הרוע היכה פעמיים: נפגעה מינית בילדות ובבגרותה עברה אונס קבוצתי

יעל רופמן נאנסה בגיל 12 על ידי אדם שהכירה, עד שניסתה להצית את עצמה וניצלה. בגיל 29 היא הותקפה שוב. כיום, כמטפלת באכילה רגשית, היא מסייעת לאחרים

יעל רופמן. "אני זוכרת הכל: את הלהבות שעלו ברגע, אותי יושבת והלהבות שורפות אותי ואז בעשירית שנייה יצאה ממני בת קול, אני לא יודעת מאיפה זה יצא. צעקתי: 'אבל אני בעצם רוצה לחיות'". (צילום: שרון רופא אופיר)
יעל רופמן. "אני זוכרת הכל: את הלהבות שעלו ברגע, אותי יושבת והלהבות שורפות אותי ואז בעשירית שנייה יצאה ממני בת קול, אני לא יודעת מאיפה זה יצא. צעקתי: 'אבל אני בעצם רוצה לחיות'". (צילום: שרון רופא אופיר)

בכל פעם שיעל רופמן שומעת שאדם מפורסם מואשם בתקיפה מינית, ואז, בעקבות הפרסום, צצות מתלוננות נוספות נגדו שנשאלות בתוכחה "למה שתקתן כל השנים", מתחזקת אצלה התחושה שפעלה נכון. שטוב עשתה כשבחרה לא להתלונן על האיש שפגע בה מינית בנעוריה. "לא התלוננתי כי אני מודעת להשלכות של האשמת הקורבן", היא אומרת, "תמיד יצופו השאלות 'למה נזכרת עכשיו', אז לצערי עדיף לשתוק".

 

ואכן, במשך שנים שתקה. קברה את הסוד עמוק, ניסתה

"כשאנחנו שותקות אנחנו מקבלות על הראש ששתקנו, וכשאנחנו משתפות אומרים שזו מסחטת לייקים. קמפיין #metoo לא יגרום לכך שיטרידו אותנו פחות, אבל אולי עוד קמפיינים יובילו להבנה שצריך לעקור את תרבות האונס מהשורש"

לשים קץ לחייה ורגע לפני שהיה מאוחר מדי זעקה ובחרה בחיים. היום, בגיל 30, שנה אחרי שחוותה אונס נוסף, היא עדיין שואלת איך זה קרה לה. "מה, אני איוב? מצד שני, לפי הסטטיסטיקות להיאנס זה לא חד־פעמי, זו פגיעה שמשחזרת את עצמה".

 

הצלקות על זרועותיה וצווארה ממחישות כי הבחורה בעלת העיניים המחייכות נושאת בנפשה צלקת שלעולם לא תגליד. "אל תטעי, לרגע לא קל לי. אני אמנם מדברת בקול חזק והטראומות לא מנהלות כל שנייה מהחיים שלי, אבל יש רגעים קשים וימים קשים, יש פלאשבקים ובכי. הידיעה שאני יכולה לתת מקום לקושי, להיות בתוכו ואז לעבור הלאה מחזקת אותי. היום, בניגוד לעבר, אני כבר לא מתביישת להגיד שקשה לי. לכן אני הולכת עם גופייה, שיראו את הצלקות".

 

ואם שואלים אותך מה קרה?

"עד לפני שנתיים הייתי מגמגמת, לחלק מספרת את האמת ולחלק לא, ואז נמאס לי לשקר. פרסמתי פוסט בפייסבוק ומאז זה על השולחן. גיליתי להפתעתי שזה גורם לאנשים לחבק ולעטוף".

 

זוכרת את ארון החשמל

 

היא נולדה וגדלה בחיפה, הצעירה במשפחה שבה חמישה ילדים. "גדלתי בבית טוב עם הורים תומכים. הייתי ילדה אינטליגנטית, מוכשרת, השגתי כמעט כל מה שרציתי".

 

רגע לפני שחגגה בת מצווה, מכר דתי של המשפחה החל לפגוע בה בבית הכנסת שבו אביה היה גבאי. "הייתי פעילה בבית הכנסת שהיה כמו מועדון חברתי וכך מצאתי את עצמי לבד איתו". מהזוועות שחוותה מאז ועד גיל 15 נשארו בזיכרונה בעיקר החפצים שראתה מסביבה. "בקבוצות הפמיניסטיות בפייסבוק, כשנשים מדברות על טריגר שמזכיר להן אונס, הן מפליגות בתיאורים פלסטיים: משהו חדר אליי בכוח, הצמיד, נגע. אצלי הטריגר הוא תמונות קטנות

"הטריגר שמזכיר לי את האונס הוא דברים לא קשורים שראיתי תוך כדי, למשל, שממית שעברה על הקיר. אני זוכרת מה הוא עשה, אבל לא באותה רמת דיוק שאני יכולה לדבר על הסדקים בתקרה"

של דברים לא קשורים שראיתי: שממית שעברה על הקיר, למשל. גם היום, כשאני רואה שממית אני קופאת כאילו ראיתי מפלצת. אני יכולה לתאר לך את ארון החשמל של בית הכנסת ברמה שחשמלאי לא יכול לתאר. וכן, אני זוכרת מה הוא עשה, אבל לא באותה רמת דיוק שאני יכולה לדבר על הסדקים בתקרה. אני זוכרת בעיקר את התמונות מהמקומות שאליהם המוח שלי ברח כשרציתי לא להיות שם.

 

"להיאנס זה החלק הקל. את שוכבת, לא זזה, הוא עושה את שלו. החלק הקשה באמת הוא להתמודד עם זה אחר כך. באותו רגע כל מה שאת עושה זה לברוח במחשבה מהסיטואציה, ולכן נתקעים בראש מראות אחרים".

 

את זוכרת כמה פעמים הוא פגע בך?

"במשך שלוש שנים זה נמשך על בסיס קבוע. היו פעמים שזה קרה מדי יום, בפעמים אחרות הוא פגע בי אצלי בבית. אלו שלוש שנים שלא באמת חייתי בהן. לא הייתי שם, רציתי שלא יראו אותי. המשכתי ללכת לחוגים ולהיות תלמידה מצטיינת, בהכל הייתי 'גיבורה', ולכאורה הייתי אדישה".

 

ההורים לא ידעו שמשהו עובר עלייך?

"ממש לא. הוא איים עליי מהרגע הראשון לא לדבר על זה. גדלתי בבית נאור, ידעתי שיש אונס בעולם, אבל אנס מבחינתי היה אדם זר שקופץ עלייך מהשיחים בלילה, ולכן לא ידעתי שאני עוברת אונס. מה שכן ידעתי הוא שאני סובלת, שכואב לי ושזה סוד, אבל המילה 'אונס' לא נכנסה תחת ההגדרה.

"באותה שנה היינו באבל על מותו של סבא, אז בת המצווה שלי נחגגה כאירוע קטן בבית הכנסת ואחריו אמא לקחה אותי לטיול בחו"ל לבד. בדיעבד אני יודעת שאחי, שגדול ממני בשנתיים, אמר לה שמשהו עובר עליי והמטרה הייתה שאולי תצליח להגיע אליי. אמא ניסתה וזה כנראה לא עבד לה. אחרי הטיול לא המשיכו לדובב אותי, אני מניחה שייחסו דברים לגיל ההתבגרות ואני לא מאשימה אותם. עבדתי שעות נוספות בשביל להסתיר".

 

מה היית מייעצת להורים? איך אפשר לדעת שהילדים מסתירים דבר כל כך קשה?

"זו השאלה ששואלים אותי הכי הרבה, ואין לי מושג. שואלים: 'איך אדע אם לבת שלי יש התפרצויות זעם כי היא מתבגרת או כי עובר עליה משהו רע?' אין לי תשובה טובה, זו כנראה הסיבה שאני מפחדת ברמות מטורפות להיות אמא. מה שכן, הורים צריכים לתת לילדים תחושת ביטחון לשתף גם בדברים הקטנים, ולחנך לשמירה על גבולות הגוף. ילדים צריכים לדעת שהגוף שלהם ברשותם, ואם משהו לא נעים, הם צריכים להגיד, גם אם אנשים מוכרים אומרים: 'אם את רוצה מתנה, תני לי חיבוק'".

 

איך הרגשת כשראית את מחאת metoo# ברשת ובתקשורת? היו גם קולות שלא התלהבו ממנה, שטענו שהופכים את זה לטרנד.

"נמאס לי שכשאנחנו שותקות אנחנו מקבלות על הראש ששתקנו, וכשאנחנו משתפות אומרים שזה הפך למסחטת לייקים. יותר ויותר נשים מצליחות היום לקום ולהגיד: גם אני הוטרדתי, גם אני הותקפתי, גם אני נאנסתי. ההבנה שאנחנו לא אשמות היא חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה וצריך לתת לזה יותר ויותר מקום.

"בגלל שאני מציירת ומצלמת היו לי בחדר חומרים דליקים, טרפנטין וטינר. עבר לי בראש שאני רוצה להפסיק את הסבל. מספיק לי, עזבו אותי בשקט. שפכתי על עצמי חומר, הדלקתי מצית ועליתי בלהבות בתוך חדר השינה שלי"

האם אני מאמינה שהקמפיין הזה יגרום לכך שיטרידו אותנו פחות? לא, אני לא מספיק אופטימית כדי להאמין שקמפיין אחד מספיק לשינוי, אבל אולי כשיבואו עוד קמפיינים תהיה הבנה שבשורה התחתונה גם פגיעה בילדות על ידי מכר וגם מפיק שמלטף שחקנית שייכים לאותה קטגוריה. אני לא עסוקה בלהשוות מי סבלה יותר, ההשפעה הפסיכולוגית היא לא בהכרח ביחס ישיר לחומרת הפגיעה על פי בית המשפט. כל דבר כזה שורט את הנפש ונמצא תחת קטגוריית תרבות האונס שאותה צריך לעקור מהשורש".

 

בגיל 15 חיפשה מילוט ממצבה הקשה. "ניסיתי להתקבל לתיכון בשדה־בוקר, אבל ההורים שלי סירבו. אמרתי שאני אמנית וביקשתי שישכרו לי דירה בגבעתיים כדי שאלמד בתלמה ילין, וגם אז קיבלתי 'לא' מוחלט. בסוף, אחרי שחפרתי באינטרנט, גיליתי את התיכון למדעים ואמנויות בירושלים, שהלימודים בו הם בתנאי פנימייה. לימודים היו חשובים להורים שלי ובסוף הם השתכנעו. עברתי תהליך מיון ארוך שבמהלכו הפגיעה מצדו נמשכה. כשהגיעה התשובה שהתקבלתי, זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי, הבנתי שניצלתי. הגעתי הביתה פעם בחודש וכך זה הלך וגווע".

 

אבל בפנימייה גילתה רופמן שאת הטראומה שעברה אי־אפשר למחוק. "חשבתי שזה הסוף הטוב, אבל שם התחיל הקושי האמיתי. פתאום התרסקתי − צונאמי של רגשות. שלוש שנים סגרתי את הברז ושם זה לא רק נפתח − זו הייתה הצפה. בבית הספר דיברו על דברים ונחשפתי לרעיונות של פמיניזם, ואז הבנתי לראשונה שמה שעברתי היה אונס, וזה היכה בי. הגעתי לדיכאון קליני, ניסיונות התאבדות. בוקר וערב כל מה שרציתי היה למות.

 

"בשלב הזה כולם שמו לב שמשהו לא בסדר. נשלחתי לאבחון, התחלתי טיפול בכדורים, וגם לאנשי המקצוע לא סיפרתי מה עובר עליי. הפסקתי להגיע לבית הספר, במשך שעות שכבתי במיטה בבית מכוסה בשמיכה וביקשתי למות".

 

באפריל 2005, כמה ימים לפני פסח, בשעה שהוריה היו בבית ואחיה המבוגר ממנה בשנתיים נכח בחדר סמוך, ניסתה לשים קץ לחייה. "בגלל שאני מציירת ומצלמת היו לי בחדר חומרים דליקים, טרפנטין וטינר. עבר לי בראש שאני רוצה להפסיק את הסבל. מספיק לי, עזבו אותי בשקט. שפכתי על עצמי חומר, הדלקתי מצית ועליתי בלהבות בתוך חדר השינה שלי.

"אני זוכרת הכל: את הלהבות שעלו ברגע, אותי יושבת והלהבות שורפות אותי ואז בעשירית שנייה יצאה ממני בת קול, אני לא יודעת מאיפה זה יצא. צעקתי: 'אבל אני בעצם רוצה לחיות'".

 

מי שמע את הצעקה?

"אחי נכנס לחדר, ראה את הלהבות, הוריד מעליי את הגופייה וחנק את האש עם הגוף שלו. אני חייבת לו את החיים שלי. אין לי מושג איך ילד בן 19 עשה את זה. לא חשבתי שמישהו יקפוץ ללהבות להציל אותי, לא ידעתי קודם שהוא כל כך אוהב אותי. אם לא הוא, לא הייתי פה".

 

"אנשים מאחלים לי שאשכח הכל, ואני לא רוצה לשכוח. אני רוצה לחיות עם הזיכרון ועם הידיעה שאני הרבה יותר חזקה מזה". רופמן בילדותה (צילום: אלבום פרטי)
    "אנשים מאחלים לי שאשכח הכל, ואני לא רוצה לשכוח. אני רוצה לחיות עם הזיכרון ועם הידיעה שאני הרבה יותר חזקה מזה". רופמן בילדותה(צילום: אלבום פרטי)

     

    כמויות של בורקס

     

    יעל אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם בחיפה. "עברתי השתלת עור, לקחו מהרגליים ומהישבן והשתילו לי בפלג הגוף העליון, יש לי כוויות בכל מקום למעט בפנים. המצב שלי היה קשה מאוד, אבל רוב הזמן הייתי בהכרה. לא יכולתי להניע את פלג הגוף העליון. בהתחלה אמא שלי האכילה אותי ברבעי קניידלך, כי זה היה פסח. האחות אמרה לה: 'אם תמשיכי, היא לא תלמד לאכול מחדש'. ככה החזירו אותי לתפקוד מלא והיום אני יכולה לעשות הכל. משם עברתי לבית החולים זיו בצפת לאשפוז ממושך במחלקת נוער פסיכיאטרית, ומי שניהל את המחלקה, ד"ר איציק וורגפט, החזיר אותי לחיים. עשיתי לו את המוות והוא לא ויתר עליי, וכך גם ההורים שלי, שלא ויתרו עליי לרגע".

     

    מה עבר לך בראש בשלב הזה?

    "לראשונה הבנתי שבחרתי בחיים. בטיפול נמרץ יש לך זמן לחשוב, וקיבלתי החלטה: לא לשנוא את עצמי יותר ולהיות חברה טובה של עצמי. רק שלא ידעתי איך לעשות את זה, אז התחלתי

    "בטיפול נמרץ קיבלתי החלטה להיות חברה טובה של עצמי. רק שלא ידעתי איך לעשות את זה, אז התחלתי לאכול: בורקס פינוקים בארומה, גלידת סנדיי במקדונלדס"

    לאכול כל יום כמויות של בורקס פינוקים בארומה, גלידת סנדיי במקדונלד'ס. עד היום אני זוכרת מתקופת האשפוזים מה כל אחד הביא לי לאכול, האוכל כיפר על הכל ואז השמנתי".

     

    בבית החולים זיו חשפה לראשונה את הסוד שהסתירה. "סיפרתי לצוות, לנוער שהיה מאושפז כמוני ולהורים. זה היה קשה. אני זוכרת את השיחה איתם, חששתי שלא יאמינו לי. בהתחלה לא סיפרתי להם מי פגע בי, אבל הם לא הרפו. אמרתי 'מישהו שקשור לאבא', והיו כמה ימים שאבא אמר: 'אני לא מסוגל לחיות, אני חושד בכולם'. בסופו של דבר, כשסיפרתי לו, הוא היה בשוק, אבל תמך בי ומיד ניתק איתו קשר".

     

    אבא שלך אמר לו אי פעם משהו?

    "לא, אבל אני מניחה שמי שפגע יודע שההורים שלי יודעים. הם רצו שאגיש תלונה, ולא הסכמתי. לא היו לי כוחות להתמודד עם זה. שנים השקעתי מאמץ בלהדחיק, אז איך אוכל לשחזר ברמה שיהיו ראיות משפטיות אם זו מילה שלי נגד מילה שלו? היה לי חשוב יותר לשקם את עצמי. הייתי ילדה בת 17 שצריכה לחזור לעמוד על הרגליים".

     

    היום היית מסוגלת להתלונן?

    "לא, כי אני מודעת להשפלות שהמתלוננת חווה: אונס שני, האשמת הקורבן. אם לא הייתי חושבת שהמחיר שאשלם יהיה כבד, שאני אעלה על המוקד והוא במקרה הטוב יקבל שנתיים בכלא – אז כן הייתי רוצה להתלונן. אבל אני יודעת שהמחיר שאשלם לעומת המחיר שהוא ישלם לא זהה בכלל, אז מוטב לעזוב את זה. אני חייבת לשמור על עצמי".

     

    ולהתעמת מולו?

    "לא רוצה לראות אותו. עכשיו כשחזרתי לחיפה, זה אחד מהפחדים הכי גדולים: מה יקרה אם אפגוש אותו, למרות שההורים שלי עברו דירה".

     

    מתי הרגשת שחזרת לעצמך?

    "זה לקח זמן, עבודה עצמית שנמשכת כל הזמן. כל בוקר כשאני יוצאת מהמיטה חיה ולא בדיכאון, אני עפה על עצמי. קמתי, צחצחתי שיניים, עשיתי פיפי, התלבשתי – זה לא מובן מאליו, והפרורפורציות מייצרות אושר. כשנשברת כוס או כשהמחשב מתקלקל אני אומרת: איזה כיף, זה צרות של אנשים רגילים".

     

    בניסיון לחיות חיים רגילים בחרה לעשות שירות לאומי במחלקה סיעודית בבית אבות. אחר כך עשתה תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, בין לבין למדה שיטות טיפול 

    "לא הסכמתי להגיש תלונה, לא היו לי כוחות להתמודד עם זה. שנים השקעתי מאמץ בלהדחיק, אז איך אוכל לשחזר ברמה שיהיו ראיות משפטיות?"

    שונות, NLP ודמיון מודרך, הוסיפה להיות מטופלת בעצמה והשלימה לימודי תעודה לטיפול בטראומה. "אבל אני לא מטפלת בנפגעות תקיפה מינית, למרות שמגיעות אליי לא מעט נפגעות. כשרוצים לשתף אני שם, ואני אשאר ערה כל הלילה בשביל לשוחח עם מישהי, אבל האחריות הטיפולית לא עליי. אני לא פסיכולוגית, רק מפנה לאנשי מקצוע. לצערי יש היום נפגעות שלוקחות את האחריות הטיפולית ואני נורא כועסת עליהן".

     

    בזמן הניסיון לדבוק בשגרה, רופמן מצאה את עצמה אוכלת בכל הזדמנות. "האוכל הפך למקור נחמה והגעתי למשקל 120 ק"ג. ואז הבנתי שאני אוכלת כשרע לי, כשאני לחוצה וכשאני מתרגשת, אז במקום לספור קלוריות, עליי לעבוד על עצמי מהמקום הרגשי. למדתי אימון אישי וייעוץ לאכילה אינטואיטיבית ממי שפיתחה את השיטה בלוס־אנג'לס בשילוב עם NLP. מכל דבר לקחתי קצת, וכשהתחלתי לרדת במשקל והתחילו לשאול איך אני עושה את זה, מבלי שהתכוונתי פתחתי עסק עצמאי לטיפול באכילה רגשית".

     

    אפשר לשנות הרגלי אכילה רגשית?

    "חד־משמעית כן. אני 60 ק"ג פחות, בלי ניתוח ובלי דיאטות, נמצאת במגמת ירידה כל הזמן וזה רק מתוך עבודה רגשית. אני מעבירה הרצאות ושם אני מביאה את הסיפור האישי שלי. יש לי תוכנית ברשת באתר סגור, וגם פגישות ייעוץ בקליניקה שפתחתי. הטיפ הראשון שלי הוא להסכים לאכול הכל. המהות היא לבחור לאכול, ולא שהאוכל יבחר בי, ואני יכולה לבחור לאכול עוגה עם קצפת, אבל מהמקום המודע. כי איפה אנחנו נופלות? אותה עוגה שלא אוכל תוביל אותי בלילה ליפול על חצי מטבח, או שאוכל אותה כחצי גנבת. למדתי שהגוף שלי חכם, אני אוכלת כשאני רעבה ומפסיקה כשאני שבעה. הוצאתי את המשקל מהבית. אוכל בריא גורם לגוף להרגיש טוב, אז רוב הזמן אני אוכלת בריא, וממשיכה כל הזמן לעשות עבודה רגשית על שחרור האשמה".

     

    כשהחלה ללמוד לשלוט ברגש שהנחה אותה, נפתחה לזוגיות. "את בעלי, או גרושי לעתיד כמו שאני קוראת לו, הכרתי לפני שמונה שנים. הוא היה סטודנט, קרא בלוג אנונימי שכתבתי, הבחין בעצב שלי ורצה לשמח אותי, אז הוא התחיל לכתוב לי סיפור בהמשכים. בהמשך הבנו שאנחנו גרים קרוב ונפגשנו לבירה. הוא הכיר את הסיפור שלי לפני הדייט הראשון, והיה חשוב לי שידע מראש שיש לי צלקות, תיק כמו שלי הוא דבר מרתיע".

     

    והוא הסכים לקפוץ למים?

    "לגמרי. היינו יחד שמונה שנים, בדרך התחתנו, והזוגיות נגמרה כשהבנו שאנחנו לא עושים אחד את השני מאושרים. היום הגיעה המשאית לפנות את החפצים שלו מהדירה וזה יום מאוד קשה עבורי, אבל זה חלק מהבחירה שלי בחיים: להבין שגם אם קשה, אני חייבת להמשיך הלאה".

     

     

    "כל בוקר כשאני יוצאת מהמיטה חיה ולא בדיכאון, אני עפה על עצמי" (צילום: שרון רופא אופיר)
      "כל בוקר כשאני יוצאת מהמיטה חיה ולא בדיכאון, אני עפה על עצמי"(צילום: שרון רופא אופיר)

       

      מצאתי כוחות לברוח

       

      בדצמבר 2016, כשרעיון הפרידה כבר עלה בראשם, החליטו לנסוע יחד לחופשה בברלין, ושם הכתה בה מכה נוספת. "זו הייתה שעת צהריים, הוא רצה להישאר במוזיאון שביקרנו בו ואני רציתי ללכת", היא משחזרת. "חזרתי למלון דרך תחנת הרכבת המרכזית של אלכסנדרפלאץ, לא הייתה לי שום סיבה לחשוש ממשהו". בעודה עומדת ומחכה בתחנה כשסביבה אנשים, ניגשו אליה שלושה אנשים. "הם כיתרו אותי ומיד הבחנתי שיש להם סכין ביד. הם סימנו לי ללכת איתם, הלכתי והפעם הבנתי לאן אני הולכת. למה לא התנגדתי ולמה לא צעקתי? למה למה למה ועוד למה? אין סיבה, ואני שואלת את השאלות בלי סוף. הרי יכולתי לצעוק, הייתי מוקפת אנשים. היה לי ברור בדיוק מה הולך להיות הלאה".

       

      לאן הם לקחו אותך?

      "לסוג של בית נטוש, חורבה, מקום מטונף לא רחוק משם.

      "הבחנתי שיש להם סכין ביד. הלכתי איתם והפעם הבנתי לאן אני הולכת. למה לא התנגדתי ולא צעקתי? למה למה למה ועוד למה? אין סיבה, ואני שואלת את השאלות בלי סוף"

      אני זוכרת את הנעליים שלהם וכך אני יודעת לספור כמה גברים היו שם. ספרתי 17 זוגות נעליים, אני גם זוכרת פחיות בירה, ולא תראי אותי עכשיו שותה בירה מפחית, אפילו הרעש של פתיחת הפחית משתק אותי. במשך כמה שעות הם עשו מה שהם רוצים ואני הייתי מוטלת שם, עד שבסוף הגבתי. אני לא יודעת מאיפה מצאתי כוחות, לא ברור. כמו שלא ברור למה הלכתי איתם בלי לצעוק, לא ברור איך מצאתי כוחות לברוח. הם מאוד הופתעו, זו הסיבה היחידה שלא רדפו אחריי. לקחתי את הבגדים והתלבשתי ברחוב".

       

      הבנת איפה את נמצאת?

      "לא. התחלתי לנסות לחפש דרך חזרה, ואז ראיתי אוטובוס ועליו רשום גן חיות. זכרתי שהמלון נמצא בסביבה. כשהגעתי למלון שלחתי הודעת ווטסאפ לבעלי: בוא למלון, קרה משהו נורא. הוא ישר הבין, לא היה לו ספק. זה היה יום החזרה שלנו לארץ, וכשהוא הגיע סיפרתי לו במילים בודדות. לא נכנסתי להרבה פירוט".

       

      עבר לך בראש "איך לעזאזל זה קרה שוב"?

      "זה הגיע מאוחר יותר. ברגע ההוא כל מה שרציתי היה לחזור הביתה. הגענו הביתה, הזמנו משהו לאכול והודעתי שלא אלך לבדיקות. ואז, תוך כדי שאכלנו, פתאום עבר לי בראש שאולי נדבקתי באיידס. פנינו לקופת חולים מכבי והאחות הסבירה שיש חלון הזדמנויות של 72 שעות מרגע המגע המיני, שבהן אפשר לקבל טיפול למניעת הידבקות. כשאני מלאה בחבורות נסענו לבית החולים איכילוב, שם ניסו לשכנע אותי להגיע לחדר אונס בוולפסון, ואני סירבתי".

       

      למה?

      "כי זה מחייב מסירת עדות. את חייבת לספר מה עברת, ולא היו בי הכוחות הנפשיים.

      "התחלתי לקחת את הקוקטייל המונע, ותופעות הלוואי היו נוראיות. הקאות במשך כל היום, כאבים, נשירת שיער. זוועת עולם. אבל חשוב שידעו שהטיפול הזה קיים ושלא צריך לשלם עליו שקל.

      "התחלתי לקחת את הקוקטייל המונע איידס, ותופעות הלוואי היו נוראיות. הקאות במשך כל היום, כאבים, נשירת שיער. זוועת עולם. אבל חשוב שידעו שהטיפול הזה קיים"

       אחרי שלושה חודשים קיבלתי תשובה סופית שאני לא נשאית".

       

      ההורים שלך יודעים מה קרה בברלין?

      "בטח. סיפרתי להם. גם להם קשה להבין איך זה שוב קרה, אבל הם שוב לצדי. לאחרונה חזרתי לחיפה, שכרתי דירה, גיליתי יתרונות בלגור ליד אמא, שהיא החברה הכי טובה שלי. לשמחתי יש לי את הפריווילגיה הכלכלית לטפל בעצמי, ואת הפריווילגיה להיות בתחום הטיפולי, עם מספיק שנות טיפול ברקורד כדי לדעת מה עוזר לי".

       

      מה הרגשת אחרי שעיבדת את מה שקרה בברלין?

      "מצד אחד הרגשתי כעס על עצמי, למה לא ברחתי מיד. מצד שני, עפתי על עצמי כי ברחתי מהם. אז זה גם וגם. מצד אחד ישנה הידיעה הברורה שאני לא אשמה, ומצד שני אני מחפשת בהשתלשלות העניינים איפה יכולתי לפעול אחרת".

       

      יכולת לפעול אחרת?

      "גם אני שואלת את עצמי, ואומרת: מה לעזאזל? ואני לא מבינה איך זה קרה לי פעם נוספת. אנשים מאחלים לי שאשכח הכל, ואני לא רוצה לשכוח. אני רוצה להמשיך לחיות עם הזיכרון ועם הידיעה שאני הרבה יותר חזקה מזה, זה הרבה ממי שאני היום. הלוואי שזה לא היה קורה, אבל זה קרה. אז לשים את זה עכשיו בקופסה ולסגור? שיהיה בתוכי הר געש מודחק? אני פשוט לא רוצה שזה ינהל אותי. ואת זה יש לי".

       

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו סגנון: שירן מניה)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו סגנון: שירן מניה)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד