האם השכולה הפכה את חדר בתה לגמ"ח של השאלות שמלות כלה

חודשיים חלפו מאז שהלכה לעולמה כתוצאה מסרטן במוח, והיא בת 25 בלבד. במהלך השבעה החליטה רחל אמה להנציח אותה במיזם "זוהר לכלה". מדובר במיזם פרטי להעברת שמלות מכלות שכבר התחתנו לכלות לעתיד שידן אינה משגת. "זוהר הייתה אדם של נתינה, והמיזם הזה הכי מתאים כדי להנציח אותה", מסבירה האם. "רציתי להקים לזכרה משהו שיבטא את הנתינה האינסופית שלה ואת חלומה להיות כלה, והחלטתי להקים בחדר שלה גמ"ח של שמלות כלה. כשהיא נפטרה לא יכולתי יותר להיכנס לחדר שלה, והתחלתי לחשוב מה היא הייתה רוצה שנעשה בו. פתאום הרעיון הזה קפץ, סוג של הארה.

 ידעתי שאם היא הייתה יודעת שהפכתי את החדר שלה לגמ"ח של שמלות כלה, היא הייתה שמחה מאוד".

איך היו התגובות לרעיון שלך?

"במשפחה קצת הסתייגו, אבל הבטחתי להם שהחדר העצוב והשחור יהפוך לחדר לבן ושמח, וכולם התגייסו".

תכף אחרי השבעה העלתה רחל פוסט בדף הפייסבוק שלה, ובו כתבה: "זהו חדרה של ילדתי זוהר שנלחמה בסרטן בכל כוחה עד שלבה נדם. מאחר שחלומה הגדול היה להתחתן, החלטנו להפוך את חדרה להיכל 'זוהר לכלה', מקום אליו כל כלה תוכל להגיע ולמצוא שמלה, נעליים, תכשיטים וכל האביזרים הדרושים. אם את בדרך להיות כלה, את מוזמנת להגיע אלינו ונשמח לסייע לך ובדרך זו להנציח את זכרה של זוהר. ילדה יפה שלי, יהיו לך עוד הרבה חתונות, את שתמיד רצית לעזור ולתת מכל הלב והנשמה תזכי לשמח כלות. הבטחתי שאעשה הכל כדי להנציח אותך ולספר מי את, ואני מקיימת את הבטחתי ותמיד אקיים. אמא אוהבת לנצח".

בתוך זמן קצר זכה הפוסט למאות שיתופים ותגובות. "נדהמתי מהתגובות, ובעיקר לא האמנתי שתוך שעות בודדות ינחתו אצלי בבית עשרות שמלות, וזה רק הולך וגדל", מספרת רחל. "אנחנו נותנות מענה לכל כלה, לא משנה אם היא חילונית או חרדית. אנחנו לא נוגעים בכסף וגם לא בודקים את מצבה הכלכלי של הכלה. מי שתבקש תקבל, כי זו הייתה זוהר: נתנה לכל מי שהושיט לה יד ואף פעם לא שאלה למה. למרות שהיא לא כאן היא שותפה פעילה לכל המיזם הזה. אני מרגישה שהיא איתי".

זוהר טל ז"ל. "רציתי להקים לזכרה משהו שיבטא את הנתינה האינסופית שלה ואת חלומה להיות כלה"(צילום: אלבום פרטי)

שיעור איפור ומכתבי ברכה

חודש אחרי מותה של זוהר, והחדר שלה, הממוקם כיחידת דיור נפרדת בבית הוריה בגבעת־זאב, כבר היה מלא וגדוש בשמלות כלה וערב ("כי גם לאמהות של הכלות מגיע להתלבש יפה"). בצד עומדים עדיין ארגזים שטרם נפתחו מחוסר מקום. "הופתעתי לגלות כמה אנשים התחברו לזה", היא אומרת. "בהתחלה חשבתי שנעשה משהו קטן, אבל אנשים לא מפסיקים להתקשר ולתרום שמלות, כולל מעצבים שתרמו לנו עשרות שמלות בבת אחת. המעצבת לימור שחק מהרצליה תרמה לנו 150 שמלות, tamara – סטודיו לשמלות כלה מכפר־סבא – תרם לנו מאה שמלות, וגם הסטודיו של המעצבת מיכל אזולאי, בוטיק רומי וסטודיו הילה שלם מירושלים תרמו לנו עשרות שמלות כלה ושמלות ערב. דרור נתן, מנהל תחום האיפור בחברת Precise, תרם לנו סטנד ענקי של איפור לכלה, ושלח את הדוגמנית חני פרי בכבודה ובעצמה כדי ללמד אותנו לאפר את הכלות שירצו בכך. קיבלנו גם המון תרומות של נעליים ותכשיטים. כלות תרמו לנו באהבה את השמלות שלהן, חלקן

גם צירפו מכתבי ברכה שאותם התבקשנו לתת לכל כלה שבוחרת את השמלות שלהן".

האמנת שזה מה שיקרה בתוך חודש?

"מי היה מאמין? ידעתי שנקבל תרומות, אבל ככה? איזה עם יש לנו. עם ישראל מתקשר אלינו בהמוניו ומתחנן 'בואו תיקחו'".

ומה עם הכלות?

"כלות מתקשרות כל הזמן. השבוע, למשל, התקשרה אליי כלה ואמרה: 'לא חסר לי כלום, אני מתחתנת במקום יוקרתי וכבר שכרתי שתי שמלות לחתונה, אבל כשראיתי את הפוסט שלך החלטתי להחזיר שמלה אחת ולקחת ממך שמלה לזכרה של זוהר, אני רוצה שהיא תהיה איתי בערב החשוב בחיי'. ממש התרגשתי".

מה צריך לעשות כדי לקבל ממך שמלה?

"אני מזמינה את כולן לבוא לקחת, הכל חינם".

איך את מבטיחה שהשמלות יחזרו בשלום לשימוש חוזר?

"אנחנו מבקשות צ'ק ביטחון וצילום של תעודת זהות. מי שרוצה מוזמנת לתרום מאה שקל לכיסוי ההוצאות, כי יש הרבה הוצאות מסביב – למשל שמלות שנקרעות וצריך לשלוח לתפירה, סטנדים וקולבים – אבל זו ממש לא חובה. החובה היחידה היא להחזיר את השמלה אחרי ניקוי יבש".

אירוע מוחי בגיל 16

לרחל ולמרקו טל נולדו שישה ילדים. רחל (61) עבדה בעבר כאחראית על הכיבוד בבית הנשיא והפסיקה לעבוד כשזוהר נולדה – באותה תקופה נהרג אחיה הצעיר של רחל בתאונת דרכים בגיל 21, והיא לא הייתה מסוגלת לעבוד. מרקו (71) היה הבעלים של בית דפוס וכיום הוא עובד באבטחה. זוהר, הבת הצעירה במשפחה, הייתה אחותם הקטנה של ענת (42), נשואה ואם לשלושה; איציק (38), נשוי ואב לארבעה; אבי (36) נשוי טרי; אשר (35) נשוי ואב לשניים; והודיה (34), נשואה ואם לשניים, קוסמטיקאית במקצועה ושותפה מלאה למיזם שמלות הכלה של אמה.

עד גיל 16 התנהלו חייה של זוהר כסדרם. היא הייתה תלמידת תיכון מלאת שמחת חיים, קיבלה צו ראשון ויועדה לשירות בחיל המודיעין – ואז לקתה באירוע מוחי חמור והובהלה לבית החולים במצב אנוש. "32 כלי דם התפוצצו לה בבת אחת במוח, אנשים לא יוצאים מזה", מספרת הודיה אחותה.

מה בדיוק קרה?

"היא התעוררה משנ"צ ביום שישי, ואיך שהיא קמה והלכה כמה צעדים, התמוטטה ואיבדה את ההכרה. למזלנו האמבולנס הסיע אותה לעין־כרם, ופרופ' חוסה כהן, מנהל היחידה לנוירוכירורגיה ומי שניתח את ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ז"ל,

הציל אותה. בלעדיו לא היינו מקבלים אותה לעוד שמונה שנים נפלאות. בזמנו היא נחשבה לנס רפואי. שלושה שבועות הייתה בקומה, ובדיוק ביום ההולדת של אמא שלי התעוררה.

"אחרי הניתוח נשארו לה כמה כלי דם פתוחים במוח והיה חשש שתהיה עוד מפרצת. כדי למנוע את זה היא עברה סדרה של שבע הקרנות, והייתה משותקת בצד ימין של הגוף. חיפשנו בכל העולם דרך לעזור לה, עשינו את הטיפולים הכי יקרים שלא עזרו, אבל לא ראו עליה והיא גם התעקשה לעשות הכל לבד, היא אפילו למדה לסגור את החזייה ולעשות קוקו ביד אחת".

בתום שנתיים של שיקום התגייסה זוהר לשירות לאומי ושירתה בסניף הראשי של המוסד לביטוח הלאומי בירושלים. מעסיקיה היו מרוצים ממנה והיא הוזמנה להישאר לעבוד שם גם אחרי השחרור. חודש לפני שחלתה אף קיבלה קביעות.

שמונה שנים הייתה משותקת בחצי הגוף הימני, אבל לדברי אחותה היא טרפה את החיים ולא התייחסה בכלל למוגבלות שלה. "זוהר הייתה הכי שמחה והכי מאושרת בעולם, מוקפת חברים, כל הזמן רק רצתה לבלות, ליהנות, טיילה המון בעולם, היא הייתה פעמיים בארצות־הברית וגם נסעה לאומן", מספרת הודיה. "היו לה מערכות יחסים ארוכות עם גברים, היא הייתה מחוזרת מאוד, וזה לא פלא: היא הייתה יפה וזוהרת, כשמה כן היא. בכל מקום שהיא נכנסה היא הפיצה זוהר".

כבר בזמן ההקרנות שעשתה בגיל 16 אמרו הרופאים למשפחה שיש סיכוי קטן שבתוך עשור יתפתח גידול סרטני במוח. כדי לגלות אותו בזמן, זוהר התייצבה מדי שנה לביקורת. הגידול במוחה התגלה בבדיקת ה־MRI שנעשתה ערב ראש השנה שעברה. שבועיים אחרי הבדיקה הגיע מכתב מבית החולים ובו בשורת האיוב. "פתחתי וחשכו עיניי", מספרת רחל. "באותו ערב הייתה לנו חתונה, אז לא סיפרתי לה על המכתב, לא רציתי להדאיג אותה. רק אחר כך סיפרנו לה".

איך היא התמודדה עם המחלה?

הודיה: "היה לה הגידול הכי קשה שיש ומצבה הידרדר במהירות. תוך שבוע היא עשתה ניתוח של כמה שעות, שאחריו היו לנו חודשיים סבירים. אחי התחתן באותו זמן, והיא זכתה לשמוח בשמחתו, אבל אחרי החתונה התחילה הידרדרות מהירה, היא השתתקה לגמרי בכל הגוף וסבלה ייסורי תופת כמעט שנה, עד שהיא מתה. הגידול התפשט לעמוד השדרה, ואנחנו כל כך רצינו להציל אותה, ששכנענו אותה כמו טיפשים לעשות עוד הקרנות ועוד טיפולים במקום להניח לה ליהנות מהזמן שעוד נותר לה. עם הזמן היא כבר לא יכלה לזוז, שכבה במיטה וחיכתה למותה. בשבוע האחרון כבר התפללתי לאלוהים שיגאל אותה מייסוריה. החודש האחרון היה מזעזע, היא כל כך סבלה, כבר לא יכלה לבלוע, בקושי נשמה ולא יכלה לדבר. שום משככי כאבים לא עזרו".

היא ידעה מה מצבה?

רחל: "כן, היא גלשה באתרים רפואיים, חרשה את הרשת וחיפשה תשובות.

עוד לפני שהשתתקה בכל הגוף היא הבינה שזה לא נראה טוב, יום אחד היא שאלה אותי: 'אמא, אם בסוף אני אמות?'".

ומה ענית לה?

"אמרתי לה: 'מה את מבלבלת את המוח', אבל לא באמת האמנתי לעצמי. ברגע שפתחתי את המכתב נפלו עליי השמים, כבר אז הלב שלי אמר לי שזה לא ייגמר טוב. היא הייתה מאוד אופטימית, האמינה שתצא מזה, אבל אני אמרתי לעצמי: 'רחל, תזכרי כל רגע איתה, זה לא יהיה לעוד הרבה זמן'. הייתי ממש מצלמת אותה בזיכרוני, הרגשתי שזה מידע שצריך לאגור ולשמור".

ניסיתם טיפולים אלטרנטיביים?

"כל מה שיש לעולם להציע ניסינו, וזה הכניס אותנו לבור עמוק של חובות. היא גם קיבלה תרופות שלא בסל, כשכל חפיסה של 21 כדורים עלתה כ־30 אלף שקל לחודש. היה לנו ביטוח רפואי פרטי, אבל הם לא הסכימו לממן את זה, כי התרופה רשומה כטיפול לסרטן השד ולא לסרטן במוח. בשנה האחרונה העסקנו פה שני עובדים זרים מסביב לשעון שאותם מימנו בעצמנו, ואני לא עובדת כבר כמה שנים, מאז שזוהר התמוטטה בגיל 16.

"כשהיא נפטרה הרופא שלה התקשר אליי מכנס בחו"ל ואמר: 'אנחנו כל כך מתוסכלים. נכשלנו'. מהתחלה ידענו שהמצב לא טוב, אבל קיווינו, התפללנו. חוץ ממני אף אחד לא חשב שזוהר תמות. היא הייתה כל כך מלאת חיים שזה היה בלתי נתפס".

הודיה: "למעשה כבר שנה אני מתאבלת על זוהר היפה, הבריאה, השמחה שהיא הייתה".

"היא הייתה כל כך מלאת חיים שזה בלתי נתפס". רחל טל והודיה, אחות של זוהר(צילום: אלכס קולומויסקי)

הפסיקה להאמין בנסים

לאחר מותה מצאו חבריה של זוהר לעבודה בביטוח הלאומי מכתב במשרדה, שככל הנראה נכתב לפני שחלתה בסרטן. במכתב היא הביעה את תחושותיה ותקוותיה לעתיד נוכח נכותה: "לפעמים אני חושבת איפה הייתי אם לא היה קורה מה שקרה, איפה הייתי נמצאת, מי היו החברים שלי, מה הייתי עושה בצבא, מה הייתי הולכת ללמוד אם הייתה לי בגרות מלאה? ...אומרים שאלוהים יודע מה הוא עושה. אז למה נתת לי מכה קשה כזאת? אני מאמינה שאלוהים יודע מה הוא עושה, כל המכות שהוא נותן לנו הן לטובה וכל מכה מביאה איתה את הכוחות להתמודד. אני מתמודדת לא רע והוא יביא לי את הטוב ביותר במהרה. מודה אני לפניך".

הודיה: "היא הייתה מלאת אמונה, והייתה בטוחה שאלוהים לא יכה אותה פעמיים. לפני שחלתה היא שמה בכותל פתק וכתבה: 'שבשנה הבאה עלינו לטובה אכיר את הזיווג שלי'. היו לה המון תוכניות, היא רצתה ללמוד, להתחתן, להביא ילדים לעולם. לפני הטיפולים היא רצתה לשאוב ביציות, אבל הרופא לא המליץ. הוא אמר לה שההזרקות של ההורמונים יגרמו לגידול לחגוג לה בתוך הגוף. אחרי ההקרנות אמרו לה שכנראה לא יהיו לה ילדים, וגם אז

 היא המשיכה להיות אופטימית ואמרה לרופא: 'יש לי כבר ילדים', היא אהבה את הילדים שלי כאילו היו שלה. אבל היו לה גם רגעי ייאוש".

רחל: "יום אחד היא אמרה לי: 'מה אני צריכה את החיים האלה? תראי מה נהיה ממני. אני רוצה למות'. ויום אחר, אחרי שלקחתי אותה למקלחת ורחצתי אותה, היא אמרה לי: 'אמא, אני מבטיחה לך שכשתהיי זקנה אני אטפל בך כמו שאת מטפלת בי'. היא האמינה שתראה אותי זקנה".

מתי היא הרימה ידיים?

"היו לה רגעי שפל. למשל, כשהעברנו אותה לחדר יותר מרווח ונוח, חברות שלה הכינו שלט לתלות בחדר, שבו הן כתבו שורה משיר של יעקב שוואקי: 'אני מאמין בנסים, אני יודע שיש אלוקים'. זה היה ההמנון שלה בתקופת המחלה, אבל איך שהיא ראתה את השלט היא אמרה: 'תעיפו את זה מפה'. אז הבנתי שהיא כבר לא מאמינה בנסים".

היא דיברה על המוות?

רחל: "לא הנחתי לה לדבר על זה כדי שלא תעלה על דעתה בכלל שהמוות אפשרי. היום אני מצטערת על זה, כי אולי היא רצתה להגיד לי משהו ולא אמרה. יום אחד היא הודיעה לי: 'אני רוצה לעשות צוואה', ואמרתי: 'עזבי, אין צורך. את לא תמותי'. חבל שלא נתתי לה, הייתי רוצה לדעת מה היא רצתה לכתוב שם".

את יכולה לשער?

"קודם כל היא רצתה להוריש לי את החסכונות שלה, כי היא ראתה כמה הלוואות לקחנו כדי לממן את הטיפול בה. לקראת מותה היא כבר איבדה את יכולת הראייה והדיבור. יומיים לפני שנפטרה היא התאמצה מאוד להגיד לי משהו, ובסוף היא הצליחה

 לומר: 'אמא, תודה על הכל, את הכי בעולם ואין עלייך'. אמרתי לה שאני אוהבת אותה, שאני מודה לה על 25 שנה של אהבה, שאני גאה בה ושאני משחררת אותה. זה הכי אגואיסטי להילחם כדי שהיא תישאר פה לצדי בכל מצב, אבל היא כל כך התייסרה שזה כבר היה מעל ומעבר".

הודיה: "ערב לפני שהיא נפטרה נכנסתי למיטה שלה בבית החולים, שכבנו ביחד מחובקות, ופתאום היא הכחילה, נתנה צרחה ותוך שניות היא נכנסה לקומה. נשארתי איתה כל הלילה, הנשימות שלה הלכו והתמעטו, עד שב־11 בבוקר היא נפטרה".

מאין אתן שואבות נחמה?

הודיה: "קודם כל מהמשפחה, מהאחיות של אמא שלי, מהאחים שלי, שתרמו כל אחד כמה שהוא יכול כדי לתמוך בזוהר בכל השנה הזאת. את הנחמה הכי גדולה אני שואבת מבת דודה שלי ליאור, שנולדה יחד עם זוהר, גדלה צמוד אליה ולא עזבה אותה לרגע כשהיא חלתה".

רחל: "בלי התמיכה הענקית של המשפחה לא היינו שורדים".

קשה לשמח כלות כשזוהר בעצמה לא הספיקה להתחתן?

"העובדה שזוהר לא זכתה לעמוד מתחת לחופה מאוד מעציבה אותי. החלום שלי היה לראות אותה כלה, ויחד עם זאת אני יודעת להפריד. אני שמחה בידיעה שמישהי שידה אינה משגת תלבש שמלת כלה בזכות זוהר. זאת דרך מדהימה להנציח אותה".

מה זוהר הייתה אומרת על המיזם שלך?

"אימוש, את גדולה".

• רוצות לתרום שמלות שיושאלו לכלות בחינם? פנו לרחל טל בפייסבוק ב"זוהר כלה " או לבת הודיה בטלפון: 050-4442549