30 שניות וחזרנו: למה הפרסומות כל כך מקוממות את שרית סרי?
קשישים שמגלמים בני 50, דוגמניות עם שיער אגדי ולחישות פזיזות בצרפתית. הבלוג של השחקנית שרית סרי משוטט בין כתובות קיר ומנסה להשיב על שאלות קיומיות
אחד + אחד אלוהינו - עד גמר המלאי (צילום: שרית סרי)
הגעתי למסקנה שפרסומות בטלוויזיה מלחיצות אותי. לקח לי זמן להבין שאני לוקחת אישית את הטרטור הזה ברקע, את המלחמה של עַם הפרסומאים על ליבי, אוזניי, עיניי וצרכנותי הלא נבונה. מסקנה מיידית: פרסומות מבליטות את כל החוֹסַרים שבחיי, ובעיקר - שולחות אותי לסידורים אינסופיים. אז החלטתי לבדוק לעומק מה בדיוק מרגיז ו/או מקפיץ אותי.
בפרסומות שיש בהן משפחה תמיד מישהו יורד מהקומה השנייה. אפשר לחשוב כמה מהאנשים שמבשלים מרק עם איזו אבקה סינטטית יורדים מאיזושהי קומה בבית שלהם ולמי בכלל יש בית או מטבח מרהיב כזה ושלושה ילדים חייכנים ומצוחצחים שיושבים יפה ליד השולחן, מרוצים עד גג הבניין העגול
בפרסומות שיש בהן משפחה תמיד מישהו יורד מהקומה השנייה. אפשר לחשוב כמה מהאנשים שמבשלים מרק עם איזו אבקה סינטטית יורדים מאיזושהי קומה בבית שלהם ולמי בכלל יש בית או מטבח מרהיב כזה
פרסומות לביטוח חיים מיוחד, חדיש וחדשני לבני חמישים פלוס עושות לי עצוב בנשמה, כי צילמו אותן עם שחקנים בני 70 פלוס והם נשמעים ונראים מבוגרים הרבה יותר מרוב חבריי בני הגיל המדובר, מה שגורם לי לחשוב שככה הפרסומאים בני העשרים ומשהו תופסים את בני החמישים פלוס. מבחינתם ה"פלוס" – הוא של 20 שנה.
פרסומות למוצרים נגד בריחת שתן (לא כי יש לי משהו בעד הנושא הנזיל הזה) – גם הן מיועדות לבנות חמישים ומעלה – ממשיכות לאשש לי את המחשבה שככה בדיוק הילדים שמופקדים על הקופירייטינג במשרדי הפרסום רואים את ההורים שלהם. כלומר אותי. בשלוש מילים: זוקן, זוקן, זוקן.
פרסומות לפדים (עם כנפיים / בלי כנפיים) וטמפונים (עם מוליך / בלי מוליך) מוליכות אותי לחשוב שבגללן הגברים ודאי משוכנעים כי נשים שטרם עברו את גיל המעבר (למה לא מספרים לנו לאן עוברים?) או את גיל הבלוּת (עוד ביטוי סקסי ומזמין) הולכות ומטפטפות ג'ל כחול בשעות הפנאי. ואז כבר ממש מתחשק לי שכל הפרסומאים האלה פשוט יקחו את כל המוצרים שלהם, יאגדו אותם ביחד ויקראו לזה "ספר מחזור".
ערוץ החיים בסרטים(צילום: שרית סרי)
פרסומות לטלוויזיה בכבלים מזכירות לי לטפל בחבילת השידורים המיותרת שכופים עלי ולשאול בחברה למה יש לי כל כך הרבה ערוצי ספורט וערוצי ילדים – והרי! אני! לא! נשואה! והבת שלי כבר בת 26.
פרסומות למוצרי תינוקות גוררות אותי אל נוסטלגיה מדמיעה
פרסומות לטלוויזיה בכבלים מזכירות לי לטפל בחבילת השידורים המיותרת שכופים עלי ולשאול בחברה למה יש לי כל כך הרבה ערוצי ספורט וערוצי ילדים – והרי! אני! לא! נשואה! והבת שלי כבר בת 26
לאמא החמודה שהייתי ומדרדרות אותי לקלישאות בסגנון "איך הזמן טס, אלוהים" וכאלה.
פרסומות למשחת שיניים מזכירות לי שהגיע הזמן לקבוע תור גם לשיננית וגם לרופא המקסים שקושר לי כתרים, ולסיים את טיפול השורש שאני כל כך מתחמקת ממנו - המסע הכואב הזה לחיפוש שורשים.
פרסומות לבגדי ים עושות לי געגועים לסיני שהלכה ואיננה לפחות ליובל הקרוב, עד יעבור זעם וחמאס ודע"ש וכל החבר'ה הפיוטיים האלה.
גם פרסומות לחופשות פסטורליות בחו"ל זורקות אותי מיד עם שרוואל לבן לנואיבה, ל'בית האבן", ל"לה סירן" ובנשימה אחת אל-קאעידה, הג'יהאד האיסלמי, האחים המוסלמים וגדודי עז א-דין אל-קסאם, ומעלות אותי אל הבוידעם כדי לחפש את אלבום התמונות מסיני 2005, לשחזר, להתרפק ולזכור בכל הגוף כמה כייף היה לי שם.
פרסומות לביטוח מכוניות מזכירות לי שיש לי תכף טסט שיעלה כמו ערכו של האוטו.
(צילום: שרית סרי)
בפרסומות לבשמים תמיד ילחשו משהו שאולי פותרי תשבצי היגיון יפענחו יום אחד. מה הקשר בין ויז'ואל הצלליות ההזוי המשולב בסאונד לא ברור של הברות סתומות במבטא צרפתי?
פרסומות לקולקציית העונה הבאה של מותגי על או מכירות סוף עונה של מותגי ביניים עושות לי געגועים לשוק בצלאל, פינת החמד שלי בתל אביב, שעוד רגע יתאדה ויהפוך ל'מתחם" עם גורדי שחקים.
פרסומות לשמפו שעוטף כל שערה בנפרד ודוגמניות שמרימות את ראשן בסלואו מושן מזכירות לי שניסיתי פעם לעשות את הפעולה הזאת אחרי חפיפה ותקעתי את הראש במשקוף דלת האמבטיה. וגם את משיכות השיער של הבנים בכיתה ו' 3. עד היום יש לי נשירה בגללם.
פרסומות לאבקות כביסה אמנם קצת מרככות אותי, אבל שולחות אותי להפעיל עוד מכונת כביסה.
פרסומות למוצרי ניקיון מזכירות לי לנקות את הבית. וממש לא בא לי כרגע.
פרסומות לחברות סלולריות (והמילים "חבילה", "מהירות" ו"שדרוג") מזכירות לי שמיד בתחילת השבוע הבא אני הולכת לחֶברַת הסלולר שלי ("שלי", עאלק), מקימה צעקות + הופכת שולחנות ואומרת להם שנמאס לי להיות פראיירית ושזה גזל מה שהם עושים – ומאיימת במילת הקסם "ניתוק" . או "הטבה". גם אשמח.
אבל פרסומות עם גידי גוב תמיד נעימות לי, ופרסומות לשקדי מרק תמיד מרגשות אותי. ומאז שיש לי ממיר מקליט – השתנו חיי.
הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
לפני 15 שנה התחלתי לצלם להנאתי אמנות רחוב: גרפיטי, שלטים, מודעות וסטיקרים - מתעדת רגעים ממניעים עלומים.
עם הזמן הבנתי שיותר מכל סוגי אמנות הרחוב הגועשת – אני אוהבת את הגרפיטי הכתוב: לפעמים כתובים להם רק מילה אחת או משפט קצרצר ולפעמים מדובר בציטוטי שירים - מילים מילים מילים... חריתות צבעוניות שאנשים משאירים על קירות. מלוח ליבם – אל עיני הציבור הרחב.
בתל אביב רוב אמנות הרחוב מתרחשת בקו דמיוני (ממזרח-למערב) מרחוב פרישמן ודרומה. בצפון תל אביב – אין גרפיטי. ואם יש – אז העירייה דואגת להסיר מיד.
ברוב המקרים אין "חתימת אמן" לגרפיטאים האנונימיים ואין לדעת מי הם האמנים המיוסרים/מצחיקים/פילוסופים/מתחכמים שכתבו, ציירו, איירו, ציטטו, הגו או הבריקו - הזיהוי כמעט שאינו אפשרי, אבל ברוב המקרים – זה מציף בי מחשבות.
* * *
שרית סרי
בת 56. אמא של גל. תל אביבית.
במקור – שחקנית, קריינית, מדבבת.
בעשור האחרון – יוצרת / סופרת / מצלמת /תופרת / מרפדת.
שני ספרים בהוצאת "עם עובד" ("תהיו בקשר" וה"היוצר פינת החופר") - והשלישי בדרך.
עם הזמן הבנתי שיותר מכל סוגי אמנות הרחוב הגועשת – אני אוהבת את הגרפיטי הכתוב: לפעמים כתובים להם רק מילה אחת או משפט קצרצר ולפעמים מדובר בציטוטי שירים - מילים מילים מילים... חריתות צבעוניות שאנשים משאירים על קירות. מלוח ליבם – אל עיני הציבור הרחב.
בתל אביב רוב אמנות הרחוב מתרחשת בקו דמיוני (ממזרח-למערב) מרחוב פרישמן ודרומה. בצפון תל אביב – אין גרפיטי. ואם יש – אז העירייה דואגת להסיר מיד.
ברוב המקרים אין "חתימת אמן" לגרפיטאים האנונימיים ואין לדעת מי הם האמנים המיוסרים/מצחיקים/פילוסופים/מתחכמים שכתבו, ציירו, איירו, ציטטו, הגו או הבריקו - הזיהוי כמעט שאינו אפשרי, אבל ברוב המקרים – זה מציף בי מחשבות.
* * *
שרית סרי
בת 56. אמא של גל. תל אביבית.
במקור – שחקנית, קריינית, מדבבת.
בעשור האחרון – יוצרת / סופרת / מצלמת /תופרת / מרפדת.
שני ספרים בהוצאת "עם עובד" ("תהיו בקשר" וה"היוצר פינת החופר") - והשלישי בדרך.
