הוזמנתם לארוחת ערב אצל חברים. כיוון שלא מנומס להגיע בידיים ריקות, החלטתם להביא עוגה. בזמן שחבריכם מחפשים חניה, אתם נכנסים למאפייה שמתמחה בבבקה שוקולד. רק אחרי דקות ארוכות, שבמהלכן עברתם על כל המאפים בוויטרינה, גיליתם שהתור התקדם בלעדיכם כי לא לקחתם מספר.
את הזוג הבא בתור ראיתם נכנס למקום לפני כמה דקות. אתם פונים אליו, מסבירים את הסיטואציה ומבקשים להיכנס לפניו, אבל הוא מפנה אתכם באדישות לסוף התור. הזוג השנוא הזה, שהוזמן לאותה ארוחת ערב, הקדים וקנה את הבבקה שוקולד האחרונה. לקחתם מספר. בזמן שאתם מחכים בתור, אתם משכנעים את עצמכם שקינמון לא נופל משוקולד. שקינמון זה נהדר.
סוף־סוף הגיע תורכם, אתם משלמים ומגלים שערה על העוגה שקניתם. אתם ניגשים לקופאית ומתרעמים, אך היא מבקשת מכם לקחת מספר ולחזור לסוף התור. חבוטים ומיואשים אתם חוזרים לאחור. אתם עצבניים ותוקפניים. לארוחת הערב כבר לא תגיעו.
אם הסיטואציה מוכרת לכם, זה לא במקרה. היא כיכבה באחד הפרקים הזכורים של "סיינפלד" ("הארוחה החגיגית", עונה 5, פרק 13). התוכנית שעסקה בכלום ובהכל הפכה את התסכול היומיומי שבעמידה בתור, בחיפוש אחר חניה ובדשדוש בפקקים, למנוע קומי.
העמידה בתור זוכה להתייחסות מעמיקה בספרו של דיוויד אנדרוז Why Does the Other Line Always Move Faster או בעברית: "למה התור השני תמיד מתקדם מהר יותר משלי?". הספר, שעדיין לא תורגם לעברית, כבר השפיע על הדרך שבה לקוחות ועסקים מתייחסים לתורים. באחת הביקורות עליו נכתב גם שגודלו הקומפקטי הופך אותו נוח במיוחד לתחיבה בתיק כשצריך לשבת בסבלנות ולחכות בתור משמים, אולי מתוך תקווה שכותרת הספר תזרז את העניינים.
הספר כולל שלל אנקדוטות, אזכורים תרבותיים, מחקרים היסטוריים, פסיכולוגיים וחברתיים, שפותחים צוהר לסודות, לאמונות ולייאוש שמחכים לכולנו בתור. התור אמנם נתפס כדבר הכרחי במכניזם של החיים המודרניים, אך בעצם מדובר בכלי חדש שמטרתו לשלוט בהמונים, לייעל תהליכים ולשפר תוצאות עסקיות – והוא משיג הצלחות חלקיות בלבד.
תורופוביה, יש דבר כזה
זהו ספר הביכורים של אנדרוז האמריקאי (34), שגדל בשנות ה־90 ברומניה הפוסט־סובייטית, מקום שבו השתרכו תורים ארוכים לכל דבר שעולה על הדעת. אנדרוז כותב שבאותן שנים של שוק שחור, מחסור וסיאוב, הבילוי הלאומי ברומניה לצד כדורגל וצפייה ב"דאלאס", היה עמידה בתורים. אין פלא, שאביו של אנדרוז מסרב להמתין לתורו מאז שהמשפחה שבה לארצות־הברית. הוא הפך ללקוח קצר רוח, שנוהג
להגיש תלונות על עסקים שמעכבים אותו בשגרת יומו. בנו מגדיר אותו "תורופוב".
אנדרוז הבן, לעומת זאת, זכה לפלאשבק לימי בוקרשט המדשדשים דווקא לאחר שהתגייס לחיל הים האמריקאי. הוא כותב שציפה לאקשן כבר בטירונות, אך במהרה גילה שימיו מתבזבזים בעיקר על עמידה בתורים בצייתנות, ידיים לצדדים, מבט קדימה. אביו נוהג להגיד לו שאם הצבא היה עובר ייעול עסקי, זמני ההמתנה היו מצטמצמים והטירונות הייתה יכולה להתקצר לשבועיים של הכשרה תמציתית.
לתור חוקים משלו
לאחר השחרור, אנדרוז יצא עם אשתו לטיול בממלכה הירדנית, שם הוא גילה שלא בכל העולם מצייתים לכללי התור. יש מקומות שבהם פשוט מסתערים על הפלאפל, לא מכבדים את המרחב האישי ולא סופרים את האמריקאי הממושקף שהגיע ראשון לדוכן ורגיל לשיטה הליניארית, שבה מקבלים שירות לפי התור. "אתה חייב ללמוד להשתמש במרפקים שלך, אם אתה רוצה לקבל משהו כאן", הסביר לו חבר מקומי. "תורים תמצא רק בחנויות שמיועדות למעמד הגבוה. וגם בהן יש יתרון לקרובי משפחה, לזקנים ולנשים עם ילדים". כך הוא גילה שעמידה בתור אינה מנהג אוניברסלי או טבעי, ושלתור יש וריאציות שונות וחוקים שונים במדינות אחרות.
אחר כך הוא לקח קורס בבלשנות, שבו גילה כי מנקודת מבט אנתרופולוגית, פעולות בנאליות, כמו עמידה בתור, הן למעשה דרכי תקשורת, שמקרינות את הערכים והאמונות של החברה, ערכי ההוגנות והשוויון והבנת המרחב והזמן. מבנה החברה והתרבות השבטית בירדן פשוט שונים מאלו של האמריקאים, שיכולים להמתין בסבלנות עד מחר ולא יקבלו כל יחס בדוכן הפלאפל.
בתור כולם שווים
בקליפ שהופיע בשידורי רשת אירופה בשנת 1990 מתועד אירוע מכונן ברוסיה הסובייטית, שבו המצלמה עוקבת אחר תור של 5,000 אנשים לאורך קילומטרים, סביב פארק מוריק ביום שמש קר. רוסים גבוהים, נמוכים, שמנים, רזים, סבתות במטפחות, נערים בג'ינס ומעילי ספורט, קוראים ספרים, מדברים, בוהים, מלאי ציפייה. מדוע כולם עמדו בתור? כי עמידה בתור הייתה חלק מהחיים תחת המשטר הסובייטי. אנדרוז מעריך שתושבי ברית־המועצות בילו שליש מיומם בעמידה בתורים. מה הייתה הסיבה המיוחדת להתכנסות ההמונית המתועדת? פתיחת הסניף הראשון של מקדונלד'ס בכיכר פושקין במוסקבה, סמוך לקרמלין, רגע אחרי הרפורמה בשוק שהנהיג גורבצ'וב. ברית־המועצות תתפרק שנתיים לאחר מכן. "רבים מאמינים שזה היה הרגע שסימל את סוף המלחמה הקרה", כותב אנדרוז.
כמו ברומניה, כך גם ברוסיה, "התור הפך לסמל לקומוניזם. העומד בתור ביטל את האינטרסים האישיים שלו לטובת הקהילה", כותב אנדרוז. "הוא סבל בצורה הרואית כדי להביא לעתיד סובייטי טוב יותר".
התור טוב לעסקים
אך זהו לא המקרה האחרון שבו עמדו אלפים שעות וימים בתור, לטובת השקת מוצר חדש. זהו תוצר לוואי של עידן הצרכנות וה"שופוני", שפוקד את העולם בכל פעם שיש אייפון חדש, פתיחת רשת אופנה בינלאומית בארץ, או מכירה מיוחדת של ליין במהדורה מוגבלת בטוקיו או בלוס־אנג'לס.
החוקר האמריקאי ניל בריידי התמקד בתורים הענקיים שנוצרו מול
הקופות, שבוע לפני צאת הסרט "מלחמת הכוכבים: אימת הפנטום", בשנת 1999. מה לא היה שם? עיר אוהלים מאולתרת של אנשים שחולקים עניין משותף ויוצרים מערכת חברתית, שהתאגדה ספונטנית, וכללה חוקיות משלה, היררכיה, פוליטיקה, זהות מובחנת, בדיחות פנימיות, אחווה, יריבות וכוחניות. הקליקות שנוצרו התבססו על פז"ם החלפות ומשמרות, וסימונים מוסכמים שאפשרו למחכים בתור לצאת לביתם להתקלח ולהאכיל את הילדים, ולחזור כדי לשמור על המקום שלהם, רק כדי לראות את הסרט לפני כולם.
התור הראשון בהיסטוריה
בספר בראשית פרק ז' מתוארת העלייה לתיבת נח. על פי האיורים שהוצגו בפנינו בגן הילדים, זכר ונקבה מכל חי עלו לתיבה בסדר מופתי, זוגות־זוגות שחיכו לתורם להינצל ולא דחפו או נשכו אחד את השני.
אך אם נתמקד בהיסטוריה המודרנית, התורים הראשונים נוצרו כנראה רק לפני כ־200 שנה, בצרפת של אחרי המהפכה. צורתו הגולמית של התור הוזכרה בכתבים של תומס קרלייל, היסטוריון ויקטוריאני בריטי, שהתרשם עד מאוד מן התורים שהזדנבו מחוץ למאפיות בפריז, שבהם חיכו עשרות בציפייה למנה היומית של פת לחם. הוא כתב שהפריזאים הביאו את העמידה בתור לרמה של אמנות, וזו תכונה שמייחדת אותם מכל יתר
עמי העולם. העמידה בתור התאימה אידיאולוגית לתקופה. הסיסמה של המהפכה הצרפתית הייתה חירות, שוויון, אחווה – וכשכולם מחכים לתורם, כולם שווים.
התורים תפסו תאוצה עם התפשטות המהפכה התעשייתית, שהכניסה את העובדים לקו ייצור ליניארי, ועם שכלול התכנון העירוני שהפריד את הדרכים מהמדרכות ואת המסחר מהמגורים, ויצר עיר שמתוכננת בקווים ישרים, שהובילה את כל הולכי הרגל לתור אנושי אחד ארוך.
תור אחד ארוך או כמה קצרים
כשבסופרמרקט נפתחת קופה חדשה בשעת עומס, נוצרת תגובת שרשרת. הלקוח שעמד מאחורייך בתור מקבל אור ירוק לעקוף אותך ולשדרג את מקומו לראש תור חדש. הוא לא מרגיש צורך להתנצל, כי זה בדיוק מה שאת היית עושה. הוא משוכנע שהיקום האיר אליו פנים ו"קופץ" על ההזדמנות. אך יתר האנשים שנותרו במקומם מרגישים שעקפו אותם ודפקו אותם. מחקרים שבחנו את התופעה הזאת הראו שהלקוחות הכי מרוצים כשהם נעמדים בתור אחד ארוך, ומופנים לקופה הפנויה כשתורם מגיע, והם עוד יותר מרוצים כשמבדרים אותם בזמן שהם מחכים בתור.
משתלם להידחף בתור
סטנלי מילגרם, מאבות הפסיכולוגיה החברתית, ערך בשנות ה־80 ניסוי בניו־יורק, שבמסגרתו נשלחו 129 נסיינים להידחף לתורים שונים. למרבה ההפתעה, רק בעשרה אחוזים מהמקרים הנסיינים הנדחפים נזרקו פיזית מהתור. בחצי מהמקרים
לא נשמעה כל תגובה לחוצפה הזאת, לא מבט, לא קללה ולא צקצוק. הנסיינים העידו שהם ממש התביישו לבצע את משימתם, להפר את הנורמה החברתית הקשיחה ולעקוף בתור מבלי לספק לכך סיבה טובה. מעניין מה היה קורה אם הניסוי הזה היה מבוצע בישראל.
שחיתות ותורים של וי־איי־פי
האם שירותי הפרימיום שמאפשרים לעקוף תורים תמורת תשלום הורסים את העולם? בנמלי התעופה, ללקוחות המחלקה הראשונה שמור תור נפרד ויעיל; בפארקי שעשועים גדולים אפשר לקנות (ביוקר) כרטיס עוקף תורים; ובדרכים פקוקות במיוחד המדינה סוללת נתיב מהיר שמתומחר על פי הזמן שהוא חוסך.
מחבר הספר טוען שזו צורה של שחיתות, דרך של עסקים, תאגידים וממשלות להרוויח עוד כסף ולהמשיך לספק שירות גרוע. זאת, במקום לתקן אותו לטובת הכלל, מאפשרים לתור לדשדש ומתפרנסים מאנשים שרוצים להיחלץ מהצרה בכל מחיר.
לעמוד בתור ולהרוויח כסף
ביפן, חברות מסחריות משלמות לאנשים כדי לעמוד בתורים שלהן כדי ליצור באז על המוצרים. בתרבות היפנית היחס לתורים הוא שונה, ולרוב אם על יפני לבחור בין שני דוכנים שמוכרים סחורה דומה, הוא יבחר בדוכן שאליו התור ארוך יותר, דבר שמעיד על כך שהמוצרים בו נחשקים יותר. היפנים מוכנים לחכות שעות לתורם בבית קפה חדש, לליין חדש של נעלי ריבוק או להשקה של חוברות מנגה. לקוחות מתחכמים מרוויחים מכך כשהם מתמחרים שעה של עמידה בתור עבור אנשים אמידים או מספסרים אונליין במיקומם המעולה בתור. מישהו הרוויח ככה 2,500 דולר כשמכר את המקום שלו בתור לאפל סטור בניו־יורק לרכישת אייפון 6. בוושינגטון די־סי פועלות שתי חברות שמתמחות בהעמדת אנשים בתור בכניסה לקונגרס ולבית המשפט העליון. הם עומדים כל הלילה תמורת 50 דולר לשעה ובבוקר מחליפים אותם הלוביסטים האינטרסנטים. בצורה זו האזרח הפשוט וחסר האמצעים מודר מהשדרה המרכזית של קבלת ההחלטות ולכך יש השלכות הרסניות.
