אחד הפרויקטים המעניינים בשבוע העיצוב ההולנדי, שהתקיים בסוף החודש שעבר, הוצג בתערוכת הבוגרים של אקדמיית העיצוב איינדהובן, הנחשבת לעוגן של האירוע. פרויקט הגמר של שחר ליבנה זכה לתשומת לב ומחמאות, למרות שקשה לפצח אותו במבט בלבד. סדרת האובייקטים שהציגה ליבנה – פיסוליים, חידתיים, ספק פרה-היסטוריים ספק עתידניים – הם על הגבול שבין רהיט לבין עבודת קראפט אמנותית. חשיבותם אינה דווקא במראם, אלא בכיוון המחשבה החדש והמסקרן שהם מייצגים.
מה שנראה כסוג של חומר לא ממש מוכר, מתגלה כתערובת רבת חומרים – פלסטיק למיניו, בטון, מתכות שונות, זכוכית – כולם שאריות לא מממוינות של מפעלי מחזור, שאליהן צורפו מינרלים מסלעי משקע.
מדוע בחרה ליבנה להשתמש בתערובת מוזרה שכזו כחומר הגלם שלה? כאן מגיעים לתזה שלה. נקודת המוצא של ליבנה היא מקומו של הפלסטיק בעולמנו. בעוד שהיום מעצב החומר הסינתטי את חיי היומיום שלנו, בעתיד, היא טוענת, ייתכן שיקבל ערכים שונים. אחרי הכל, מי יכול לדעת אם מה שנחשב היום לחומר זמין וזול, לא ייחשב ביום מן הימים לאוצר נדיר ויקר ערך? אולי כשהפלסטיק יהיה בבחינת חומר צבעוני ומרגש שכורים מבטן האדמה, חלק אינטגרלי של סלעים גדולי מימדים – הוא יהיה בבחינת הזהב החדש?
ליבנה קוראת תגר על התפיסה הפופולארית הגורסת שכמויות הפלסטיק האדירות בעולמנו הן רוע צרוף, המאיים על עתידם של כדור הארץ והדורות הבאים. במחקרה היא בוחנת את תפקיד הפלסטיק בסביבתנו לאו דווקא כגורם שמזהם את הטבע, אלא כאלמנט שנוכחותו יכולה להוות זרז ליצירת "טבע שני".
הפלסטיקים שעוברים מיחזור הם חלק קטן מסך הררי הפלסטיק הגודשים את עולמנו, מסבירה ליבנה. החלק הארי של חפצי הפלסטיק נטמן ביחד עם יתר האשפה – פסולת תעשייתית למיניה ואשפה אורגנית – במטמנות ייעודיות. תערובת האשפה הזו, אגב, מיוצגת נאמנה בחומרי הגלם שבחרה ליבנה לחלק היישומי של מחקרה. המטמנות הללו אטומות, ולכן לא מתקיימים בתוכן תהליכי הפירוק והריקבון המאפיינים את מעגל החיים בטבע. אולם בבוא היום גם הן יקרסו תחת לחצי הקרקע ושינויי הטמפרטורה, ותכולתן תצטרף לאותם תהליכים ביולוגיים וגיאולוגיים ארוכי טווח היוצרים את קרקע כדור הארץ המוכרת לנו היום.
בהשפעת אותם תהליכים – פירוק, התמרה, אירוזיה – ייווצרו חומרי כלאיים המשלבים חומר טבעי ופלסטיק מלאכותי. אפשר להניח, טוענת ליבנה, שאלו יהיו חומרים מרוכבים מחלקי סלעים וחלקי פלסטיק שנמס, שיהפכו בתהליך טבעי לחומר חדש. למעשה יהיה כאן מהלך הפוך: חומר המגיע מן הטבע, נוצר במשך שנים רבות בעקבות תהליכים טבעיים, ומבוסס על חומר מלאכותי.
נכון, אומרת ליבנה, לא ניתן לדעת בוודאות אילו גלגולים יעבור הפלסטיק, "אבל בסופו של דבר בהחלט יש מצב שהעולם ירוויח מכל הפלסטיק שנקבר בו. פתאום יהיה חומר גלם חדש, היברידי, שיכרו אותו מהאדמה". השינוי החומרי יוביל לשינוי בכלי העיצוב, בשיטות ובחומרים, ובעקבותיו יתפתחו מלאכות-אמן חדשות. אונסק"ו הכריזו באחרונה שבשל שינויי האקלים והצטברות הפלסטיק אנחנו מאבדים מקורות טבעיים מסורתיים בעולם המלאכה. אולי יוולד חומר חדש. חומר אחד ימות ואחר ייוולד".
"מטמורפיזם" (שמו הלועזי של תהליך ההתמרה שבו לחץ וטמפרטורה גבוהים גורמים לשינויים כימיים בסלע), פרויקט גמר התואר הראשון של ליבנה, הוא מחקר עיצוב ספקולטיבי, כזה שמציג באופן חזותי תסריט עתידני מתוך ניתוח תהליכים שקורים בזמננו אנו.
כדי לבחון את היתכנות התסריט שחזתה יצרה ליבנה במעבדה תנאים המדמים את תהליך ההתמרה, שבטבע אחראי בין היתר ליצירת הצפחה והשיש מסלעי משקע וסלעי גיר. החומרים שאותם העבירה את התהליך היזום זהים לאלו שיעברו את התהליך הטבעי בשנים שיבואו: תערובת של פלסטיק, בטון, מתכות וזכוכית – כולם שאריות לא מממוינות של מפעלי מחזור, שאליהן צורפו מינרלים מסלעי משקע.
כך יצרה ליבנה את חומר הגלם של עבודותיה – חומר גמיש המאפשר פיסול בעבודת יד. בפרויקט היא הציגה את החומר, ערכת כלים לכרייה שלו, בעתיד הרחוק, כאשר יהפוך למקור טבעי חדש, ואובייקט ראשון מתוך קולקציה חדשה עליה היא עובדת בימים אלה.
בית הספר באיינדהובן: התמחויות קונספטואליות
על האקדמיה לעיצוב של איינדהובן, הנחשבת לאחת המובילות בעולם, שמעה שחר ליבנה לראשונה כשלקחה קורסים בסטודיו B6. נרשמה, התקבלה, "ואם אתה מתקבל, אתה נוסע", היא מחייכת. בשנת הלימודים הראשונה, היא מספרת, תוכנית הלימוד משותפת לכלל המחלקות, ורק מהשנה השנייה הסטודנטים נחלקים להתמחויות, כמו ''ציבורי-פרטי'', '''אדם ותנועה'' או ''אדם וזהות''. היא בחרה ב''אדם ופנאי''.
"הלימודים", היא מספרת, "הם יותר עיצוב קונספטואלי, לא ממש עיצוב תעשייתי, אם כי יש מחלקות, כמו מן אנד אקטיביטי, שיש להן נטייה מעט קרובה יותר לעיצוב תעשייתי. המחלקה שאני למדתי בה מאוד פתוחה. הרבה אנשים מתעסקים בעיצוב חברתי. אני אוהבת לעבוד עם חומרים, אז נתנו לי את המקום הזה לגדול בתור מי שאני. אתה מחפש את הדרך שלך, והם מאוד תומכים בעניין הזה של למצוא את התחום שלך בתוך עיצוב".
בין המעצבים היותר מוכרים שלימדו אותה היו אילזה קרופורד ואנדראה טרימארקי וסימונה פארזין (Formafantasma). "בתחילת הלימודים שמתי לב שתמיד כשאני מתחילה פרויקט, אני מתחילה מאיזשהו בסיס חומרי, חוקרת חומר כלשהו, סיפור, טכניקה, פילוסופיה", היא מספרת. "אני מסתכלת על חומרים לא רק כמהות פיזית אל כמשהו רחב בהרבה".
בעקבות שבוע העיצוב הזמינה את ליבנה חברה שפועלת בסין, גרמניה וצרפת ועוסקת בתחזיות חומריות להיות אורחת שלה לכמה ימים ולהרצות בשנחאי. היא גם התחילה ללמד קצת בדיזיין אקדמי, מתכננת "לעבוד בשביל מעצבים עד שאעשה תואר שני", ולפתח את הקולקציה הראשונה שלה, שאותה היא מקווה להציג בגלריות ומוזיאונים.
