זוכה פרס אופיר לעריכה הטובה ביותר, אריק להב-ליבוביץ', לא ציפה לרעש הגדול שיעורר הסרט "פוקסטרוט", שבזכותו זכה בפרס (יחד עם גיא נמש). "לקראת סוף העריכה אמר הבמאי שמוליק מעוז שהוא חושב שיתקפו אותו בעקבות הסרט", הוא מספר. "חשבתי שהוא מדמיין, אבל הוא צדק. ברגע שהסרט יצא, התחיל עליהום, אבל בסופו של דבר זה שיחק לידיו. זה יצר סקרנות לראות על מה כל הרעש".
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- עידו גפן נכנס לרשימת רבי המכר בגיל 25
להב-ליבוביץ' (54) הוא אלמוני עבור רוב הציבור, אבל בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה מכירים ומעריכים אותו כבר שנים רבות. מאחוריו עריכה של סדרות טלוויזיה מצליחות ("החמישייה הקאמרית", "בת ים-ניו יורק", "פלפלים צהובים") וסרטי קולנוע מפורסמים ("ביקור התזמורת", "אפס ביחסי אנוש", "שש פעמים"), שלושה פרסי אופיר, מועמדויות לאמי ולאוסקר האירופי - קריירה מרשימה למי שהתחיל בכלל כנווט בחיל האוויר, ופעם, ממש במקרה, התבקש להכין סרטון למסיבה של הטייסת – והתאהב. "זאת הייתה הפעם הראשונה שמצאתי משהו שבאמת הדליק אותי", הוא אומר. "הרגשתי שמשהו חזק מאוד ממלא אותי, והבנתי שזה הדבר בשבילי. נאבקתי להגיע ליחידת ההסרטה בקריה, ושם התחלתי את דרכי כעורך".
לדבריו, אלמלא אותה תפנית, הוא בוודאי היה הולך ללמוד הנדסה, בעיקר כדי לפצות את הוריו שחלמו בשבילו על עבודה בטוחה ופנסיה. היום ידיו מלאות עבודה, אבל מחרדות הפרנסה שהביא מהבית הוא כנראה לעולם לא ישתחרר. "לא משנה מה אשיג - אמא שלי עדיין אומרת לי: 'אני מקווה שתהיה לך הצלחה גם בכיס'", אומר להב-ליבוביץ'. "היא ואבי עלו לארץ מרומניה וגדלו בחברה ששימרה תרבות גלותית מלאת חששות. הם חיפשו ביטחון, ואת הכל השליכו עלינו".
בת ים, ניו יורק ופרשת המים
גם עכשיו, כשהוא עורך בכיר ומצליח, עדיין טבועים בו הערכים שקיבל מהוריו, ריקה ויצחק. בעיקר כואבת לו העובדה שאביו נפטר ב-1998 ולא זכה ליהנות מהצלחתו. "תמיד הייתי ילד טוב", אומר להב-ליבוביץ'. "כשכל החברים שלי בכפר סבא הלכו לתיכון עיוני, אני הלכתי לאורט כדי לקבל תעודה מקצועית של חשמלאי בנוסף לבגרות. כשהלכתי ללמוד קולנוע אחרי שהשתחררתי, היה לי קושי מאוד חזק עם החרדות שגרמתי להוריי. זה היה בניגוד לכל היגיון שעליו התחנכתי: לי תמיד אמרו שעובדים כי צריך לעבוד, בלי לשאול מי אני ומה אני, אבל הצורך לעשות קולנוע היה גדול ממני".
היה לו גם קושי לחדור לתחום שהיה אז מצומצם במיוחד. בטלוויזיה שידר ערוץ אחד בלבד, פרסומות לא היו, ענף הקולנוע לא היה נגיש, והוא התפרנס בעיקר מסרטי תדמית לשוק הפרטי ולתערוכות. מלימודי הקולנוע פרש אחרי שנה כי הרגיש שהם לא מקדמים אותו. אחרי מספר שנים, כשהתבסס קצת, החל ללמוד עיצוב תעשייתי, תחום שלדבריו קידם אותו בהבנת תהליכים, אסתטיקה וקומפוזיציה. במהלך הלימודים גם הצליח לפרוץ לטלוויזיה, לגמרי במקרה. "לילה אחד החלפתי מישהו בעבודת עריכה קטנה בשביל שני סטודנטים שהכינו סרט תדמית לבית ספר תיכון. היה שם קטע אחד של תלמיד שמאוד ריגש אותי, והתעקשתי שהוא ייכנס. שנים אחר כך הם אמרו לי שזה מה שתפס אותם בי, שאני לא רק עושה עבודה טכנית".
אותם שני סטודנטים, יוסי מדמוני ודוד אופק, זכרו את העורך הרגיש ונעים ההליכות כשביימו את הסדרה "בת ים-ניו יורק" - והציעו לו לערוך אותה. הסדרה עלתה למרקע ב-1995 וסללה את דרכו של להב-ליבוביץ' לטלוויזיה. "מניסיוני, אתה צריך להצליח פעם אחת, ואחר כך זה עובד בשיטת חבר מביא חבר", הוא אומר. "הסדרה הזו הייתה בשבילי מעין קו פרשת מים. אחריה כבר הייתה לי הרבה עבודה. כמה שנים לאחר מכן נכנסתי לקולנוע באופן מאסיבי. מה שמיצב אותי שם היה הסרט 'ביקור התזמורת'".
ואיך זה מרגיש להיות בראש הפירמידה?
"כשאתה מתחיל, אתה חושב שתהיה מבסוט כשתגיע לנקודה מסוימת, וכשאתה מגיע אליה, אתה חושב מה יהיה הלאה. הדבר הכי חשוב שההצלחה נותנת לי הוא אפשרות הבחירה לעשות את הפרויקטים שמעניינים אותי. בדרך כלל אני בוחר דווקא את אלה שמפחידים אותי, אלה שאני לא יודע מראש מה בדיוק לעשות בהם".
וכל הנוצץ שמסביב - ההכרה, הטקסים והפרסים?
"הייתי מועמד הרבה שנים לפרס אופיר; לא זכיתי, והייתי מתוסכל. כשזכיתי לבסוף בפעם הראשונה, עבור 'אפס ביחסי אנוש', הייתי מאושר. הרגשתי שהנאחס נפרץ, אבל זה היה רגעי. למחרת קמתי כרגיל לחדר העריכה. גם ללכת לפרמיירה מבחינתי זה חלק מהעבודה".
הקדימון ל"פוקסטרוט":
תמיד יצטרכו מספרי סיפורים
גם כיום, כשהוא עמוק בתעשיית הסרטים, להב-ליבוביץ' נראה ומתנהג כמו המהנדס שהיה אמור להיות. בילדותו היה תזזיתי ונהג להפריע בשיעורים ולהצחיק את כולם, אבל מאז שהחל לערוך, ההתנהלות שלו שלווה, רגועה וצנועה. אולי זה מה שעוזר לו להסתדר עם במאים בתחום כל כך מוחצן, תחרותי וחשוף. "אולי אני לא מאיים עליהם", הוא מסכים. "העבודה של במאי ועורך היא עבודה אינטימית בחדר סגור שיכולה לקחת כמה חודשים, וזה קצת כמו טייס ונווט. רק אחד יכול להחזיק את הסטיק, וצריך לדעת מתי להוביל ומתי לסגת. אני עובד עם במאים כשהם בשלב מאוד פגיע ומעורער: עד העריכה הם חשבו ותכננו, וברגע האמת הם פתאום מגלים שדברים לא עובדים, או עובדים אחרת, וזה לא תמיד קל".
קצת כמו זוגיות?
"כמו זוגיות בזמן שאשתך הורמונלית".
הוא נשוי לעמית, מחנכת בקמפוס אריסון לאמנויות. יש להם בית במושב רמות מאיר שליד רחובות, אבל אחרי שנים של נסיעות החליטו לעבור לתל אביב. שני ילדיהם, תמר (21) ואורי (18), למדו בתיכון תלמה ילין, במגמת קולנוע.
נדבקו בחיידק?
"העבודה שלי בהחלט נכחה בבית כל השנים. אמנם, לא עבדתי בבית, אבל הילדים תמיד באו להקרנות ופרמיירות. גם רוב החברים שלי הם מהעבודה, כי אני מתאהב באנשים כשאני עובד איתם. זאת אחת הדרכים להתחבר לסרט".
ודאגות הפרנסה?
"אני משתכר יפה; לא היו לי תקופות שישבתי בבית, אבל בתחום הזה המשכורות מוגבלות, במיוחד בארץ. יש תקציב לסרט, ואי אפשר שנתח גדול מדי ילך לעריכה, כך שהטווחים שאתה מסתובב בהם ברורים. מצד שני, איך אפשר לתמחר הנאה וסיפוק מקצועי?"
בחזרה ל"פוקסטרוט". הקולנוע הישראלי נמצא כיום תחת מתקפה. איך עוברת עליך תקופת מירי רגב?
"בינתיים יש רק הרבה רעש ולא קורה כלום. כמובן שאם היא תצליח להקטין את התקציבים, זה יהיה מאוד משמעותי, אבל אני לא דואג. הצורך לפרש את המציאות ולעבד אותה לסיפור תמיד יהיה: תמיד יצטרכו מספרי סיפורים - ליד המדורה או בקולנוע".
_______________________________________________________
אולי גם היא תשתתף פעם בסרט או בסדרה בעריכתו? הקליקו על התמונה:
