קשה שלא להתרשם כבר במבט ראשון מאסנת חדאד, מעצבת אופנה וסטייליסטית במגזר הדתי. אנחנו נפגשות בבית קפה במרכז תל אביב, והיא מגיעה לקראתי כשהיא לבושה בשיא הסטייל, צועדת בבטחה על רגל אחת ומחייכת חיוך ענק שלא מרמז כלל על התאונה הקשה שעברה לפני שנה, שבה נהרגו אחותה אלישבע (21) ובן דודה אביעד אלמלם (19) ז"ל.
חדאד, בת 26, גדלה בבני ברק למשפחה חרדית בת 11 ילדים. "אופנה תמיד ריתקה אותי. בבית הספר ובתיכון למדתי תפירה ועיצבתי בגדים. עם סיום הלימודים פתחתי עם אחותי הבכורה יפעת את אתר האופנה 'סטריט סטייל' ומכרנו פריטים שייבאנו מהמזרח וממילאנו. האתר עבד בצורה מדהימה, הרגשנו שאנחנו עושות משהו נכון עבור המגזר. היו אתרים אחרים, אבל אנחנו הצענו יותר קז'ואל והעזנו יותר בבחירות שלנו. התאונה גדעה את הכל ושינתה את התוכניות שהיו לנו".
תוכלי לספר על ערב התאונה?
"היא קרתה יומיים לפני יום כיפור. נסענו מבני ברק לירושלים כי רצינו להגיע לכותל לסליחות. בן דוד שלי אביעד היה הנהג והיינו אני, שתי אחיות שלי, אלישבע וקרן, וחברה של אלישבע. נסענו על כביש 1 ופתאום הרגשנו שיוצא עשן מהרכב. אביעד עצר בשולי הכביש ומשום מה כולנו יצאנו מהרכב, אין לי מושג למה. כולנו עמדנו מאחורי הרכב, וקרן אחותי התמהמהה קצת ויצאה מהרכב לקראתנו. היא מספרת שהיא הבחינה במכונית ששועטת במהירות לעברנו.
"הנהג היה תחת השפעת סמים ואלכוהול ופגע בנו. אני ובן דוד שלי אביעד הועפנו לנתיב השני. אביעד, לצערי, נהרג במקום עקב מכה בראש שקיבל מגדר ההפרדה. אלישבע נפגעה באורח קשה מאוד וכל מערכות הגוף שלה קרסו. הבהילו אותה לבית חולים, אך ידעו שאין סיכוי שהיא תצא מזה. קרן נפגעה ממש באורח קל והחברה באורח בינוני. אני ניצלתי בנס מכיוון שהייתי מוטלת על הכביש, ולמזלי היו פקקים והנהגים הבחינו בי ובאביעד. מעוצמת המכה נקטעה לי הרגל. הורדמתי למשך יומיים ולא השתתפתי בהלוויות".
מתי את בעצם מבינה מה קרה?
"מעירים אותי לאחר יומיים ומספרים לי על התאונה הקטלנית. אמא שלי מספרת לי שאיבדתי רגל. היה לי קשה לעכל את המציאות החדשה, הייתי מאוד חלשה ולא הבנתי או שלא רציתי להאמין שזה מה שקרה. בבית החולים גילו גם קריש דם שנוצר מהקטיעה ואיים לפגוע במוחי. חשבו לנתח אותי, אבל אחד מהעורקים השתחרר והחליטו לטפל בי במדללי דם. מבית החולים אני מועברת לשיקום בבית לוינשטיין, ושם מתחיל מסע שנמשך עד היום".
"אני לא נכה. אין מצב"
"הבנתי שהחיים שלי השתנו, אבל באותו רגע החלטתי שאני אעשה הכל כדי להמשיך אותם מהנקודה שבה הם נעצרו. תהליך השיקום שציפה לי לא היה פשוט ויימשך כנראה כל חיי, אבל לא הסתכלתי על עצמי כעל נכה בשום צורה או אופן. איבדתי למעשה רגל, אבל יש לי רגל נוספת ועם זה אנצח. למזלי הפגיעה הייתה ברגל ולא בחלק אחר בגוף, כמו בראש או בעמוד השדרה, מה עוד שאלישבע ואביעד נהרגו, אז איך אני יכולה שלא להודות על כך שניצלתי? אני לא מרחמת על עצמי, זה לא באופי שלי".
את מחליטה שאת קמה ונלחמת להשיב לעצמך את החיים, מה השלב הבא?
"אנחנו מכירים את ארגון 'הצעד הבא', ארגון מדהים שפועל בארה"ב ומסייע לקבל טיפול רפואי במקרים כמו שלי. הבנתי שאקבל את הטיפול הטוב ביותר שם וטסתי כשלושה חודשים לאחר התאונה לארה"ב עם קרן אחותי לטיפול. הם היו המלאכים שלי, ארגנו לנו את הלינה והטיפול הרפואי ודואגים לי עד היום.
"בארה"ב התאימו לי רגל ביונית, בעלויות מטורפות כמובן, ולימדו אותי לעשות תרגילים שיסייעו לי להפוך את הגדם שלי לשריר, כדי שההיקף לא ישתנה כל הזמן, מה שמקשה על החיבור לרגל הביונית. אני מתרגלת בכל יום שבע שעות כדי להזדקק לכמה שפחות טיפולים".
מאיפה את שואבת את הכוחות והאופטימיות?
"אני לא ממש יודעת. כולם שואלים אותי את השאלה הזו. אני חושבת שהכוחות מגיעים מהבית, מהאמונה. הבנתי שהמדרון חלקלק, ואם אתן לעצמי להישבר אני אשאב לזה, ואני לא רוצה להיות במקום הזה. אני מודה על 25 שנים שהיו לי שתי רגליים ומנסה לא להימצא במקום של לשאול למה זה קרה לי. אני מודה על מה שנשאר לי".
מה זה בכל זאת עושה לאמונה?
"זה מטלטל, אין ספק. אנחנו כמובן לא שואלים למה זה קרה ומאמינים שאלישבע ואביעד ז"ל נמצאים במקום טוב יותר. הם סיימו את התיקון שלהם ואנחנו ניפגש בהמשך. האמונה מאפשרת לנו לקבל את מה שקורה, ואני מודה על כך שאלישבע הייתה איתי 21 שנים ועל אביעד שהיה ממש כמו אח שלנו".
איפה את בכל זאת נשברת?
"זה בדרך כלל קורה לי בלילה. כשאני עולה למיטה ומנסה להירדם, הכרית סופגת את העצב והדמעות. אני ואלישבע היינו שותפות לחדר ובילינו כל ערב לפני השינה יחד. דיברנו על הכל. היא הייתה שנונה ומצחיקה והיה לנו כל כך כיף יחד. היא חסרה לי, חסרה לי מאוד".
עברת איזשהו טיפול פסיכולוגי?
"הייתי, בהחלט. אני מאמינה שאני צריכה תמיכה. אני מתכננת לחזור לטיפול, זה מאפשר לי לדבר על הכאב והאובדן".
מה בכל זאת השתנה עם הקטיעה של הרגל?
"השתנו הרבה דברים, אבל אני מאוד משתדלת לא לחשוב עליהם. ברור שיש לי קשיים פיזיים כמו מוגבלות בהליכה, עייפות ממאמץ וגם דברים פחות חשובים לכאורה כמו חלום ללכת על עקבים, האסתטיקה של הלוק שלי, אבל יותר מזה נגדע לי חלום – החלום להמשיך לחיות חיים רגילים. נלקחה ממני אחותי והבנתי עד כמה החיים שבירים ומפתיעים. העסק שלי, שהיה בשיאו גם כן, נגדע, אבל אני תמיד חושבת על חצי הכוס המלאה ושהיה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. אין לי ברירה".
סטייל, פרוטזה ואני
את מנהלת חשבון אינסטגרם שיקי וזוכה ללייקים רבים והמון תגובות בפייסבוק.
"נכון. אין לי אמנם הרבה עוקבים באינסטגרם, אבל זה בגלל שבשנה האחרונה לא תחזקתי אותו כל כך. אני מעלה תמונות שבהן אני חושפת גם את הרגל הביונית שלי – היא חלק ממני ולא נראה לי נכון להסתיר אותה. היא האקססורי שלי. אני חושבת שהפרוטזה היא פתרון גאוני למצב הנתון שלי ולא מתייחסת לזה אחרת. היה לי ברור מההתחלה שאני חושפת את הפרוטזה. גם לפני כן, כשהיה רק הגדם, חשפתי את עצמי על רגל אחת. התמיכה שאני מקבלת מהסביבה היא אדירה, ודרך התגובות אני באמת מבינה שאני מהווה השראה עבור בנות רבות".
את מתכננת לפתוח בלוג?
"כן. אני עובדת על זה ממש בימים האלו. אני מרגישה שאני רוצה לשתף את הבנות גם בחיי היומיום שלי, מה עובר עליי, וכמובן בבחירות האופנתיות שלי, בטרנדים ובהמון סטריט־סטייל, בעיקר מחו"ל. אני עדיין מרגישה שהמגזר הדתי צמא לזה, על אף שקיימות בלוגריות וסטייליסטיות דתיות. חשוב לי להדגיש שאני אציע אלטרנטיבות צנועות שמותאמות למגזר הדתי מבחינת אורכים של שרוולים וחצאיות וכמובן מחשופים, אך יחד עם זאת הן יתאימו לכלל האוכלוסייה. טרנד ה'דוסי שיק' מאוד מדובר עכשיו ונצפה על מסלולי התצוגות אצל כל המעצבים. הוא מתאים לכולם".
איך הסביבה הקרובה שלך וההורים מגיבים לעיסוק שלך באופנה?
"החלום היה שאני אהיה רופאה, אבל ההורים שלי מאוד חריגים בנוף של בני ברק. אחותי הבכורה יפעת לא דתייה וחיה בבית כל השנים כשהיא מנהלת אורח חיים חילוני תוך כדי זה שהיא מכבדת את ההורים. הם מאוד מפרגנים, אין חלילה כפייה, הכל באהבה ובכיף. העיקר שיהיה לך טוב".
יש פרגון גם מהקולגות? הסטייליסטיות במגזר?
"האמת שלצערי לא, הייתי שמחה אם היה יותר פרגון. אני מרגישה שבאופן כללי בארץ יש פחות פרגון ויש תחושה כאילו כל אחת חושבת שאת לוקחת את המקום שלה, אבל יש מקום לכולן. אני מאמינה בזה".
איפה תהיי בעוד חמש שנים?
"אהיה בלוגרית מובילה שמביאה משהו אחר למגזר. ובחלום הרחוק יותר אציג עיצובים שלי באחד משבועות האופנה בעולם. אני מאמינה שהכל אפשרי".
מה עם חבר? להיות בת 26, רווקה, במגזר החרדי זה לא מובן מאליו.
"נכון. חבר כרגע אין. אצלנו זה עובד קצת אחרת. אנחנו יוצאים לדייטים. יצאתי לפני התאונה ואני מאמינה שזה יגיע. מצחיק אותי שעכשיו מנסים לשדך לי אנשים קטועים. זה לא אומר שאם אני בלי רגל אני צריכה חבר קטוע. אני צריכה מישהו שיתאים לי".
_________________________________________________
