"התחתנתי בגיל 22. בעלי למד ואני עבדתי כמזכירה. התוכנית הייתה שכשהוא יסיים ללמוד, יגיע תורי, ורציתי ללמוד עבודה סוציאלית. אבל מישהו למעלה תכנן אחרת. בגיל 25 נכנסתי להיריון ראשון. בחודש השישי סבלתי במשך שבוע מכאבי ראש חזקים. הלכתי לרופא, והוא אמר שזו שפעת ונתן לי אקמול. כעבור מספר ימים התעוררתי כשבעין שמאל יש לי שני פסים שחורים, ובאמצע - שדה ראייה צר שהולך ומצטמצם ממש מרגע לרגע. רצתי לרופא, והוא אמר שזו מיגרנה ושמחר הכל יעבור. הלכתי לישון. למחרת קמתי והבנתי שבעין ימין קורה לי בדיוק אותו הדבר – שני פסים שחורים ושדה ראייה צר שהולך וקטן.
>> בואו לעמוד שלנו בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
"טסנו למיון, שם אמרו לי ש'עם קצת סטרואידים זה יסתדר'. הייתי מאושפזת חודש, וכל בוקר מנהל המחלקה היה מבטיח שהכל יהיה בסדר. הרגשתי פחד אדיר. לא הייתי מסוגלת לעשות צעד אחד לבד – הייתי תלויה בזולת לחלוטין. מצד שני, הייתי בטוחה שאוטוטו אני חוזרת לראות.
"בחודש התשיעי הלכנו לרופא מומחה בתל השומר, ובבדיקת MRI התגלה מה באמת קרה לי: היה לי גידול שפיר בבלוטת יותרת המוח. השילוב בין הגידול לבין התנפחות הבלוטה בעקבות ההיריון יצר לחץ ממושך על עצבי הראייה, וזה גרם להם להתנוון, ועצבים שמתנוונים אין אפשרות לשקם. אם היו מגלים בזמן שזו הבעיה שלי, ניתן היה לנתח ולהוציא את הבלוטה, אבל כבר היה מאוחר מדי. מאז ועד היום המצב שלי מוגדר כשני אחוזי ראייה. בעין ימין נשאר מקום צר שנכנס ממנו מעט אור וצל.
"מיד לאחר האבחון הרופא הורה לשלוח אותי ללדת. מאיה נולדה בניתוח קיסרי. כל יום מחדש הרגשתי דקירה בלב על זה שאני לא מסוגלת לראות אותה. כשהביאו את כל התינוקות לחדר שבו שכבתי, זיהיתי אותה כי היא הייתה היחידה שכמעט לא בכתה. הדבר היחיד שהחזיק אותי הייתה האמונה שזה זמני, ושממש בקרוב אוכל לראות את הפנים של הילדה שלי.
"כשחזרנו הביתה, עברנו טלטלה מטורפת. זה היה משבר בכל המובנים: טכנית, רגשית, זוגית. גם אני וגם בעלי תפקדנו על טייס אוטומטי, בתחושה ש'זה לא קורה לי, אלא למישהו אחר'. ההחלטה הכמעט מיידית שלי הייתה שלא משנה אם אחזור לראות או לא – אני הולכת לנצח את זה ולא לוותר. כמובן שהיו כמה לילות שבכיתי על מר גורלי, אבל הבנתי מהר מאוד: או שאני נופלת ומאבדת את מי שסביבי, או שאני קמה ונלחמת. אין אופציות אחרות.
"כבר מהחודש הראשון התעקשתי לעשות המון דברים לבד, כמו לקלח את הילדה. נלחמתי על הפעולות הפשוטות של היומיום, החל מלשים משחת שיניים על המברשת, ועד חיוג בפעם הראשונה בטלפון הלחצנים בעצמי. כל דבר קטן היה סוג של ניצחון. מהמקום הזה של הרצון לנצח הגיעה גם ההחלטה להביא עוד ילדים, ואסף ונדב נולדו. במשך שנים הקדשתי את כולי לבניית המשפחה. הילדים גדלו לתוך הסיטואציה הזו באופן טבעי. כשמאיה הייתה בת שלוש, היא התיישבה לידי יום אחד וביקשה שאקריא לה סיפור. הסברתי לה שאמא לא יכולה כי העיניים שלה חולות. הבית היה תמיד בית שמח ורגיל. בעלי הוא משענת, מפרגן, חבר ותומך. בלעדיו לא הייתי מגיעה לשום דבר ממה שהגעתי.
"כשהילדים גדלו, הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו לנשמה. למדתי הדרכת הורים במכון אדלר ואימון אישי. הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי. התחלתי להבין את גודל הכוחות שיש בי וכמה אני יכולה לתרום ולהעניק לאחרים. ואז פנתה אליי חברה שעובדת כמורה בכלא באר שבע, והציעה לי לעשות לאסירים קואוצ'ינג. מאז, כבר עשר שנים אני מאמנת בהתנדבות אסירים. סוד ההצלחה שלי איתם הוא העובדה שאני לא מאיימת עליהם. אני מקבלת מהם הרבה אהבה והערכה. זה הבייבי שלי.
"בשנים האחרונות אני נותנת הרצאות על סיפור חיי. גם היום, אחרי 27 שנה, המלחמה שלי היא להיות כמה שפחות תלויה באחרים. עד לפני שנה לא יכולתי להסתובב ללא מלווה ברחוב, ושנאתי ללכת עם מקל העיוורים. בשנה האחרונה קיבלתי את לד, כלב הנחייה המדהים שלי, ואני יותר עצמאית. יש לי חלום שאף פעם לא ויתרתי עליו: שיום אחד אוכל לראות את שלושת הילדים המדהימים שלי.
שורה תחתונה:
"יש רגעים לא קלים, אבל הם רק רגעים. הכל אפשרי והכל בראש".
______________________________________________________
"כשאני יוצרת קשר עין עם בן אדם, הוא פתאום שוכח שאני לא רואה". הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
