרים ומתכות, זכוכיות, אבנים חצי יקרות ועוד. באחד מהשיטוטים שלי במחסנים ישנים, מצאתי מלאי של חרוזי וינטג' מאקריל, שהיו אופנתיים בשנות השמונים בארץ, והתחלתי לשלב אותם בתכשיטים, עד שנתקלתי בבעיה: מלאי החרוזים נגמר. ואז, כמו באגדות, נתקלתי במישהו שחיבר אותי לספק נהדר באירופה. מצאנו מפעל משפחתי עתיק, שכיום מייצר לי במיוחד חרוזים ואלמנטים מאקריל. והיום הם כמו משפחה עבורנו. אנחנו נפגשים והם אפילו באו לבקר בארץ".
חלקי העץ בתכשיטים שלה הם סיפור מרגש בפני עצמו. "הייתה לי מורה לאמנות בשם רותי מולכו, שהייתי מאוד קשורה אליה. לצערי היא נפטרה במהלך הלימודים ב'ויטל'. זה היה שוק, כי היא הייתה הבן אדם הכי חי ויצירתי שהכרתי. כמה שנים לאחר סיום הלימודים, נסעתי לבעלה של רותי והבעלים של מכללת ויטל, יקי מולכו, על מנת לאסוף את תעודת התואר שלי. יקי זכר שאני בענייני חרוזים, והראה לי את הסטודיו של רותי, ובו מלאי חרוזים נהדר. מבחינתי זה היה אוצר.
"קניתי ממנו את החרוזים, עדיין ללא מטרה מוגדרת. רק כמה שנים לאחר מכן, כשהעסק שלי יצא לדרך, עיצבתי קולקציית תכשיטים מכל חרוזי העץ של רותי". בהתחלה לא הסכימה למכור פריטים מהקולקציה הסנטימנטלית. "כל שרשרת נמכרה רק לאחר מסע שכנועים מצד הלקוחה, עד שבאיזשהו שלב שחררתי".
למדנו לתת אחד לשני מקום
לאחר שנתיים של עבודה מהבית, עם התרחבות העסק, שכרה דהרי סטודיו במתחם נגה ביפו. "אז עוד לא ידענו, שבעוד רגע יהפוך המתחם הזה לקסם צרוף. הסטודיו שלי היה ממוקם ליד מחסן תלבושות ששירת את תעשיית הקולנוע והסטייליסטים בארץ. וכך, בדרך אליו, היו המלבישות עוברות דרך הסטודיו שלי, וקונות תכשיטים עבור ההפקות השונות שבהן השתתפו".
העסק המשיך להתפתח. קובי מכר את החנות שלו למכשירי כתיבה והצטרף אל שלי. "באופן מאוד טבעי, התפתחה גם חלוקת העבודה בינינו: קובי החליף אותה כסוכן של העסק, בעוד שלי מתמסרת לעיצוב ותפעול החנות החדשה".
זה לא קל לעבוד ביחד עם בן הזוג שלך, אומרת שלי. "אנחנו מאוד אוהבים אחד את השנייה, וזה סוד הקסם. אחרת זה לא היה מחזיק מעמד. קובי ואני שונים מאוד זה מזו באופי ובזווית הראייה שלנו את העולם. מצד אחד זה יצר בינינו לא מעט אי הסכמות וריבים, אבל דווקא בזכות הניגודים בינינו אנחנו משלימים אחד את השנייה. עברנו תהליך ממושך, שבו למדנו לתת אחד לשני מקום ולהחזיק את המושכות של העסק, כל אחד בתחומו. וזה מוכיח את עצמו.
"מותג התכשיטים שיצרנו הוא אושר גדול עבורי. אני חושבת שזאת זכות גדולה להתפרנס ממה שאתה אוהב. שלבי היצירה של קולקציה חדשה תמיד מרגשים אותי מאוד. זהו תהליך ארוך ומוקפד, החל מבחירת פלטת הצבעים, בחירת החרוזים ושאר חומרי הגלם המיוצרים במיוחד עבורי".
מה לקחת עמך מבסיס האם וממסע חייך לשלי של היום?
"אמא שלי תמיד הייתה עבורי מודל להשראה בתחומים רבים. עוד מילדות, היא תמיד אמרה לי: 'את יכולה!' והאמינה בי בכל מאודה. את הרוח הגבית ואת האופטימיות הנצחית שלה לקחתי עמי גם לחיי הבוגרים. כבעלת עסק עצמאי מתפתח, ברור שחוויתי ואני עדיין חווה, לא פעם, קשיים מכל סוג אפשרי. אבל אני מאמינה שיש לי את היכולת להתגבר עליהם, ועם האמונה הזו אני הולכת קדימה.
"מתוך המסע שעשיתי למדתי, שעסק עצמאי הוא קודם כל עבודה קשה ומושכלת. מגיל צעיר מאוד אני עובדת לפרנסתי, ומעולם לא בחלתי בשום צד של העבודה בעסק שלי. בזכות התמיכה של קובי והראייה העסקית הבהירה שלו, אנחנו תמיד עם יד על הדופק. צומחים לאט אבל בטוח, כדי להמשיך ולפתח את העסק המשפחתי, שהוא התשוקה של שנינו.
מסר לאומה?
"להקים ולבנות עסק עצמאי זה מסע חיים. אין קסמים. מאחורי כל עסק מצליח יש המון ימים אפורים, לילות לבנים, הצלחות, כישלונות, ניסוי וטעייה. החוכמה היא לדעת לצמוח מתוך המשברים. מכל כישלון שלי למדתי. כל בעיטה שחטפתי קידמה אותי הלאה. ולמדתי שהדבר הכי חשוב עבורי הוא להיות נאמנה לעצמי, מפני שרק ככה זה עובד לי".
_____________________________________________________________
לטליה הדר לקח 10 שנים כעו"ד עד שפנתה לאפיק יצירתי משלה, הקליקו על התמונה:
https://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5032098,00.html
"לא הייתה בי תשוקה"
>> לבלוג של נגה שנער כפי שהוא מופיע באתר שלה
