מקלדרון לקלדרונה: אב ובת בחלל אחד. הוא חרט, היא תכשיטנית
לשנות ולהשאיר אותו דבר. זה האתגר שעמד בפני מעצבת הפנים נטלי קחן-בכר, שהתגייסה לשילוב תצוגת תכשיטים עכשוויים בבית מלאכה מכני ותיק
גם לפני שדלת העץ בקומת הקרקע ברחוב שטרן 9 נצבעה בכחול כהה וטורקיז בוהק, היא משכה תשומת לב השמורה לחריגים: דלת הזזה צבועה בגוון מאובק, זכוכית מחוסמת, סורגי ברזל מאולתרים, והשם קלדרון מתנוסס עליה באדום ובכתב יד; דלת שכבר לא רואים כמותה; אחת שלא נכנעה במשך השנים לאופנות חולפות:
אבל בקיץ האחרון נצבעה יום אחד הדלת בטורקיז, ונוסף לה שלט קטן ומעוצב עם השם Calderona:
זה היה יותר מרמז שכדאי לדחוף את האף פנימה. ואכן, מאחורי דלת העץ מסתתר סיפור - מקלדרון לקלדרונה, אפשר לקרוא לו; סיפור של אב ובת, חרט מתכת ומעצבת תכשיטים; סיפור שהוא דוגמה להתחדשות, אבל לא במובנה הנדל"ני; ודוגמה לשימור, אבל במובנו החי והעמוק.
היכרות: זהו יעקב, וזאת נועה
קלדרון הוא האב החרט יעקב, בן למעלה משמונים, ועדיין עובד:
קלדרונה היא הבת התכשיטנית נועה:
בת 43, אם לבן שמונה, למדה פסיכולוגיה, ועם תואר שני עבדה קצת כפסיכולוגית ("הייתי איומה"), והרבה במיתוג במשרדו של המעצב פיליפ בולקייה. אחרי שהתגרשה התפטרה מעבודתה והתיישבה לחשוב מה הלאה. "התחלתי להגיע לבית המלאכה כי לא היה לי מה לעשות", היא מספרת, "המקום היה מוזנח ממש". אביה עבד והיא הסתכלה. מדי פעם שאלה אותו אם אפשר לעשות כך או אחרת עם איזו פיסת מתכת. יחד הם עשו מיני שעטנזים, כדבריה, ומפה לשם יצאו תכשיטים. חברה שלה, נועה שדה, גם היא מעצבת, דחפה אותה להתחיל למכור. והיא התחילה.
המכירה הראשונה שלה הייתה לפני שנתיים, ומאז העסק הקטן צומח, ובית המלאכה של אביה הפך לא רק לסטודיו שלה ושל בן זוגה רועי הררי, אלא בחלקו גם למקום התצוגה והמכירה של התכשיטים. ל"מהפך" האסתטי-פונקציונלי הזה שותפה מעצבת הפנים נטלי קחן-בכר, שאליה תכף נגיע. לפני כן מעט היסטוריה משפחתית, שספוגה בכל פינה בחלל התעשייתי-משפחתי.
קצת היסטוריה: 11 נפשות בשני חדרים
בית המלאכה של האב יעקב, שפועל במקום כשישים שנה, היה קודם לכן דירת מגוריה של משפחת קלדרון, מאז שעלו לארץ ממקדוניה ב-1934. בשני החדרים הקטנים, שנרכשו בדמי מפתח, הצטופפה משפחה בת 11 נפשות: זוג הורים, שבע בנות (אחת מהן נולדה בארץ) ושני בנים. כשעלו, הבן יעקב היה תינוק. החשבון, אם כך, פשוט: 83 שנים יעקב קלדרון חי ועובד באותו מקום, וזה כשלעצמו נדיר.
בימים אלה הוא בביקור משפחתי בארצות הברית, וקלדרונה מספרת שאת הדחיפה לעליית המשפחה לארץ סיפקה שמועה שנפוצה בימים ההם במקדוניה על כך שבפלשתינה אפשר לחתן בנות בלי נדוניה. כשיש לך שבע בנות זה נשמע כמו רעיון טוב. בדרכם לארץ, סבתא שמחה החביאה את מטבעות הזהב המעטים שהיו ברשותם במין כיס שתפרה במטפחת הראש שלה; וכשהגיעו, סבא אליעזר, שבמקדוניה היה בורסקאי, הפך לירקן בשוק בצלאל (כשעוד היה שוק, ולא של טריקו-שתיים-בעשר).
המשפחה חיה בדירה הקטנה בצפיפות ובדוחק כלכלי. הילדים ישנו ראש לרגליים על מזרנים שנפרשו מדי ערב על הרצפה, ויעקב, שאמו נפטרה בילדותו, היה בונה עפיפונים תמורת מנה פלאפל או כוס מיץ.
מול דירת המשפחה ניצב כיום מוזיאון הלח"י, אך בעבר עמד באותו מקום בית המגורים שבו הסתתר מפקד הלח"י אברהם (יאיר) שטרן, ובו נתפס ונורה למוות ב-1942. קלדרון סיפר לילדיו שכילד הוא שמע את היריות.
אחרי שסיים את לימודיו בכיתה ח' בבית הספר אליאנס, החל קלדרון הנער לעבוד. עם הזמן אחיותיו ואחיו התחתנו ועזבו את הבית, והוא נשאר לגור עם אביו עד שהתחתן בעצמו והקים משפחה. עם מותו של האב, הציע לו שותפות בעלה של אחת מאחיותיו, שעסק בעיבוד אבני חן, ודירת המשפחה הפכה לבית מלאכה. אבל שותפויות משפחתיות הן עסק מסובך, וכשהשותפות התפרקה יעקב נותר לבדו בבית המלאכה.
בתקופה מסוימת, אשתו רות, שעצבה תכשיטים, הצטרפה אליו, ובית המלאכה עסק כמה שנים בצורפות. אבל שותפויות משפחתיות הן עסק מסובך, כאמור. רות עברה בהצלחה לעסקי התיירות, ויעקב נשאר בבית המלאכה לבדו והתמקד בחרטות.
למרות שגדל בפלורנטין, הוא לא אהב את השכונה, שבשנים ההן עוד לא הייתה "פלורנטין". מצבה המוזנח אז, מספרת הבת, היה בעיניו סימן לעליבות ולנחשלות. "הוא הרגיש רע עם זה שהוא חרט", היא אומרת, "הוא לא הבין שהוא אמן. הציק לו שהמשפחה שלו ענייה, והוא ממש שנא את תחושת המחסור הכלכלי".
המצב השתנה בראשית שנות השמונים כשפרויקט מטוס הלביא יצא לדרך. יעקב חרט חלקים למטוס עבור התעשייה האווירית, וראה ברכה כלכלית, שצמחה למרות שהלביא לא המריא. העלייה הרוסית הגדולה, בראשית שנות התשעים, הביאה עמה ביקוש רב למכנסי ג'ינס, סמל מערבי נחשק, ותעשיית האופנה הייתה זקוקה לניטים למכנסיים ולכל מיני סוגים של שטנצים להטבעה. "בית המלאכה נהנה משגשוג כלכלי מטורף", מספרת קלדרונה, ונזכרת בדמי הכיס הנדיבים שקיבלה כשהייתה חיילת ("אכלתי הרבה בגטים").
עם השנים, העבודה בבית המלאכה דעכה, והחלל התמלא בערימות של כל מיני ארגזים ומתכות, והיה מבולגן ומלוכלך. כשנועה החלה לעבוד במקום עשו קצת סדר, וכשהתחילה למכור תכשיטים התעורר צורך להציג אותם בצורה ראויה. "הבנתי שאם אני רוצה להמשיך, המקום צריך להיות יותר נעים; שאם מישהו ירצה לקנות, אפשר יהיה להזמין אותו הנה בלי צורך להתנצל; ואם מישהי קונה תכשיט, שהמקום יהיה כזה שהולם את הרכישה".
אבל היא לא הצליחה לדחוף את עצמה לעשות את השינוי הנחוץ, בעיקר מתוך התחשבות באביה. "אחרי 80 שנה במקום, השינוי לא היה יכול להיות קיצוני, אלא כזה שיכיל את אבא ולא ייתן לו להרגיש שבעטו אותו החוצה. לא ידעתי מאיפה להתחיל", היא מודה, "רועי עוד לא עבד איתי, ולאבא שלי כל שינוי קטן היה קשה". בקיצור, לצעד הזה נדרשה לה עזרה ("כשזה בא מגורם חיצוני", היא אומרת, "זה יותר קל").
האתגר: לשנות בלי לשנות
כאן נכנסת לתמונה נטלי קחן-בכר, בוגרת סטודיו B6 והסדנה להלבשת בית של גילי אונגר. הסטודיו שלה, NKB, מתמחה באפיון ועיצוב חללי תצוגה מסחריים וציבוריים, "במטרה ליצור הרמוניה וחיבור בין המותג לבין החלל שבו הוא חי ונושם".
על הקליק ביניהן סיפרה קלדרונה בפייסבוק: "באחד הירידים פגשנו את נטלי. היא רכשה צמידים ושרשרת. התחלנו לפטפט, ומיד נוצר איזה חיבור, שהוביל לדו-שיח על שינוי החלל שלנו אחרי 60 שנה בהן כמעט כלום לא השתנה. מין משימה שכזאת - לשנות ולהשאיר אותו דבר...".
"כשנכנסתי לבית המלאכה פעם ראשונה", מספרת קחן-בכר, "הבנתי את גודל האתגר. גם ברמת הקושי הפיזי של החלל. המקום מורכב טלאי על טלאי והיו בו אילוצים רבים - מדחס גדול ומחרטות ברזל עצומות שאי אפשר להזיז מהמקום, שולחנות עבודה, כל מיני כלים, ותקציב נמוך. היה צריך לפצח את זה מבלי לפגוע, לא לעשות אבק, לעבוד עם מה שיש".
כאן חוזר לסיפור רועי הררי, או יותר נכון, רועי ידי זהב. הכל הוא יודע לעשות, והוא היה הקבלן והמבצע של הרעיונות האסתטיים, היעילים והחסכוניים של קחן-בכר. "הוא אמן בעצמו", היא אומרת, "ולכל גחמה שלי הוא ניסה להיענות. אמרתי: 'יש מצב שאתה עושה ככה וככה?' והוא אמר: 'בואי ננסה'. הם זרמו איתי".
ואלה עיקרי השינוי
מתארת ומסבירה אותם נטלי קחן-בכר:
חלוקה של החלל לשניים; לחלל כניסה ולחלל אחורי: "יצרנו מחיצה באמצעות לוח OSB, שעליו מותקנת רשת ברזל המשמשת לתליית כלי עבודה, ובהמשך ללוח וילון ג'ינס, המאפשר את הפרדת החלל האחורי. נועה ואני עברנו את כל החנויות בנחלת בנימין עד שמצאנו את הבד המדויק".
טיפול באזורי העבודה: "סיוע בארגון הציוד מחדש, תליית כלי עבודה על גבי משטח OSB נוסף בחלל".
תכנון ועיצוב קיר התצוגה לתכשיטים: "עיצוב מידוף, תכנון כוורות ברזל, סטנדים ומדפים נוספים".
עיצוב גופי תאורה חדשים: "רצינו להאיר את התכשיטים בתאורה ממוקדת כדי ליצור הבלטה שלהם בחלל. מפאת התקציב הנמוך, לא היה באפשרותנו לרכוש גופי תאורה, אז החלטתי להשתמש בחומר הגלם הכי שימושי בבית המלאכה - ברזל". ידי זהב חתך צינורות ברזל קצרים, שחוברו בניצב לפלטות ברזל מעוגלות. "לצינורות הכנסנו ספוטים, וכך יצרנו יצרנו גופי תאורה באופי המותג, ובעלות מזערית".
טיפול באזור נקודת מכירה ושולחן עבודה: "תכננתי שולחן בשילוב עץ וברזל, ובדופן שילבנו רשת שאפשר לתלות עליה פתקיות. צבענו כיסאות ויצרנו מדף".
טיפול בשתי דלתות: "דלת הכניסה לבית המלאכה ודלת הברזל בחלק האחורי, שהייתה מחולקת וצבועה בגוון אחד. בחרנו פלטת צבעים לדלתות, גיבשתי קומפוזיציה, תחילה על נייר, ומשם העברתי לביצוע".
טיפול בקורה ועמוד: "עשינו עליהם שכבת הרבצה של בטון, כדי להעשיר את המראה התעשייתי".
וכמובן הלבשה: "צמחייה, מקרמה, חפצי נוי, שילוב עבודות יד של נועה ורועי, ספרים, רדיו ישן של המשפחה וכדומה".
התוצאה: לא מיופייפת
קחן-בכר מאוד נהנתה מהעבודה. "היה כיף", היא אומרת, "הם נתנו לי מעוף. לא חשבתי שאייצר גופי תאורה, ויצרתי. נועה היא מעצבת, יש לה ראש יצירתי ופתוח, היא יכולה לדמיין, וזה מאוד עזר. היה לנו חיבור טוב".
ומניסיונה, יש לקחן-בכר גם עצה מועילה למצבים של תקציב מוגבל: "ככל שמכירים טוב יותר את המותג, את תוצריו, ואת היכולות והאפשרויות של הלקוח לייצור עצמי, אפשר לנצל את כל המשאבים האלה לטובת העיצוב, ואז העלות מסתכמת בעלות החומרים".
התוצאה מיוחדת במינה. מין בלגן מאורגן, מחוספס ומעוצב, ממש לא מיופייף, אלא כזה שעושה חשק לשוטט, להציץ ולגעת. כיוון שבעל הבית בחו"ל אי אפשר לשמוע את דעתו על השינוי, איך מגיבים אליו לקוחותיו, והאם משמחת אותו בחירתה של בתו בשם קלדרונה לעסק שלה; בחירה שיש בה המשכיות והצהרת שייכות משפחתית.
בעיני, זה שימור אמיתי ומבורך.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
