מעל נמל יפו, בואכה עג'מי, ישנם שלושה רחובות קטנים ופסטורליים שמהם התחיל, לפני כ-30 שנה, תהליך הגלוריפיקציה (והג'נטריפיקציה) של יפו. הדולפין, השחף והצדף הם רחובות צרים ושקטים, שכמעט כל הבתים היפהפיים שלאורכם כבר שופצו באופן מעורר קנאה. מכאן גאה גל התושבים החדשים, בעלי האמצעים, ששוטף את יפו.
ששון קדם, שעבר לכאן באפריל האחרון, מספר שאת הבניין תכננו לפני 130 שנה צמד אדריכלים אירופיים, שעבדו הרבה בסביבה. המבנה של הדירה – 200 מטרים רבועים – טיפוסי לבתי ליוואן ערביים: חלל מרכזי גדול, שאליו נפתחות דלתות החדרים המקיפים אותו, וחלונות ארוכים משני צידיו. התקרות מתנשאות לגובה של ארבעה מטרים וחצי, וגם דלתות העץ גבוהות וגדולות במיוחד. רצפת השיש נשמרה היטב: ריבועים לבנים ממוסגרים בשחור, בסגנון איטלקי מובהק.
בחדר השינה ובחדר הרחצה יש רצפת טראצו מאוירת, מתקופה מאוחרת יותר. קדם לא נדרש לעשות בדירה השכורה שינויים (המטבח וחדרי הרחצה כבר שופצו, למשל). הוא פשוט יצק לתוכה את אוספיו המרשימים, שרובם חיכו במחסן במשך שנים, בהמתנה למרחב המתאים.
בתוצאה יוצאת הדופן מתערבבות תחושה מזמינה של בית – עם חדר טלוויזיה שבא להשתרע בו, חדר שינה זרוק ומטבח שעושה חשק לארח – והתפעמות מהחפצים המרשימים, שמוצגים כמו בגלריה. זה לא מקרה, שכן רובם מגיעים מגלריות בארץ ובעולם.
קדם מוכר כמעצב אופנה וקו ברור מחבר בין בגדיו הדרמטיים והמפוסלים לפריטים שמרכיבים את ביתו, אך הוא מסרב לתוויות. "אין לי מקצוע, יש לי מהות. אני לא מגדיר את עצמי רק כמעצב אופנה. המושג הזה, במורכבות חיי – מצר אותי".
אז איך אתה מגדיר את עצמך?
"אמן. כשאת נכנסת לבית הזה את מאמינה להוויה שלי, למקצוע שלי ולאמנות שלי. ברגע שנכנסתי לדירה הזו ידעתי שכאן אני יכול להביא את עצמי לידי ביטוי. אני לא עובר אורח כאן, זה המרחב המוגן, הקדוש, שלי".
זו דירה שכורה, לא בדיוק מרחב מוגן.
"אין לי שום בעיה עם זה. ואם מחר בעל הבית יגיד שהוא מצטער ואני צריך לצאת, אז מאוד שמחתי במה שהיה לי כאן".
את השיפוץ הראשון עשה פיבקו
אחרי מלחמת העצמאות חולקה הדירה, שמתפרשת על פני הקומה כולה, לשלוש דירות שיכון. בתחילת שנות ה-80 קנה את הבניין יהודי צרפתי שחי על קו פריז-יפו, והשכיר את הקומה לאדריכל אילן פיבקו ואשתו דאז, אביבה. פיבקו שיפץ את הנכס, איחד את חלקיו, פתח בחזית שלושה חלונות מקושתים ויצר דירה מרווחת שאירחה מסיבות פופולאריות, רבות משתתפים. כאן החל הפרק היפואי המצליח בקריירה שלו.
כשקדם נכנס לדירה, הוא מספר, "החלל היה ריק – אבל מבחינתי הוא היה מלא. מיד הבנתי שכאן אוכל לתת את הכבוד לאוספים שלי. החפצים שלי הם גושניים, מאוד חומריים, הם צריכים מרחב מתאים. 20 שנה של אספנות, כבר לא היה לי מקום. גם פה לא כולם בחוץ, יש חדר שלם סגור ובו מאופסנים פריטים רבים, אלוהים ישמור".
מאיפה?
"מכל מקום בעולם. תימן, מרוקו, אפגניסטן, הודו, אוזבקיסטן, דנמרק, ניו יורק, מצרים, דמשק, ניגריה, מאלי, קניה, אתיופיה, פריז, איסטנבול, שהיא אחת הערים האהובות עלי בעולם. הבית הזה הוא אטלס חיי. אני יודע מה נעלתי ברגע הקנייה, איזה ריח עלה באפי".
היית בכל המקומות האלה?
"לא. אני מבקר בגלריות ובשווקים. לא הייתי בהודו, למשל. אני אאבד את עצמי שם. אני נמשך אל הדברים האלה, כך אני אוהב את החומר. אני אוהב שזה טיפה שבור, שיש על השולחן סימני כוסות ושמן של עוף. שזה גס. אני נמשך לחפצים שהיו לפני ויהיו גם אחרי. אני רק תחנה בזמן שלהם".
''לא אוהב להפריד משפחות''
השבוע הגיע לארץ כוהנת הטרנדים לי אדלקורט, שתחזיותיה מזינות כבר שנים את תעשיות האופנה והעיצוב. בהרצאתה על המגמות של השנים הבאות היא הראתה תמונות של קערות קרמיקה ומעשי רקמה, שטיחי קיר וצורות חזקות, ראשוניות. היא דיברה על שורשיות, שבטיות, חומריות גולמית ורהיטים שנראים כחצובים בחומר, מלאים רבדים של היסטוריה. הבית של קדם היה ממלא אותה בשמחה.
במטבח תלויים כלי נחושת רקועים מהגדה, סירי פול מתימן וכדי מים אפריקאיים. בחדר השינה ראש סוס מאינדונזיה (שמצא באמסטרדם), שעליו הולבשה רתמה תימנית (שקנה באתונה). בחדר הטלוויזיה ספסל שהיה במקור מושב של עגלון של מחרשה מצרית, ועליו בובות בד אוזבקיות. על שולחן האוכל הברזילאי קבוצה של כדי יין סיניים, ולצדו ארבעה כדים בהירים ועצומים (עוד ארבעה מאופסנים), שקדם קנה בנצרת ולפי הנאמר לו מגיעים מתקופת נפוליאון. "אבל פחות מעניינת אותי ההיסטוריה. אני בהמה. כשאני רואה משהו שאני אוהב אני לא יכול להשאיר".
הכל מגיע אצלך בקבוצות?
"אני אוהב מאסות, משפחות. אני לא אוהב להפריד. וכשיש ריכוז יש יותר עוצמה. בסופו של דבר, כל החפצים שלי הופכים למשפחה אחת. הם מדברים בשפה אחת, שפה שבין שבטית לאורבנית".
מה אורבני כאן?
"צורת החיים. איך שאני חי בתוך השבט הזה של החפצים שלי. ההשראות הכי גדולות שלי הן השבטיות, הראשוניות. מכאן, בגיל 53, אני לא צריך לצאת למקומות רחוקים כדי לקבל השראה. אני חי בחלום שלי".
מה קנית חדש, לכבוד המעבר?
"שום דבר. אפילו הספה בסלון, שקניתי לפני שש שנים כי אהבתי את הנוכחות שלה, אופסנה עד הדירה הזו במחסן בגלל הגודל שלה".
מה הדבר הראשון שעשית כשעברת לכאן?
"הנחתי את שולחנות הקפה הכבדים – 700 קילוגרמים הגדול. שניהם בעצם מיטות עץ ניגריות – בסלון זו מיטה למבוגר ובחדר הטלוויזיה לילד. קרש ארוך, עם כרית מעץ ומקום שמסמן את השכמות. קניתי אותם במוזיאון לאמנות אפריקאית בניו יורק לפני 15 שנים. בדיוק החליפו תצוגה, והם עמדו למכירה. ישבתי על הגדולה, הסתכלתי על המחיר ולא יכולתי. ואז אמרתי לעצמי, אבל אתה יכול. אלה החיים שלך".
אנשים מבקשים ממך המלצות או עצות, מה לשים בפינה?
"אני לא קונה בחנויות קונבנציונליות, אבל נותן כתובות, מצלצל, לכו תהנו, ברור".
למשל? תפרגן.
"ערן מגלריה 'הימאליה' באודים. האיש אמן בקניינות מהודו. שם קניתי את ארון הכלים, שהוא במקור ארון ממאפייה הודית, עם חלונות זכוכית שנסגרים על המדפים ושומרים על טריות הלחם. אילנה גור היא כמו אמא שנייה בשבילי. ממנה למדתי מה זה חומר, מהן פרופורציות".
לקדם שני בנים, בני 26 ו-18. צוף, הבכור, עובד עם אביו ואחראי על ניהול המותג ''פטיט דוריס'', שהקים עם דורין אטיאס. ליעם עומד להתגייס.
ואיפה הם ישנים כשהם כאן?
"איפה שהם רוצים. אין להם חדר. הם הכי אוהבים לישון אתי".
בעוד שבחדרים מפוזרים הרבה פסלים, מעט אמנות תלויה על הקירות. מעל הספה בחדר הטלוויזיה תלוי דיוקנה של פינה באוש, שצילם גדי דגון, חבר. גם מעל המיטה יש צילום שלו. "הבית הזה מאוד חום. התמונות האלה הן אנטיתזה לחום", אומר קדם.
אבל אין שום אמנות אחרת על הקירות.
"תהיה, בטח. אני מחכה. צריך להיות פה משהו שייתן תבלין צבעוני, אבל שקט".
רהיטים הם רק הקנבס
קדם מאמין שבית צריך להיות בנוי מאוספים של חפצים, ולא מרהיטים. "בעיני רהיטים הם רק הקנבס, הם סופגים את החפצים שעושים את הבית. וכמובן יש כאן המון טקסטיל, אי אפשר בלי טקסטיל. החפצים הם המכחול, והטקסטיל הוא הצבע".
תחת שולחן האוכל הגדול מונחים בשורה פסלים שהוא אוהב במיוחד: האנשים הישנים של דוד מוריס, אמן מעין השופט. מעליו מונחים כבתצוגה כדי יין סיניים, קוצצי תבלינים חרמשיים מברלין, פסל ראש כפול (גם הוא של מוריס), סוס עץ הודי, כפכפי ברזל של יעל ארליכמן, ראש סוס של תיאטרון בובות אינדונזי וטג'ינים מתכתיים מאיסטנבול. הכל מפונה לחדר הארונות כשיש אורחים: "הבית מאוד נייד, חוץ מהספה ושולחן הקפה הכבדים בסלון. כשאוכלים כסאות אוכל נשלפים מהחדר שסגור כמחסן. כשרוקדים הכל נכנס לחדר הארונות".
ואיפה אוכלים ביום יום?
"אם זה רק אני אז ליד השולחן העגול במרפסת המבואה. אם זו המשפחה אז סביב השולחן במטבח".
אבל על השולחן מונח אוסף של כדי זכוכית עצומים מרומניה. בכל פעם שמגיע מישהו לאכול מפנים אותם?
"כן, בקלות. כולם עורכים יחד. אני אוהב שהבית משתנה מול העיניים, נוגעים, מזיזים ואז כולם מרגישים בנוח".
ומה קורה אם קערה נשברת?
"אני גמור", הוא צוחק. "אני אמכור כליה כדי להחזיר אותה. וזה קרה מלא פעמים".
--------------------------------
משקיף למפרץ אחר לגמרי: לחצו על התמונה לכתבה על בית בסן פרנסיסקו
