במוצאי שבת שעברה סגרתי מעגל: אחרי כמעט חמש שנים של הופעות עם רבקה זהר הגדולה וההרכב המופלא שלנו, השתחווינו יחד בפעם האחרונה, הודינו לקהל והבטחנו לחזור בקרוב עם מופע חדש. כשחזרתי הביתה, נתקפתי בפרץ נוסטלגיה, הלכתי למחשב, הסתכלתי על תמונות שלנו מההופעות הראשונות ונזכרתי בהתרגשות הגדולה שאחזה בי לפני כל הופעה. זה די משעשע לחזור אחורנית ולראות כמה עברנו בחמש השנים האלה. נתחיל מזה שבתמונות ההן אני תמיד לבוש בחולצה מכופתרת, כאילו שהגעתי לחתונה. גם מהנגנים ביקשתי לבוא מכופתרים, כיאה למעמד. אני גם זוכר שבמהלך ההופעה הייתי דרוך ומתוח כמו קפיץ: כל טעות קטנה של אחד מחברי הלהקה הייתה מעבירה בי טיקים לא רצוניים, ומיד הייתי שולח מבט זועף לעבר הנגן הסורר. עד היום הם צוחקים עליי בגלל זה.
כשצפיתי באחד הסרטונים מהופעה בתיאטרון תמונע בתל אביב ב-2013, הדבר שהכי בולט הוא עד כמה אני מרוכז בשירה של רבקה: חלק גדול מהמופע אני מסתכל עליה, עוקב בדריכות, מפנים כל הברה וכל ניואנס קטן שלה כדי שנשיר יחד בתיאום מושלם. עם הזמן למדנו לשיר יחד גם בלי להסתכל זה על זו. הקולות שלנו כבר מתמזגים בטבעיות עד שבקטעים מסוימים אנחנו נשמעים ממש כמו קול אחד.
בשנה הראשונה להופעות, תמונע היה הבית שלנו: הופענו שם אחת לחודש, ולפני כל הופעה הייתי מטפס אל החלון שמציץ לאולם מלמעלה ובודק כמה אנשים הגיעו. פחדתי שלא יגיע קהל, ושמחתי לראות את המקום מתמלא, עד שבשלב מסוים הוא כבר היה קטן מדי בשבילנו. כשהתחלנו להופיע, לא היו לנו יחסי ציבור, ולקח לנו כמה חודשים עד שהקלטנו אלבום משותף והתחלנו לצבור נוכחות ברדיו ובטלוויזיה. הקהל שהגיע בהתחלה, שמע עלינו מפה לאוזן, עזר לנו להפיץ את הבשורה, הציע רעיונות לשיפור ולעיתים אף לקח חלק פעיל במופע. למשל, אני זוכר הופעה אחת שבין ההדרנים מישהו צעק משולחן בקצה האולם: "מה עם 'אוריאנה'? באנו מרחוק!" הקהל התגלגל מצחוק, ואני לקחתי את ההערה לתשומת ליבי, ולהופעה הבאה חזרנו עם עיבוד חדש לקלאסיקה של רבקה. אז הרבה מים עברו בנהר, ואחרי אינספור הופעות בכל רחבי הארץ החלטנו לעצור להתרעננות, להטעין את המצברים ולבנות מופע חדש שיחגוג חמש שנים של יצירה משותפת.
צפו ברבקה ובלירון מבצעים את "אבי הטוב שבשמיים":
הכל התחיל לפני כמה חודשים, בפגישה שהייתה לנו עם חבר טוב - שחקן ובמאי מפורסם שאנחנו מעריכים ואוהבים (ובינתיים אנחנו מעדיפים לא לגלות מיהו). סיפרנו לו על המופע שלנו, ותוך כדי שיחה הוא התחיל לזרוק לנו כל מיני רעיונות חדשים לשירים ולחיבורים מעניינים שכדאי לנו לנסות. הסתכלתי בעיניים של רבקה וראיתי ניצוץ, זיק של התלהבות. זה אחד הדברים שאני הכי אוהב אצלה: גם אחרי שנים רבות על הבמה היא עדיין מחפשת את המשהו החדש הזה שירגש ויפתיע אותה. האמנית שבה לא נחה לרגע. אחת לכמה זמן היא אפילו מציעה שנארוז מזוודה קטנה וגיטרה וניסע להופיע יחד בפאבים באמריקה, באירופה, לפעמים היא מגיעה עד יפן. אני בדרך כלל מחייך כאילו שזה נאמר בצחוק, אבל יודע שהיא לגמרי מתכוונת לזה. וככה, חברנו היקר המשיך להפליג בדמיון לכיוונים חדשים ומרתקים, ואנחנו איתו. הניצוצות התגברו והפכו לפרפרים של התרגשות, ובאותו רגע כבר היה ברור לשלושתנו: אנחנו הולכים על זה. מופע חדש, Here We Come!
לבנות מופע חדש זה לא עניין פשוט. מצד אחד, מדובר בשמחה גדולה, הזדמנות להגשים חלומות מוזיקליים ולהפתיע את עצמנו ואת הקהל. מצד שני, פרפרי ההתרגשות האלה יכולים בקלות להפוך לחרדה, וזה בדיוק מה שקרה לי. שבוע אחרי שהתחלנו לעבוד, אחרי לילה של מחשבות טורדניות שלא נתנו לי להירדם, התייצבתי לחזרה עם רבקה והבמאי. התחלנו לעבוד על שיר חדש והרגשתי איך פתאום החרדות משתלטות עליי ומדברות מגרוני: "זה בחיים לא יעבוד", "אנחנו לא נהיה מוכנים בזמן", "בלי השירים הישנים אף אחד לא יבוא לראות אותנו" (נזכרתי בשולחן שדרש את "אוריאנה"). הבמאי שלנו הסתכל עליי בלי למצמץ ואמר: "אתה פחדן. אם ככה אתה חושב, אתה לא מעריך את עצמך. אתה תישאר תקוע במקום. אתם לא צריכים להתחבא מאחורי השירים הישנים".
המילים הנחרצות שלו טלטלו אותי, אבל בתוך תוכי ידעתי שהוא צודק. הסתכלתי על רבקה וראיתי שמבחינתה אין שום היסוס. היא כבר עברה מספיק כדי לדעת שאמן צריך להקשיב ללב שלו ולא לתת להסחות דעת ולחרדות לנהל אותו. בעצם, זה בדיוק מה שהיא עשתה לפני חמש שנים, כשבחרה לצאת למסע עם בחור צעיר שלא הכירה. הרבה בסביבתה התנגדו, אבל היא הרגישה שזה הדבר הנכון לעשות ובחרה ללכת איתי בלב שלם. עכשיו הגיע תורי ללכת אחריה, וזה בדיוק מה שאני עושה גם עכשיו: מסיים לכתוב את הפוסט, ורץ להמשיך לעבוד על המופע, בלי חרדות, בלי היסוסים. ואנחנו נהיה מוכנים בזמן.
_______________________________________________________
כך הצטרפתי למועדון המעריצים של בריטני ספירס. הקליקו על התמונה:
