ממנהלת בית ספר לסטייליסטית
מלכה דורון (65) ממושב אורות, נשואה, אמא לשלושה, סבתא לתשעה
נקודת המפנה: "מיד אחרי הפרישה נסעתי עם בעלי ל'טיול אחרי צבא' למשך תשעה חודשים וחצי מסביב לעולם, ואז ישבתי עם עצמי ועשיתי חושבים. ידעתי שאני רוצה עוד סיבוב על החיים. תמיד אהבתי אופנה – כשערכו לי מסיבה לסיום תפקידי כמנהלת בית הספר, המורות העלו מערכון על איך כולן תמיד מחכות לראות בבוקר את התלבושת שמלכה תגיע איתה היום. באחד הימים הלכתי עם חברה לחנות בגדים וראיתי שלט: 'דרושה סטייליסטית'. שאלתי את המוכרת אם הם מחפשים מישהי צעירה לתפקיד, והיא ענתה: 'דווקא לא'. באותו רגע ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות מעכשיו.
"דבר ראשון, ניגשתי לבעלי וסיפרתי לו. הוא ישר אמר: 'זה מתאים
לך בול, יוצא מן הכלל'. גם שתי בנותיי פרגנו, אחר כך התקשרתי לבן שלי שגר בארצות־הברית וסיפרתי לו. יכולתי לשמוע את הגבה שלו מורמת בפליאה דרך הטלפון. לקח לו שנייה להבין מאיפה נחת עליי הרעיון, אבל גם הוא עודד ותמך".
הקריירה החדשה: "הלכתי ללמוד בבית ספר לסטיילינג 'סטייל גורו' וסיימתי אותו בהצטיינות. מתחילת דרכי החלטתי שאני לא עוסקת בסטיילינג לתצוגות אופנה או לתוכניות טלוויזיה. הכותרת שאני באה איתה היא 'לסטייל אין גיל'. אני באמת מכוונת לנשים בגיל השלישי שבו הארון שלך מלא בגדים יפים ואת מסתכלת עליהם בעצב, אם בגלל שאת כבר לא יכולה ללבוש אותם ואם בגלל שאין לך כביכול סיבה להתלבש יפה.
"אני קמה כל בוקר, מתלבשת יפה ורואה את המבט של בעלי, וזה עושה הרגשה טובה. בסדנאות שלי אני מדברת על החשיבות של להתייחס לעצמך בכבוד, להתאפר, לאכול נכון, ומדגישה שעלייך להיות בראש סדר העדיפויות, לא רק נכדייך וילדייך שזקוקים לעזרה. אני עורכת סדנאות לנשים בכל הגילים ומתאימה את עצמי לקהל היעד. לא מזמן הוזמנתי, כמתנת יום הולדת, להעניק ייעוץ אישי לצעירה שסיימה לימודי וטרינריה.
"בייעוץ אחת על אחת אני מגיעה לביתה של הלקוחה, אנחנו מסתכלות על הבגדים שיש לה בארון, משוחחות ומבינות מה היא רוצה לשדר באמצעות הלבוש. אני גם מייעצת לחברות שלי כשהן מבקשות. בבית הספר למדנו כלל חשוב: אם שואלים אותך, תייעצי. אם לא שואלים ולא מבקשים את דעתך, אל תעבירי ביקורת".
המסר שלי: "אם יש לך חלומות אחרי גיל 60, אל תיכנעי למחשבות מעכבות, כמו 'מי יזמין אותי ומי ייקח אותי לעבודה בגילי'. יש לי משפט קבוע: 'לכי תדעי, מקסימום זה יצליח'. אני יכולה לומר שהאושר והסיפוק שיש לי מהמקצוע החדש הוא משהו שלא יתואר".
ממנהלת מחלקת רכש למאמנת ומנחת קבוצות נשים
אורנה גבע־אלמגור (64) מנשר, נשואה בשנית, אמא לשניים, סבתא לשלוש
הקריירה הקודמת: "בצעירותי למדתי לתואר ראשון כללי באוניברסיטת חיפה. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים, ובגיל 27 התקבלתי לעבודה כקניינית בחברת ויטקו – מפעל לחומרי ניקוי. במהלך השנים התקדמתי לתפקידים שונים באגף הרכש, ובשנת 1995, כשחברת ויטקו נמכרה לתאגיד הבינלאומי יוניליבר, עברתי גם אני והמשכתי לטפס. בארבע שנות עבודתי האחרונות הייתי מנהלת רכש ארצית. זה היה תפקיד תובעני ומאתגר, היו מתחתיי 17 קניינים ואנשי רכש, ונדרשתי לנסוע באופן תכוף לחו"ל לפגישות וכנסים. אהבתי את התפקיד – הוא דרש המון יוזמה, חשיבה יצירתית ועמידה ביעדים. מרבית הזמן הרגשתי שאני מביאה את עצמי ואת יכולותיי לידי ביטוי".
נקודת המפנה: "לאחר ארבע שנים בתפקיד מנהלת רכש, הרגשתי שאני מתחילה למצות את עצמי. רציתי לעשות סוויץ' וללכת לכיוון אחר, אישי יותר. רציתי להניע אנשים להתפתחות אישית ולא רק עסקית. רציתי לשלב בין ה־Doing ובין ה־Being. כך הגעתי לעולם האימון, שמשלב עשייה והוויה, גם הנעה וגם הנאה.
"בגיל 57 התחלתי ללמוד אימון אישי במכללת 'יוזמות', ומאז אני סוג
של סטודנטית נצחית שם – למדתי קורס מאמנים בסיסי, אימון מתקדם וסופרוויז'ן, אימון ביוגרפי רוחני וקורס מנטורים".
הקריירה החדשה: "בגיל 60 פרשתי מיוניליבר והתחלתי לאמן אחד על אחד. המטרה הייתה להיכנס עם אנשים לתוך עולמם האישי, להיות איתם בצומתי החלטה חשובים בחייהם ולקדם אותם. ליוויתי הרבה אנשים שעמדו בפני פרישה מהעבודה. כשאדם עומד לצאת לפנסיה לאחר שנות עבודה רבות, זה כרוך לא פעם בהרבה פחדים וחששות: אנחנו רגילים לחיים מסודרים וידועים מראש, ויוצאים לעולם חדש שאנחנו לא מכירים. פתאום יש המון זמן פנוי – מה עושים איתו? זה קשה במיוחד, אגב, למנהלים שניצבים בפני פרישה, יום אחד הם על גג העולם ועל פיהם יישק דבר, ויום לאחר הפרישה איש לא מתקשר, אף אחד לא מתייעץ, הם מאבדים באחת את הסטטוס והסמכות שהיו להם. אני עובדת איתם על מציאת הזהות החדשה שלהם, ובעיקר בודקת איתם מה היו החלומות שלהם בעבר. אנחנו עושים תוכנית פעולה, מגדירים חזון, איך הם היו רוצים שחייהם ייראו לאחר הפרישה.
"בשנה האחרונה עשיתי את פריצת הדרך הגדולה שלי. הצטרפתי למיזם הארצי 'נשים מעל 50' שמובילה נגה קובץ'. מדובר במפגשים שמיועדים לנשים מגיל 50 ואילך ומגיעות אליהם גם נשים בנות 80. המנחה – אני במקרה זה – נקראת 'מאפשרת'. המפגשים מתקיימים בביתי, בנשר, ונמשכים שלוש שעות בכל פעם. אנחנו מדברות על נושאים רלוונטיים לנשים בגילים אלה. במהלך המפגשים הן נפתחות, משתפות וחולקות אתגרים והישגים, ופתאום יש לגיטימציה להציף דברים שלא תמיד מדברים עליהם. לאחרונה גם פיתחתי עם הצלמת חגית לרנר, ערכת קלפים בשם Women’s Way, לאימון וטיפול באוריינטציה נשית".
המסר שלי: "בכל גיל את יכולה להמציא את עצמך מחדש. אם את עומדת לקראת פרישה או אחריה, זה הזמן לקחת סיכונים מחושבים וללכת אחרי החלום. כעת את כבר לא חייבת להוכיח את עצמך לאיש ויכולה לבחור רק ממקום של רצון ואהבה. אני יכולה לומר שבאופן אישי, אני נמצאת בשלב שבו הפחדים נעלמו – כשאני רוצה לעשות משהו, אני פשוט עושה אותו, נקודה. וזה מוכיח את עצמו".
מפקידה בביטוח לאומי לבעלת חברה לייעוץ בנושא מימוש זכויות רפואיות
נעמי גינס (69) מחיפה, נשואה, אם לארבע וסבתא לארבעה
הקריירה הקודמת: "אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי ללמוד בבית ספר לאחיות. עד מהרה הבנתי שזה לא מתאים לי. תכננתי ללכת ללמוד משהו אחר, ובינתיים התחלתי לעבוד כפקידה בביטוח לאומי. זה היה בשנת 1965. זו הייתה עבודה נוחה, כבר הייתי אמא לילדות קטנות. עבדתי במשך חצי יום במחלקת הגבייה, ואחר הצהריים עברתי לשבת בוועדות הרפואיות. המשכתי לעבוד שם עד יציאתי לגמלאות".
נקודת המפנה: "לפני שלוש שנים, כשהגעתי לגיל הפרישה, ביקשתי להמשיך לעבוד. במקום העבודה שלי טענו שזה מנוגד לחוק, והגשתי תביעה לבית הדין לעבודה על אפליית גיל. טענתי שאין שום היגיון בעובדה שקובעים עבורי תאריך שרירותי שממנו ואילך אני כביכול לא כשירה יותר, אף על פי שיש לי הרבה מרץ ורצון ויכולות להמשיך לעבוד.
"השיקול היה גם כלכלי – יש לי ארבע בנות נשואות עם ילדים, הפנסיה לא תמיד מספיקה והייתי רוצה לעזור למשפחתי כמה שאפשר. בית הדין לעבודה דחה את התביעה שלי. באותה שנה, אגב, הוגשה תביעה לבג"ץ על ידי פרופסור מהטכניון שביקש להמשיך
להיות מועסק אחרי גיל הפרישה. בג"ץ דחה גם את העתירה שלו. הסיבה לדחיית התביעות הייתה פשוטה – זה החוק השרירותי ועד שהוא לא ישונה, אין מה לעשות בעניין".
הקריירה החדשה: "מכיוון שבמשך שנות עבודתי בביטוח הלאומי צברתי ידע רב ומומחיות בנושא מימוש זכויות רפואיות וישבתי בוועדות רפואיות לערעורים בדרג הגבוה – החלטתי לפתוח עוסק מורשה: 'נעמי גינס – מימוש זכויות רפואיות'. המטרה שלי היא לסייע לאותם אנשים שביטוח לאומי פספס אותם או דחה את פניותיהם.
"כדי שאוכל להעניק גם ייעוץ משפטי לפונים אליי, התחלתי ללמוד משפטים בשנת 2015 במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת־גן, במסלול אקדמאים. אני לומדת שלושה ימים מלאים בשבוע ונהנית מכל רגע. הסטודנטים הצעירים רודפים אחריי כדי להיעזר במחברות הבחינה שלי, כי אחרי כל כך הרבה שנים של ישיבה בוועדות ומילוי פרוטוקולים, אני כותבת הרבה יותר מהר מהחבר'ה עם הלפטופים. אחרי שאסיים את הלימודים וההתמחות אוכל לייצג את הפונים אליי בוועדות ובבית הדין לעבודה. גם היום, אגב, כמעט כל פנייה שמגיעה אליי מסתיימת בהצלחה. יש לי הרבה ידע וניסיון להציע למי שפונה אליי ונעזר בשירותיי".
המסר שלי: "יש לי תחושה שהחיים לא נגמרו, אני לא עוצרת, יש לי עוד לאן להתקדם ולשאוף. אני מרגישה אנרגטית מאוד, מכורה לספורט כבר שנים, יש לי משפחה כיפית ונהדרת וגם העבודה מעניקה לי הרבה סיפוק".
