כך תגדלו ילד שמאמין בעצמו ויודע להתעלם משאר הקולות שבראש
כיף לשמוח עם הילד כשהוא מצליח, אבל מה שיחזק אותו באמת הן התגובות שלכם כשהוא נכשל. סיגל קפלן נזכרת בילדותה חסרת הביטחון וגם בתגובות לכישלונותיה
סיפור אמיתי. כשהייתי קטנה הלכתי עם אמי לרופא ילדים. רגע לפני שיצאנו מחדרו, הדוקטור, איש חביב מאוד, שאל אותי האם יש עוד משהו שהוא יכול לעשות בשבילי. הבטתי בו בהיסוס ואז לחשתי כמעט בלי קול "אולי יש לך תרופה שעושה שיהיה לי ביטחון עצמי". הרופא חייך ואמר, "אני מצטער. לזה עוד לא המציאו תרופה".
כשה"לא" הופך למעבדה
היום, במרחק של כמה עשרות שנים, אני יודעת בוודאות שהחסך הזה בביטחון העצמי הוא מטען כבד מאוד לעבור איתו חיים. הוא ליווי צמוד לכל מקום כשבראש מסתובבים להם שני שדונים קטנים שמקרקרים בכל פעם שאני ניצבת בפני פעולה הדורשת קצת תעוזה.
זה די מצחיק כשאני חושבת על זה שבאופן הכי לא סביר בחרתי במשחק כמקצוע. חלק ניכר מחווית השחקן היא עמידה מול עיניים בוחנות הפוסקות בקור רוח האם הוא מספיק טוב או לא מספיק טוב לתפקיד כש-99% מהזמן הוא חווה דחיה. בשביל אלו הבטוחים בעצמם ה'לא' הוא כמו טפלון. לאלו שלא, כל 'לא' מערער וחושף שוב את כרעי התרנגולת עליו עומד ביטחונם העצמי כשהוא מציף אותם בשאלות מהותיות בסגנון - "האם אני טוב מספיק - מוכשר, מיוחד, חכם?" כי זו הנטייה הטבעית שלנו כבני אדם - לחפש את ההיגיון, להבין "למה" וברירת המחדל של חסרי ביטחון היא - "כי אני לא מספיק טוב". וכשחווייות חוסר הצלחה מגיעות ברצף הן מבססות את אותה המסקנה. וכשכבר מופיעה לה הצלחה, היא נתפסת כמקרית.
עוד לפני שהפכתי לאמא קיבלתי החלטה עם עצמי - אני את ילדיי אגדל כבני אדם המאמינים בעצמם. ילדים שיגדלו להיות מתבגרים ומבוגרים שמכירים את עצמם טוב, מודעים לחוזקות שלהם ולאלו שפחות. מבלי שילקטו פיסות מידע מכל אדם הנקרה בדרכם שיציב בפניהם את המראה שלו, כי שלהם קצת חשוכה. ילדים ובוגרים המאמינים בעצמם כך שהמילה 'לא' לא תפיל אותם לנקודת אפס ממנה קשה לעלות ואי הצלחה תחווה כמעבדה ללמידה ולא כיאוש.
כל ילד והקצב שלו
בהתחלה עבדתי בשיטת האלימינציה. סיננתי הרבה דפוסי חינוך שקיבלתי מהבית, שכן כמו רבים מבני דורי, גדלתי על ברכי הביקורת והציפיות הגבוהות שגובו במשפטים כמו "למה רק 90?", "כמה האחרים קיבלו?", "למה את לא כמו...". כי זה מה שידעו. אלו היו התמריצים ההוריים החינוכיים המקובלים אז בשנות ה-70 ואם את ממוצעת ולא ממוקמת בעשירון העליון של רף הציונים, זה כנראה לעולם יהיה לא מספיק טוב.
לא פשוט לנער את מודל ההורות המוכר הטבוע ולהדוף את הדהודי המשפטים המוכרים מהראש. זה דורש להיות כל הזמן במודעות שחלילה לא יפלט בזמן אמת משפט שיהפוך להיות מכונן בעיצוב אישיותו של ילד. זה דורש עבודה סיזיפית נרכשת להביט על כל ילד מילדיי ולראות בו אישיות נפרדת עצמאית מבלי להשוות אותו בקול לאחיו, אחיותיו או לאף אחד אחר. להרגיע את עצמך שהוא זה הוא והעובדה שהוא עדיין לא הולך בגיל שנה וחודשיים כשאחותו צלחה את האתגר בחינניות בגיל עשרה חודשים, היא רק כי לו יש קצב אחר.
זו משימה ממש לא פשוטה לצלוח את קולות האמהות הנמרצות מהגן שמפרסמות מדי יום את ההישגים של ילדיהן, בעוד את חווה את שלך מדדה לו מאחור ותוהה 'מה לא בסדר איתו? ואולי זו בכלל אני והגנטיקה הדפוקה שלי?'
ידע מבפנים שהוא טוב
לגדל ילד שמאמין בעצמו זה לשמוח איתו בהצלחות, אבל חשוב יותר לעודד אותו באי הצלחות. להרים את ערכו בעיני עצמו כשלא הולך; להאיר לו באור חזק את המאמץ, את הניסיון ואת התעוזה; לייצר עבורו רצף של הצלחות קטנות מותאמות לגילו על ידי כך שניקח את מה שנראה לנו טרוויאלי ונמנף אותו ככוח: "ראיתי שהתאפקת", "כל הכבוד לך שניסית", "בפעם הבאה ננסה שוב" ועל ידי כך שנמגר מהיסוד את משפטי ה"מה הבעיה? זה קלי קלות", "למה אתה לא מבין מה שמסבירים לך?" או כל דבר אחר שיתן לו את ההרגשה שלכולם יותר פשוט ורק לו קשה.
לגדל ילד שמאמין בעצמו זה לעזור לו לפתח ואולי לפני כן לנו, ציפיות מותאמות. לאתר יחד איתו את מה שהוא טוב בו ולעזור לו לשכלל אותו מבלי לפתח פנטזיה שיהיה טוב בהכל. זה לתת לו את החופש להציב את היעדים של עצמו ולא את שלנו. ואם אחרי מאמצים קיבל שמונים במתמטיקה והוא חווה זאת כהצלחה, זו הצלחה. וזה ממש לא משנה מה האחרים קיבלו.
לגדל ילד שמאמין בעצמו זה להדהד לו מראשית חייו את היכולות שלו, את העוצמות שבו, שיהפכו להיות הקול הפנימי שלו - כזה שילווה אותו לכל מקום שילך. וגם אם משהו לא מצליח, כי ככה זה בחיים, הוא לא יהיה תלוי באחרים שיגידו לו שהוא טוב. הוא ידע מבפנים שהוא טוב.
