"בא לי לחפף": ליאת בר-און מסרבת לשלם למפעיל ביום ההולדת של בנה

בסוף דצמבר גוני יהיה בן חמש, וכבר עכשיו הילד בהיסטריה. הרי לא מספיקה מסיבה בגן ומסיבה עם המשפחה. מה פתאום. צריך אירוע עם החברים. אבנר ואני מתווכחים על זה כבר שבועיים. כן להביא מפעיל. לא להביא מפעיל. וזה יהיה בשיא החורף ואי אפשר סתם להזמין את כולם לגינה, אז האם לשכור חדר במתנ"ס, או פשוט לדחוף 30 ילד וילדה לתוך סלון ביתנו. וכמה כסף להוציא. ואיפה אפשר לחסוך. ומה נקנה לו. ומתי כדאי לתאם

מתנות עם סבים וסבתות. ומה הוא ילבש. ומה אבנר ילבש. ומה אני אלבש, והאם זה יעשה לי תחת. מיליון שאלות, אפס תשובות, עצבים בשמיים, טמטום שולט וחמש דפיקות ראש בקיר. ועוד אחת, לשנה הבאה.

לפני שאני ממשיכה, הרשו לי להבהיר: אני מתנגדת למסיבת יום הולדת שעולה המון כסף. ולא, אני לא קמצנית. אם הייתי קמצנית, היה לי כסף למסיבת יום הולדת. אבל אין לי. על כל פנים, גם לו היה לי, אין מצב שהייתי משלמת לאיזה מפעיל אלף שקל (במקרה הטוב) כדי שישעשע את הילדים שלי. לא כשהם בני חמש, וכל מה שמעניין אותם בתכלס זה לקבל עוגה. זה בערך העיקרון היחידי שיש לי בתור אימא. בשאר הדברים אני זורמת. רוצים טאבלט? סבבה. רוצים טלוויזיה? סבבה. רוצים לאכול קטשופ עם כף? לא סבבה, אז רק הפעם, ואולי גם מחר וזהו. אני שונאת לעשות עניין מכל דבר. אין לי סבלנות לרגשות אשם. אני העברתי ילדות שלמה בלי טאבלט וזה לא עשה אותי בנאדם מוצלח יותר מאחרים, אז יאללה, תשחררו כבר את הילדים. אלו הסרטים שלכם, לא שלהם.

אין אין אין חגיגה

אבל מסיבות ימי הולדת זה הגבול. זה כל כך אידיוטי בעיניי. כל הפייסבוק מלא בהפקות הורים בע"מ. שקיות מזהב עם דברים נוצצים ועוגות עם דף סוכר ומפלי שוקולד והפתעות מזמרות ורביעיית כלי מיתר והופעה של ריהאנה. והילדים נהנים מזה, ברור, גוני כבר הלך לכמה מסיבות מושקעות של החבר'ה שלו מהגן ועשה חיים משוגעים, אני פשוט לא רוצה להיות זו שמארגנת את הקשקוש הזה. אין לי כוח. בא לי להגיד גוני, כפרה עליך, תבחר שלושה

 ארבעה חברים שאתה מחבב, נזמין אותם אלינו, תשחקו בצעצועים שלך, תראו איזה סרט בטלוויזיה ותאכלו פופקורן. עוגה ופיצות על חשבוני. איך אני איתך? סבבה? כן? יופי. ביי, נדבר לקראת.

ילדים לא צריכים כמעט כלום. הורים צריכים הכול. משהו קורה במוח של הבנאדם כשנולדים לו ילדים. הוא מתחרפן. הוא נכנס לטרפת של תחרות שלא ידע כמוה מימי התיכון. הוא נהיה טינאייג'ר מחוצ'קן שחייב להוכיח דברים ונתון תמידית ללחץ חברתי. אני לא רוצה להיות חלק מזה. אני סובלת מכל רגע. בא לי לחפף. אני רוצה ליהנות מהילדים שלי כשסף הריגוש שלהם עדיין נמוך, כשהם לא מצפים לשום דבר, כשהדבר היחידי שאני דוחפת למורד גרונותיהם הוא עוגה שקניתי, ולא בהכרח אפיתי. אין לי שום עניין שגוני יזכור את יום הולדתו החמישי לנצח. זה לא אירוע משמעותי בשום צורה. זו צריכה להיות חוויה יפה ונעימה, לא יותר, בלי חור בעו"ש. הוא ילד קטן. הוא לא מתמקד במה שהוא מפסיד, רק במה שהוא מרוויח. ואני לומדת ממנו.