ההתחדשות העירונית בתל אביב מגיעה עכשיו גם אל דרך יפו, אחד הרחובות הסואנים והמוזנחים בדרום העיר. פרויקט בדרך יפו 13, שאכלוסו הושלם לאחרונה, כולל צמד מבנים היסטוריים שעברו שימור ופיתוח. הוותיק מבין השניים נבנה ב-1911. הוא מתנשא לגובה שתי קומות מעל קומת מסחר, וחזיתו הראשית פונה לסמטת בית הבד. סמוך אליו נמצא הבית, שבו פעל הסטודיו של הצלם המיתולוגי אברהם סוסקין, מי שתיעד את ימיה הראשונים של תל אביב, כולל תמונת הגרלת המגרשים ההיסטורית של אחוזת בית.
הבניין השני צמוד לראשון, והוא נבנה ב-1925. חזיתו הראשית פונה לדרך יפו, אותו רחוב שנבנה על תוואי הדרך הקדומה שחיברה בין נמל יפו לשכם. שני המבנים ההיסטוריים ניצבים על מגרש בשטח 800 מטרים רבועים, וחידושם יצר סביבת מגורים חדשה, שבמרכזה חצר פנימית בת 120 מטרים רבועים.
עכשיו כבר יש קומה חדשה, בנסיגה מקו החזית, שרוכבת על שני המבנים הצמודים. הפרויקט מכיל כעת 35 דירות שני חדרים קטנות, 45 מטרים רבועים כל אחת (למעט חמש שבנויות בשני מפלסים ומגיעות ל-53 מטרים רבועים). גובה התקרות נותר כמו פעם ומגיע ל-3.2 מטרים, כך שהאווירה האופיינית לבתים הישנים נשמרה גם בפנים; ובקומת הרחוב נותרו עסקי הטקסטיל הוותיקים (שטיחים, בדים, בגדים) המטמיעים את הבניין בסביבתו.
צבע קשה להגדרה
את הפרויקט יזמה חברת "בוטיק" בשיתוף משפחת וינברג, צאצאיו של בעל הנכס המקורי יצחק גבריאלוביץ' - יליד ירושלים שהיגר לניו יורק, שם צבר הון ממכירת יין לקידוש בתקופת היובש הגדול, חזר לארץ והתיישב בתל אביב. גבריאלוביץ' רכש ב-1921 את הבניין ברחוב סמטת בית הבד, ובו גם התגורר, כפי שמציינת עדי כיטוב, שערכה את תיק התיעוד למתחם. תוך זמן קצר בנה בצמוד אליו את הבניין ברחוב דרך יפו, הגבוה בקומה אחת משכנו, שונה בעיצובו, בטכנולוגיית הבנייה ובגובה מפלסיו.
"הבית היה במצב לא טוב ומוזנח", נזכר האדריכל עמיר פלג, שתכנן את הפרויקט בשיתוף אשתו, האדריכלית עדי גל (יחד הם עומדים בראש משרד האדריכלים גל-פלג, המתמחה במגורים ובשימור מבנים בתל אביב וביפו). "בקומות העליונות, שהיו בעבר דירות מגורים, היו סדנאות ובתי מלאכה. החצר היתה ריקה. וחלקים בבניין היו רעועים ורקובים יותר משחשבנו". את התכנון החלו ב-2008, והבנייה נמשכה שלוש שנים וחצי, שבמהלכן הסוחרים בקומת הקרקע נותרו בחנויותיהם והמשיכו בשגרה בצל הפיגומים.
עם פירוק חזית הבלוקים של הבניין הוותיק מבין השניים, נחשפו עמודי הכורכר הנושאים את הבית בן 106 השנים, והם נותרו חשופים לכל גובה החזית. חזיתות הבניין צבועות בגוון ורוד קשה להגדרה, שאי אפשר להתעלם ממנו. "אני אוהב גוונים שלא יודעים מה השם שלהם", אומר פלג, "כי גווני ביניים הם הרבה יותר עשירים. לא ידענו מה היה הצבע המקורי של החזיתות. את הצבע שבחרנו אפשר למצוא בבתים באגן הים התיכון, בספרד ובאיטליה, סוג של אוקר כתמתם. לקח לנו הרבה זמן עד שהגענו לגוון המתאים".
בחצר הפנימית מגדל מעליות
לכל בניין יש כניסה וחדר מדרגות נפרד, המוביל בכל קומה למסדרון המקושר לדירות. כדי לשחרר את הדירות מממ"דים נחפר מתחת לחצר הפנימית ומתחת לחלק קטן משטח הבניין מקלט. את "החצר האחורית" הפכו האדריכלים למרכז של שני הבניינים, ובה מוקמו זוג מעליות חדשות, המקושרות לשני הבניינים באמצעות גשרים צרים, שלא היו במקור.
מגדל המעליות, הבולט היטב בחצר, עוצב בהשראת המעלית הראשונה בתל אביב, ב"פסז' פנסק" ברחוב הרצל 16 (בניין מפורסם ומוזנח שעובר שיפוץ מקיף בימים אלה, ושאליו תעבור גם מסעדת 'רוטשילד 12' עקב בניית מלון ריץ על חורבותיה). לצד המעליות מוקמו כל התשתיות באופן נסתר.
בחצר הפנימית ניצב עציץ גדול עם עץ המעניק תחושה מלאכותית, ולצידו שני ספסלים שעליהם אפשר לשבת ולחכות שמישהי או מישהו תצטרף או יצטרף. כאן אפשר לבהות בעסקים הפועלים בקומת הקרקע, שבחזיתות האחוריות שלהם הוחלפו הבלוקים האטומים במסך זכוכית. וכך, בעלי העסקים זוכים במבט אל החצר, שבה הם משתמשים מידי פעם לייבוש בדים; ואילו החולפים או השוהים בחצר נהנים מהצבעוניות ומפעילותם של הסוחרים ובעלי המלאכה.
לא מתאים לשותפים
הדיירים הם בעיקר זוגות צעירים או רווקים שהגיעו מרחבי הארץ. לא כולם ישראלים: יש גם כאלה שבאו מניו יורק, מקנדה ומאוסטרליה. רבים רכשו את הדירות להשקעה, ומשכירים אותן במחירים הנעים בין 5,000 ל-5,500 שקלים בחודש.
לאפשרות לרכוש שתיים-שלוש דירות בבית המשופץ, ולחבר אותן לדירה גדולה לא היה ביקוש, ואף דירה בבניין לא אוחדה והורחבה מעבר לתכנון המקורי. "באזור יש דרישה לדירות קטנות בשכירות נמוכה", מסביר פלג, "ושוק הנדל"ן, בעיקר בדרום תל אביב, מחפש דירות קטנות בהשקעה של מיליון או מיליון וחצי שקלים, עם תשואה יחסית גבוהה".
לדעתו, הדירות מתאימות "לאדם בודד או לזוגות בני 20 עד 35. לא למשפחות וגם לא לשותפים". ממילא, התשתיות למשפחות באזור - כמו גני ילדים וגני משחקים - מצומצמות, "למרות שבתקופה האחרונה העירייה החלה לפתח גם אותן".
סמדר: "הרעש מהרחוב לא מפריע לי"
"קניתי את הדירה כפינת כתיבה במקביל לדירה שלי בירושלים", מספרת סמדר, בשנות ה-50 לחייה, שנכנסה לפני כחודשיים לדירה שרכשה לה ולכלבה רוברטו. את הבית גילתה בחיפוש באינטרנט. "רציתי משהו ירושלמי, זאת אומרת עם תקרות גבוהות, משהו בסיסי וישן", היא אומרת, "גדלתי בצפון תל אביב וחיפשתי תל אביב קצת אחרת, ובשבילי זו ארץ שלא הכרתי. אהבתי את השימור, את החצר הפנימית ומצאתי את עצמי באזור שהוא קצת מזכיר את מנהטן, בגלל כל גורדי השחקים שבצד אחד, וקצת את העיר העתיקה של ירושלים בגלל כל בתי המלאכה והסוחרים שבצד השני".
בחדר השינה יש חדר ארונות קטן, ואת הגובה הרב שמעל המיטה היא ניצלה להתקנת מיטה כפולה נוספת, לשני בניה שקופצים מדי פעם לבקר. בחדר היותר גדול משולבים מטבח ופינת כתיבה, הפונים למרפסת שמשקיפה על דרך יפו. "יש הבדל עצום בין מה שקורה ברחוב בשעות היום לבין שעות הערב", היא אומרת. "פתאום בסביבות השעה חמש הרחוב חוזר לאלה שגרים פה, הוא מתרוקן ונעשה שקט וכך גם בימי שישי ושבת".
היא עיצבה את הדירה בעצמה. את המרצפות המצוירות רכשה במפעל בפתח תקוה, ואת המנורות בשוק הפשפשים. מעל לדלתות והחלונות שילבה זכוכיות צבעוניות, שרכשה מאורה כהן, אמנית ויטראז'ים ירושלמית. "הרעש במהלך היום מהרחוב לא מפריע לי", היא אומרת. "כשאני סוגרת את הדלת, אני שומעת רעש שמזכיר את הרעש ליד הים".
ניר וליטל: בניין לשימור זה מושך
ניר וליטל (הוא מעצב גרפי והיא מנהלת צהרון), בסוף שנות ה-20 לחייהם, גרים כאן בשכירות בדירה שפונה לסמטת בית הבד. את הדירה איתרו בפייסבוק. "בחרנו בה כי היא הכי קרובה לעבודה, קרובה לחברים וקרובה להכל", אומר ניר, "ומשכה אותי העובדה שמדובר בבניין לשימור".
חייהם מתנהלים עם הפנים למרפסת הזעירה (שעומקה 60 סנטימטרים בלבד) המשקיפה על החצר הפנימית. המרפסת, שכמוה יש כמעט בכל דירה הפונה לחצר, היא תוספת שיצרו האדריכלים כדי להעניק לדירות מקום ייחודי, וגם כדי לחזק את הקשר בין הדיירים.
בשונה מדירתה המאורגנת והמעוצבת בקפידה של סמדר, בדירתם השכורה של ניר וליטל, המטבח סטנדרטי והריהוט אקלקטי. כל אחד מבני הזוג הביא אתו רהיטים, וחלק הם מצאו ברחוב וחידשו, כמו למשל כסאות העץ העגולים הניצבים במרפסת, שעליהם צייר ניר חצי אבטיח או סמיילי. גם על הקירות תלויות עבודות מעשה ידיו.
אבי יניב: בזכות הפאטיו
הדירה של אבי יניב, בן 30, היא מאלה המתפרשות על שתי קומות: סלון ומטבח בתחתונה, חדר שינה בעליונה, ומדרגות לולייניות שמקשרות ביניהן. יניב, בינתיים רווק, במקור מהרצליה, ניהל את הפרויקט עבור הקבלן, ולבסוף בחר לרכוש את אחת הדירות ולגור בה. הוא מודה שלא הבניין ההיסטורי משך אותו לרכוש את הדירה. "מה שעשה לי את המקום", הוא אומר, "זה הפאטיו, ולדעתי זה גם מה שהביא לכאן אנשים אחרים. כשנכנסים לפאטיו מרגישים שנכנסים לעולם אחר. כזו בנייה לא יצא לי לראות בתל אביב, ובנוסף, הדירה חדשה ואתה נמצא במיקום הכי טוב - שתי דקות הליכה מפלורנטין בדרום ושדרות רוטשילד בצפון".
הדירה דלה בפרטים אישיים: תקליט אוסף של פרנק סינטרה נשען על הקיר לצד מסך טלויזיה גדול מול ספה כחולה; ולמעלה, לצד המיטה הזוגית, נשען על הקיר גלשן גלים המעיד על תחביבו של בעל הבית.
בשונה מהדירות האחרות שבהן ביקרנו, ששתי חזיתות שלהן פותחות את הדירה לשני כיווני אוויר, אצל יניב אין מרפסת, ועל החלונות שפונים מזרחה לבניין ישן סמוך, לא הותקנו תריסי העץ הקלאסיים שהותקנו בכל פתחים בחזיתות הבניין. החזית המזרחית בנויה בקו אפס של המגרש, והתנגדותו של השכן מהמגרש הסמוך, מנעה התקנת תריסים שייפתחו לתחומו.
שיטות הניהול משתכללות
פלג מזהה בבניין החדש בדרך יפו מגמה חדשה: בנייני מגורים משותפים עם דירות קטנות, השונות משמעותית מהדירות בבתים היקרים שעברו שימור בלב העיר. לדבריו, הדירות בדרום העיר מיועדות גם לבעלי תקציב מוגבל, והמסחר בקומת הרחוב לא השתנה לבוטיקים ולבתי קפה, אלא נותר כזה שהיה באזור בעשרות השנים האחרונות, ומעגן את הבניין המחודש בסביבה. יש שיחלקו על האבחנה הזו, משום שחנויות רבות בדרך יפו מוצעות כעת להשכרה, ורק ימים יגידו מה ייפתח בהן.
לדברי פלג, גם שיטות הניהול משתכללות. ריבוי הדירות, ריבוי הבעלים והשוכרים, ומורכבות ההתמודדות עם מבנה היסטורי לשימור, מחייבים טיפול אינטנסיבי. לכן הוכתב לרוכשי הדירות כבר בהסכמי המכירה, השימוש בחברת ניהול. על שירותיה משלמים הדיירים 250 שקלים בחודש, סכום גבוה יחסית לבניין שאין בו חניון וגינה.
חדשות בהתחדשות
מחצית מהתחלות הבנייה בתל אביב מוגדרות התחדשות עירונית - תמ"א 38 ושימור מבנים. בתחום השימור, פלג מזהה מגמות פורמליות ולא פורמליות.
"במישור הלא פורמלי", הוא אומר, "אפשר לזהות שתושבים ובעלי נכסים שאינם מוכרזים לשימור, למדו את הדברים הטובים ממבנים שעברו תהליך שימור. הם למדו מהו שיפוץ ברמה גבוהה מבלי לעגל פינות, ומבינים לאיזה הישגים אפשר להגיע, כמו הורדת תשתיות מחזיתות הבתים והותרתן נקיות, פתיחת מרפסות, או שילוב חיזוקים לרעידות אדמה באופן מוצנע".
"במישור הפורמלי", הוא מסביר, "לעירייה יש מגמה להרחיב את האזורים ואת מספר המבנים לשימור, מתוך מחשבה שהשימור לא נעצר בשנות ה-40 בלב העיר, אלא גם מבנים ומרקמים משנות ה-50 וה-60". כדוגמה הוא מביא את רמת אביב ואת מתחם המגורים ברחוב פיליכובסקי, שלא הוגדר לשימור וכעת העירייה מנסה לסגור פערים מול שוק הנדל"ן המהיר ממנה. בפיגור שנוצר, העירייה מתמודדת עם שכונה בעלת איכויות מרקמיות שללא פיקוח והנחיה עלולות להידרס ולהיעלם תחת לחצי השוק.
ומדוע נאלצת מסעדת רוטשילד 12 לעזוב את השדרה? לחצו על התצלום
