כשהולכים ברחוב בשכונת בית וגן, כמעט ולא מרגישים את נוכחותו של "מרכז שלוה", השוכן בשיפולי השכונה הירושלמית הוותיקה. המרכז משרת מדי שבוע, במקצועיות ובחום, כ-2,000 ילדים בעלי מוגבלויות מגיל יום ועד גיל 21, המגיעים מרחבי מטרופולין ירושלים לגנים ולמעונות, לטיפולים, הדרכות וחוגים, לבריכת השחייה ולמגרש הספורט; וגם, מדי פעם, לישון לילה, ולהעניק לבני משפחותיהם, הוריהם ואחיהם, רגע של מנוחה.
15 שנה נמשכה הקמת המשכן החדש, שנחנך בראשית השנה. מתכנניו - משרד האדריכלים קולקר-קולקר-אפשטיין (אדריכל שותף אחראי: רנדי אפשטיין, אדריכל אחראי: הרשל ברנכר) - נדרשו להתמודד לא רק עם בעיות הנדסיות מורכבות, אלא גם עם התנגדויות משפטיות.
כוונתם של המייסדים והמתכננים הייתה לשלב את הילדים והמרכז במערך החיים הרגיל, גם בהיבט העירוני. אך לאחר שהבניין תוכנן לפרטיו הקטנים ביותר, עם כניסה מכיוון הרחוב השכונתי, הגישו גורמים בשכונה התנגדויות. הם לא רצו שהנוף ייחסם, לא רצו את כניסתם של רכבי ההסעה של הילדים בעלי המוגבלויות, ואולי גם לא רצו את נוכחות הילדים בקרבתם. בית המשפט פסק כי המרכז יקום, אך הגביל משמעותית את גובה הבניין וביטל את אופציית הכניסה מהרחוב. תחת זאת, הורה בית המשפט להכשיר דרך חדשה שתיסלל למרגלות המבנה, בעמק בפאתי השכונה, מקום שהיה מלא עד אז בפסולת בניין שנערמה בו במשך עשרות שנים. מי שלא רצה לראות את הילדים המוגבלים - השיג את מטרתו.
בעקבות החלטת בית המשפט, נאלצו האדריכלים לתכנן את הבניין מחדש. למרות האילוץ, נדמה שהתוצאה היא חוליה משמעותית בסדרת העבודות המונומנטליות והמורכבות שתכנן המשרד בירושלים בשלושת העשורים האחרונים (ובהם מבני מגורים ומבני ציבור קטנים כמו "גשר"; השתתפות בתכנון בניין העירייה; משרד החוץ, משרד מבקר המדינה ובניין ג'נרי בקרית הלאום).
כעת, כשהמרכז החדש כבר פעיל, באים תושבים רבים - אולי גם כאלה שהתנגדו לפרויקט - לשתות כוס קפה או לסעוד במסעדה המוצלחת שנפתחה בבניין, וילדי השכונה יורדים לגינות השעשועים הציבוריות שהקים המרכז. בדרך לא דרך, התגשמה המטרה של שילוב בעלי המוגבלויות בחברה הכללית.
המגרש: ערימת הפסולת הסתירה שיפוע חד
מרכז שלוה נוסד ב-1990 כיוזמה פרטית של בני הזוג מלכי וקלמן סמואלס, והתחיל לפעול מבניין קטן בשכונת הר נוף. זהו מוסד ייחודי בישראל, בהיקף השירות שהוא מעניק לבעלי מוגבלויות, והוא חולל מהפכה בתחום. כיום מועסקים בו כ-300 עובדים, 150 מתנדבים ו-60 בנות שירות לאומי.
את המגרש להקמת המשכן החדש העניקה למשפחה העירייה, והאדריכלים נדרשו להתמודד עם תוכנית מורכבת שצריכה להידחס למגרש בן 2.8 דונמים בסך הכל. לא רק הגודל הטריד: הפסולת שהצטברה במגרש הסתירה שיפוע חד, שיצר הבדל גובה של 30 מטרים בין שני קצות המגרש, ברחוב השכונתי העליון ובעמק התחתון.
את ההתמודדות עם המונומנטליות הממלכתית-ירושלמית, בתנאי המגרש המאתגרים, פתרו האדריכלים באמצעות מבנה מלבני שנצמד לדופן ההר. מחלקו העליון של המבנה יוצאות חמש אצבעות אגפים, הפונות בזוויות שונות אל העמק. ביניהן משולבות מרפסות וחצרות, המאווררות ומאירות את חלקיו הפנימיים של הבניין.
חמש האצבעות מונחות בחלקו התחתון של הבניין, על גוש בנוי שמעוצב כגל ומרכך את נוקשות הזוויות הישרות של אגפיו. כך הושגה חזות ייצוגית רכה יחסית ואטומה פחות. "הייתה כאן הרבה מחשבה", מסביר האדריכל רנדי אפשטיין בסיור עם ערוץ האדריכלות של Xnet בבניין. "חשבנו כיצד לשמור על קנה מידה כך שלכל אחד תהיה תחושה של בית".
מלבד הייצוגיות והממלכתיות, התבקשו המתכננים להתמודד עם המורכבות של מספר השימושים, שהוא גדול באופן נדיר: חינוך, הדרכה, תרבות, ספורט, תעסוקה, לינה, פנאי, הסעדה והתכנסות. וכל אלה, כאמור, בשטח מוגבל.
הבניין המאסיבי, שנצפה למרחוק מכיוון בית הכרם וגבעת רם, כולל כ-20 אלף מטרים רבועים בנויים ב-12 קומות. כדי לפתור את מערך התנועה, המתחיל בקומה התחתונה, הוחלט כי שלוש הקומות הראשונות, שאליהן הגישה היא בעיקר רגלית, ישרתו את הבאים לשירותים המשלימים.
הקומות העליונות, שאליהן מגיעים בעיקר במעלית, ישרתו את ילדי הגנים והמעונות ואת משרדי הארגון; בקומות שבתווך מוקמו חדרי השינה של הילדים ושל הסגל; קומת הסעדה עם חדר אוכל גדול ומטבח; בית כנסת ובית מדרש (המרכז משרת בעיקר אוכלוסייה יהודית. מספר הערבים מזערי, בעיקר בגלל קשיי שפה); וחדרי מכונות ואחסנה.
קומת הכניסה: אקווריום עם דגים ופינות ישיבה רכות
במרכז רחבת הכניסה ניצבת היצירה "עשרה מאמרות", אחת מהעבודות האחרונות שיצר האמן מנשה קדישמן לפני מותו, בשיתוף האמן סם פיליפ. קומת הקרקע מפנה מסך זכוכית אל הרחבה ואל גינות השעשועים, שעיצבה אדריכלית הנוף ברברה אהרונסון.
מבואת הכניסה מתנשאת לגובה שלוש קומות, ויש בה עמדת קבלה המורכבת מאקווריום גדול עם דגים, פינות ישיבה מגוונות ונוחות, ופסל דמוי עץ עם פרפרי מתכת, שעיצב האמן דוד גרשטיין (שעיטר גם חלק מהקירות).
המבואה מקשרת אל הפונקציות השונות בשלוש הקומות הראשונות, ובהן אודיטוריום בן 340 מושבים שבו מתקיימות גם הופעות מוזיקה לציבור (ההכנסות נועדו לסייע בתפעול המרכז); מסעדה, שאותה מובילה הקבוצה שהקימה והפעילה את "קפה איתמר" במושב אורה, ובצוות עובדיה משולבים צעירים בעלי מוגבלויות; כיתות הדרכה וחדרי חוגים, כמו חדר משוכלל לחוגי תרפיה במוזיקה.
חדר המוזיקה משמש גם את ההרכב של המרכז - להקת שלוה (Shalva Band) שחברים בה 12 מילדי המרכז.
בקומה יש גם מרפאת שיניים, שנועדה להעניק לילדים טיפולים בסיסיים וחינוך להיגיינת הפה; וגם חנות קטנה המציעה מוצרים שייצרו ילדי המרכז, או מוצרים שקשורים לפעילות המרכז. בין השאר נמכרת כאן מהדורה מיוחדת של "יינות טוליפ", המיוצרים בכפר תקוה שבעמק יזרעאל; וסבונים שיוצרו בסדנה שהתקיימה כאן.
קומת חדרי השינה: 85 מיטות והרגשה ביתית
בשלוש הקומות העליונות יש 25 גנים ומעונות יום לילדים עד גיל 6, שעוצבו בהתאמה לצורכי הילדים; וג'ימבורי גדול. במרכז מתגאים בתכנית "אני ואמי", שנועדה לתת שירות לתינוקות מיומם הראשון ועד גיל שנה וחצי, ולסייע בהדרכת ההורים.
כמעט קומה שלמה מאכלסת חדרי טיפולים, שחלקם משוכללים במיוחד (חדרי סנוזלן), לצד גן ילדים רגיל, שנועד לשלב את ילדי החינוך המיוחד עם ילדים "רגילים"; ומשרדי ההנהלה שבהם עשרות עמדות עבודה. בקומת חדרי השינה יש עשרות חדרים המעוצבים עם תשומת לב לפרטים הקטנים, שיעניקו לילדים תחושה ביתית ושמחה גם כשהם רחוקים מבתיהם וממשפחותיהם. בסך הכל יש כאן 85 מיטות, ועל כל קבוצת חדרי שינה יש חדר למדריך. בקומה יש גם דירת מגורים לבנם החירש והעיוור (41) של מייסדי המרכז, ולמטפליו.
בחדר האוכל המרווח, התופס כמעט את כל שטח הקומה האמצעית, יש חלון אופקי רציף המעניק לסועדים מבט פנורמי על ירושלים. לצדו פועל מטבח, המבשל מידי יום 700 מנות המוגשות בוקר, צהריים וערב. בית הכנסת הסמוך מעוצב בפאר, ובחלקו העליון שולבו ויטראז'ים צבעוניים, מעשה ידיה של האמנית המקסיקאית פלור אסס.
מתחת לפני הקרקע: אולמות ספורט ובריכות שחייה
בקומות התת-קרקעיות פועל מרכז ספורט משוכלל, שאותו מקווים להפוך למרכז "ספיישל אולימפיקס" (אולימפיאדת הנכים) בישראל. במרכז הספורט, בריכה טיפולית ובריכת שחייה חצי אולימפית, חדר כושר מאובזר ואולם ספורט תקני ליורוקאפ, שכבר כיום מתאמנות בו קבוצות הנוער הירושלמיות בכדורסל, המשלבות בחלק מהאימונים ילדים מהמרכז.
בכניסה לאולם הספורט תלויה חליפת הג'ודו שלבש המדליסט האולימפי אורי ששון באולימפיאדת ריו, אשתקד. ששון תרם את החליפה שנמכרה לטובת סיוע במימון המרכז, והתורמת החליטה להציגה במקום. אבל לא רק החליפה כאן: ששון בעצמו מנחה פה חוג ג'ודו לילדים.
בקומות התת-קרקעיות יש גם חניון דו-קומתי לעובדים ואורחים, המיועד לשמש כמרכז חירום לאומי לאנשים עם מוגבלות, שיוכל לאכלס בשעת חירום כ-1,200 איש. הפרויקט כולל גם 16 דונם של מדשאות, טראסות מגוננות, גינות שעשועים עם מתקנים מונגשים, ובעתיד יוקמו גינות נוספות בשטח 14 דונמים, שיגיעו עד לשפת כביש מספר 16, כביש הגישה החדש לבירה, שטרם נסלל בתחתית העמק.
התכנון: תיאום מורכב עם משרדי ממשלה
הקמת המרכז עלתה כ-63 מיליון דולר. 9 מיליון מתוכם העניקה המדינה, והשאר הגיע מתרומות שגייס ארגון שלוה בעיקר בחו"ל. "כשהציעו לי את הפרויקט", מספר אפשטיין, "שאלו אותי אם יש לי ניסיון בתכנון כאלה בניינים. הודיתי שלא הכרתי את 'שלוה'. הסברתי שבמקביל אנחנו מתכננים את היכל התרבות בתל אביב, ושגם באולמות קונצרטים לא הבנתי, אבל הקשבתי ליועצים שלי ומהם למדתי מה זו אקוסטיקה. כאן למדנו בעיקר מספרות סקנדינבית, אבל למעשה אין בארץ חיה עם ריכוז כל כך גדול של פונקציות. כל הפרויקטים שאנחנו מתכננים במשרד הם לשימוש ביום. כאן יש בבניין אחד שפועל גם ביום, גם אחר הצהריים וגם בלילה. זו פרוגרמה שלא קיימת, ויש בה משהו מאוד ישראלי, שמותאם למערכת החינוך הישראלית ומשלים אותה".
במהלך התכנון הממושך עלו ונפלו רעיונות שונים. "אולם המבואה", אומר אפשטיין, "לא תוכנן בכלל. הוא נוצר תוך כדי תהליך, לאחר שהוחלט שהכניסה תהיה מהקומה התחתונה, כדי לתת לילדים ולמבקרים חוויה שתגרה אותם להיכנס, לעלות ולגלות את הבניין". לעומת זאת, הקמת בתי מלאכה למבוגרים בעלי מוגבלות לא יצאה אל הפועל.
היה גם צורך לעמוד באתגרים הנדסיים: "הקונסטרוקציה מאוד מסובכת לתכנון", אומר אפשטיין, "היא היתה צריכה להשתלב בכל מיני פונקציות כמו חדרי טיפולים קטנים, גני ילדים, ועד בריכת שחיה חצי אולימפית שתופסת שטח גדול ללא עמודים".
עיצוב הפנים: צבעוניות שמחה בכל פינה
על עיצוב הפנים אחראי האדריכל בן בירן, שבעבר עיצב בין השאר את המשכן לאמנויות הבמה באשדוד (תכנון: אדריכל חיים דותן ואדריכל אבי ארבל). כדי להעניק למרכז שלוה אווירה של מרכז לקהילה ולא של מוסד טיפולי, עיצב בירן את המקום באופן שמח ואופטימי במיוחד, הניכר בצבעוניות גם בפינות הכי נידחות של הבניין. במסדרונות הרחבים שולבו ציורי קיר של אנה קוגן, אמנית בוגרת בצלאל. איוריה הצבעוניים מעניקים לכל קומה את ייחודה (יער, עיר, אגדות, תיבת נוח וכו') ומקלים על ההתמצאות בין הקומות הדומות.
"זו העבודה הכי צבעונית שלנו ולא נחזור על זה אף פעם", קובע בחיוך אפשטיין, שעבודותיו מתאפיינות בדרך כלל בצבעים סולידיים: לבן, בז' וחום בהיר. "תכנון הפרויקט הזה", הוא מספר, "נעשה בליווי צמוד של מלכי סמואלס, מייסדת הארגון, והיא זו שדרשה את הצבעוניות ואף התערבה ובחרה גוונים. לי היה נורא קשה עם כל הצבע", הוא מודה, "ניסיתי לשכנע אותה לעשות דברים יותר מתונים, אבל בסוף אני רואה שהיא צדקה. זה עובד".
בתים מבפנים: הסיורים
כחלק מאירועי "בתים מבפנים" שיתקיימו במסגרת שבוע האדריכלות בירושלים, יוביל האדריכל רנדי אפשטיין שני סיורים במרכז שלוה לקהל הרחב (ביום חמישי, 26.10, בשעות 14:00 ו-15:00).
באותה שכונה מוצעים באותו יום: סיור במאגר המים המקורה הגדול בישראל של חברת הגיחון (09:00 עד 14:00, מדי שעה, בהרשמה מראש); וסיור ביד ושם שתוביל נטע, שכתבה עבודת תזה על תולדות תכנון האתר, שבו היו מעורבים בכירי האדריכלים בישראל (יום חמישי, 26.10, ב-15:00 ו-16:30 וגם ביום שישי, 27.10, ב-09:00, 10:30 ו-12:00). מוצע גם סיור בבית החולים שערי צדק, השוכן ממש בסמוך למרכז שלוה (ביום שישי, 27.10, בשעות 11:00 ו-13:00).
