לביתה של משפחת בן ציוני בטבעון יש היסטוריה משפחתית. האדריכלית ויקי בן ציוני תכננה אותו עבור הוריה בשנות ה-80, וכיום מתגוררים בו בנה הארכיאולוג, אשתו אדריכלית הנוף ושלושת ילדיהם (11, 9, 5). בין לבין שימש הבית גם כגלריה וכחנות לאספני עתיקות. "ויקי היתה אישה מוכרת וצבעונית", מספרת כלתה, "היא היתה אדריכלית, והיא נחשבה לאספנית הכי גדולה בארץ של חנוכיות ופריטי פלשתינה משני העשורים הראשונים למדינה. הבית שלנו הוא מעין הומאז' לפועלה".
אדריכלית ואספנית
בן ציוני נולדה בפולין ב-1946, ועלתה עם הוריה לארץ בהיותה בת 17. היא למדה ביולוגיה באוניברסיטה, התחתנה, ובהיותה אם לארבעה השלימה תואר באדריכלות בטכניון ופתחה משרד עצמאי.
הבית הפרטי שתכננה עבור הוריה, רופאה וצלם, יושב על צלע ההר ובנוי מקומת מגורים ראשית עם מרפסת שמשקיפה על היער, וקומת מרתף (שבה תוכננה לאם קליניקה, ולאב חדר חושך). על הגג השטוח של קומת הכניסה נבנתה מרפסת גדולה, שאליה מובילות מדרגות חיצוניות, ושממנה אפשר להשקיף לעבר העמק ועד האופק.
לאחר שהוריה נפטרו, הפכה בן ציוני את הבית לגלריה "ויקטורינה". "האוספים נערמו בשתי הקומות", מספרת כלתה, "וכל הקירות התמלאו בחפצים עתיקים משווקי פשפשים, שהיא אספה עם שותפתה אורנה רווה. בכל שבת ראשונה בחודש הגלריה נפתחה לקהל הרחב".
אוספיה של בן ציוני הוצגו בתערוכה "ארץ חפץ" במוזיאון ארץ ישראל (2005), ובעקבותיה כתבה אוצרת התערוכה, פרופ' נורית כנען-קדר, את הספר "אמנות ועיצוב במתכת בשני העשורים הראשונים למדינה".
לעשות כבוד לתכנון המקורי
הגלריה נסגרה ב-2000 בעקבות מחלתה של בן ציוני, והבן ואשתו נכנסו להתגורר בבית. כזוג צעיר ללא ילדים הם לא נזקקו לשתי הקומות, לכן סגרו את קומת המרתף וגרו בקומת הכניסה בלבד. לאחר פטירתה של בן ציוני ב-2003, הקים בנה מוזיאון קטן מעיזבונה במרפסת העליונה.
גם כשהמשפחה התרחבה ונולדו הילדים, הסתפקו בני המשפחה בתשעים המטרים הרבועים של קומת הקרקע, והתאימו את עצמם אליה. "בנינו מיטת קומתיים מיוחדת כדי להצליח להכניס את כולם לאותו חדרון ילדים".
לפני שנתיים, אחרי 14 שנות מגורים בבית, הבינו בני הזוג שזה המקום שהם רוצים להישאר לחיות בו. הם קנו את הנכס מהמשפחה המורחבת, והחליטו לערוך בו שיפוץ משמעותי - הראשון מאז שנבנה. למרות שבעלת הבית היא אדריכלית נוף במקצועה, ויש לה גישה וקירבה לתחום, הם פנו למעצבת הפנים יוני פרידמן, שאיתה היתה להם היכרות קודמת, כדי שתכוון אותם בצד המקצועי. "בפרויקט הזה הסתכלתי על הכל מהצד", אומרת פרידמן. "התפקיד שלי היה רק לכוון ולעזור איפה שצריך. נתתי לבעלת הבית הרבה מקום, כי היא מאוד נוכחת ויש לה טביעת אצבע מדויקת ומקצועית".
מתוך כבוד והערכה לתכנון המקורי של הבית, הוחלט לשמור בעיצוב החדש על הפונקציות העיקריות שלו במקומן. "ויקי היתה מאוד ישראלית, אבל עם גישה אירופית", מתארת אותה בעלת הבית, "מה שמתבטא בעקרונות התכנון של הבית: הול כניסה גדול, שירותי אורחים מופרדים, מטבח וסלון נפרדים".
המורשת: מהגוני ולבנים אדומות
את הנכנסים מקבלת המבואה המקורית, המחופה בעץ מהגוני כהה, עם קיר חוצץ מלבנים אדומות משובץ לבני זכוכית - אלמנט אופייני לאדריכלות שנות ה-80. המהגוני הכהה הגיע משאריות עץ ממקדש הבאהיים בחיפה, וכל הנגרות בבית עשויה ממנו. ההחלטה לשמור עליו בשיפוץ, כמו גם על הלבנים האדומות, היא שמעניקה לבית את אופיו המיוחד.
המהגוני מכסה את הקירות והתקרה במבואה, את משקופי הדלתות, את המעברים הפתוחים ואת גרם המדרגות אל המרתף, עם המעקה המסיבי שלו. הלבנים האדומות מופיעות בקיר הכניסה, שמייצר הפוגה בין המבואה לשאר חלקי הבית, ובקיר משולב של לבנים ומשרביה שכיסה את הקמין וכיום משמש כאלמנט פיסולי בחלל.
שני החומרים מכניסים מימד נוסף לעיצוב הפנים ומעידים על גילו וסגנונו המקורי של הבית. "היה לנו מאוד חשוב לשמור על הכנות של החומר", אומרת בעלת הבית, "על עקרונות התכנון ועל ההיסטוריה והסיפור של הבית. המשמעות כאן יותר חשובה מחלל לבן ומואר".
אל החומרים המקוריים ששומרו, צורפו בשיפוץ חומרים מודרניים ומינימליסטיים - רצפת בטון מוחלק וחלונות ממוסגרים בפרופיל בלגי בגוון זית בהיר. "דווקא כדי להדגיש את הישן", אומרת פרידמן, "היה צריך לבוא עם משהו מאוד חדש ומנוגד".
להכניס את היער פנימה
המבואה הסגורה, שלצדה שירותי אורחים ומחסן, מנתבת את הבאים אל המטבח המוסתר מאחוריה, אל הסלון הפונה אל הנוף, ואל קומת המרתף, שנפתחה מחדש והפכה לקומת חדרי השינה של שני הילדים הגדולים. הסלון נהנה בשיפוץ מתוספת משמעותית: המרפסת שפונה ליער נסגרה בוויטרינה גדולה עם אדן חלון עמוק מעץ, המשמש כספסל לאורכה. "הפעולה הזו הכניסה את היער פנימה", אומרת פרידמן, "והוא הפך לחלק נוכח מאוד בחלל".
המרפסת שנסגרה הרחיבה את הסלון, ויצרה לו מעין חלל משנה. בקצה אחד שלו עומד פסנתר עליו מנגנים האב והבן, ובקצה השני יש פינת עבודה קטנה. "זה אזור מאוד פעיל בבית", מעידה בן ציוני, "הילדים משחקים ומכינים שיעורים על אדן החלון, זה כמו לשבת בתוך הנוף, ובגשם זה הכי יפה".
הסלון פשוט ופריטי הריהוט בו מנוגדים לכבדות הכהה של המבואה. יש בו ספה פינתית גדולה, שמסביבה פרושים שטיחי קילים צבעוניים; יחידות מדפים ניידות מעץ וברזל נשענות על הקיר, ומשאירות את החלל המרכזי פתוח ואוורירי. ספרייה נמוכה מברזל דק משמשת כמעקה בין הסלון לגרם מדרגות העץ, ומקלילה את מראה קיר הלבנים המאסיבי.
את הקירות והמדפים מקשטים פריטי מלאכה קטנים שנוצרו בגישת החינוך האנתרופוסופי, שבו דוגלים בני המשפחה. מהאוספים של בן ציוני כמעט ולא נשאר כאן דבר. "אי אפשר היה לחיות בתוך הערב רב הזה", מסבירה כלתה. ''נשארו רק כמה מזכרות קטנות: פמוטים, שטיח וכיסאות האוכל. היום אני קצת מצטערת שלא שמרתי עוד דברים".
לסלון צמוד חדר שינה קטן, שאינו סגור בדלת, המשמש את הבת הקטנה. פתח נוסף עם משקוף עץ כהה וללא דלת מוביל מהסלון לחדר רחצה משותף, ולצדו חדר ההורים, הפונה אל הנוף.
הסגנון הבהיר והלא מעמיס נמשך גם כאן, ומעניק תחושה שכל פריט נבחר עם כוונה אישית.
שולחן האוכל הוא מרכז הבית
המטבח אינו סטנדרטי בשל החלטת בני הבית לשמור על מיקומו המקורי. הוא מופרד לחלוטין מהסלון, וקטן יחסית לסטנדרט המקובל כיום. הוא עשוי מאלון בהיר ומורכב מפס של ארונות נמוכים עם יחידה פינתית גבוהה וארון קלפה עליון בגוון אפור-ירקרק.
מול פס הארונות אי עם אחסון משני צדיו. מעליו מדפי עץ דקורטיביים עם אוסף של כלי קרמיקה בעבודת יד. המקרר מוצנע בנישה שבקיר הצדדי. שולחן האוכל המשפחתי, גם הוא מאלון טבעי, ניצב במרכז החלל מול הוויטרינות הגדולות.
הכיסאות, שנשמרו מעיזבונה של בן ציוני האם, נצבעו מחדש בגוון אפור-זית, דומה לצבע הפרופיל הבלגי בחלונות. מדפי עץ עבים משמשים כספריית קיר נוספת, שתוחמת את החלל.
"שולחן האוכל הוא הכי מרכזי ", אומרת בעלת הבית, "פה כולם יושבים ומתארחים. יחד עם האי מולו, הספרייה מאחוריו ושטחו הקטן של המטבח - זה הפך להיות אזור מאוד אינטימי ונעים בבית". החצר הקטנה שבהמשך לפינת האוכל מרוצפת אריחי בטון מקוריים מבתים שפורקו ונמצאו באוספיה של אם המשפחה, ומעליהם מצלה פרגולה טבעית של עצי אלון ואלה.
