איך זה מרגיש להיות העובד היחיד שנשאר במשרד בחג? זה שנאלץ לספוג את הבלגן והרעש של ילדי העובדים בחופש הגדול; זה שנשאר בעבודה עד השעות הקטנות של הלילה כי כולם צריכים לאסוף את הילדים מהמטפלת/ להגיע לאסיפת הורים/ להשכיב את הקטנים לישון; זה שלא יכול להביא אישור על מחלת ילד, סותם החורים שלוקחים כמובן מאליו; זה שעובד כל כך הרבה שעות שספק אם אי פעם יצליח לפתח זוגיות ולהפוך בעצמו לנשוי פריווילגי. האם רווקים שעובדים בארגונים גדולים או קטנים, בחברות ציבוריות או בעסקים פרטיים - מופלים על רקע מצבם המשפחתי? לפי אתר משרד הכלכלה, תנאי עבודה
לא הוגנים יכולים להתבטא בזכויות עודפות הניתנות לקבוצות אוכלוסייה מסוימות על פני אחרות, ודי ברור שהסטטוס "הורה" מקנה יתרון של ממש במסגרת הכללים הלא כתובים הנהוגים במקומות עבודה. אבל קולם של הרווקים במדינת ישראל לא נשמע והם מעולם לא התאגדו כדי להגן על זכויותיהם או לדרוש הקלות שמגיעות באופן מובן מאליו לקולגות עם הטבעת על היד.
ד"ר כנרת להד, מרצה בכירה באוניברסיטת תל־אביב שחוקרת את נושא הרווקות, כתבה את ספרה החדש A table for one (הוצאת אוניברסיטת מנצ'סטר) העוסק בין היתר בסוגיות אלה. לדבריה, "אפליית הרווקים בשוק העבודה היא יומיומית. אין מאחוריה מדיניות, תאורטיזציה או חקיקה. זו אפליה של נורמות ושל תפיסות היררכיות. זמן הורות נתפס כזמן קדוש, מוסרי, חינוכי ונעלה יותר מזמן הרווקים, שנתפס כזמן ריק, הדוניסטי, חסר תוכן, מוסר, ערכים או מחויבות".
אבל זו אפליה שאף אחד לא מדבר עליה.
"כי הרווקות לא נתפסת כסוגיה פוליטית, אלא כבעיה פרטית של אנשים שלא הצליחו להתחתן. בספרי אני מראה מדוע זה כן פוליטי ואיך זה קשור באידיאולוגיות חברתיות־כלכליות רחבות יותר שמקנות עדיפות לצורות חיים מסוימות ומנציחות סטריאוטיפים כמו 'רווקה זקנה', או 'לחוצת חתונה' גם בשנת 2017. זה נושא שחשוב לדבר עליו".
אז הנה, אנחנו מדברים. מלי אלקובי (46) היא מנכ"לית חברת דינמיקס לייעוץ לאיזון בין עבודה לחיים הפרטיים, נשואה ואם לשלושה, שמדריכה את המנהלים שאיתם היא עובדת להתחשב בעובדים מכל המגזרים והססטוסים המשפחתיים. "מקומות עבודה צריכים להבין שהאיזון בין עבודה לחיים פרטיים חשוב לא רק לאמהות, אלא גם לאבות ולרווקים ורווקות. כולם צריכים לטפח חיים פרטיים ולבקש גמישות בשעות העבודה, גם אם אין להם אילוצים קונקרטיים".
לאלקובי יש עוד עבודה רבה לעשות. ישראל נמצאת במקום הרביעי מהסוף מבין מדינות ה־OECD במדד האיזון בין חיים לעבודה. "אנחנו עובדים 1,858 שעות בשנה בממוצע, עקפנו אפילו את יפן. זה שיא חדש ורע", היא אומרת. אחת הבעיות שנובעות מהמצב היא שרווקים שנדרשים לעבוד שעות ארוכות מתקשים למצוא בן זוג. זה מצב שמשפיע על רמות האושר שלהם, גורם למרמור כלפי מקום העבודה ומוביל לדחיית גיל לידת הילדים, שגוררת בעיות פוריות. על העבודה הקשה משלמים בסופו של דבר מחיר כבד כלכלי, נפשי ובריאותי".
סיוון ידגר (29) מחולון, סטודנטית לביולוגיה וממקימי "הפורום להגנת הרווקים"
"פתחנו את הפורום לאחר פרסום אחת היוזמות של כחלון למען זוגות צעירים. הרגשנו שהעזרה שמופנית אליהם באה על חשבון הרווקים".
אתם נאבקים למען העובד הרווק. מה מייחד אותו?
"מרווקים נדרש לתת יותר, כי התפיסה בחברה היא שאם אתה רווק אין לך מחויבויות, אתה לא צריך לצאת מוקדם להוציא את הילדים מהגן, אין לך בלת"מים, אתה לא צריך את הזמן עם הילדים והמשפחה ולכן אתה יכול לתת יותר מעצמך למקום העבודה. כשעבדתי במשרה מלאה הרגשתי שאין לי זמן לשום דבר אחר, הייתי מסיימת יום עבודה בשעה מאוחרת ונופלת למיטה. מקומות עבודה צריכים למנוע את המצב הזה מעובדיהם, ועל כך אנחנו נלחמים".
רונית בן חמו (48) מרמת־גן, בזוגיות, עובדת בסטארט־אפ של אבטחת מידע
"אנחנו השקופים, בכלל לא מכירים בנו. כל הצעת חוק או רפורמה של הטבות בשנים האחרונות מתייחסות רק למשפחות, מוסד ארכאי ועתיק. התקדמנו, אנחנו כבר לא בתיבת נח, לא באנו לעולם זוגות־זוגות, אנחנו אינדיבידואלים, זאת שנת 2017, יש כל מיני תאים משפחתיים והמדינה צריכה לעזור לכולם".
האם חשת אפליה גם במקום העבודה שלך?
"בעבר אמא שעבדה באותו תפקיד כמוני השיגה היקף שעות עבודה נמוך בשכר גבוה משלי. ולא, הבנות שלה לא היו תינוקות אלא תלמידות בית ספר. פחות מתחשבים בזמן הפנוי שלנו".
שרה דה פז (28) מתל־אביב, סמנכ"לית שיווק ופרסום בחברת סטארט־אפ
"קיבלתי החלטה אסטרטגית להתמקד בשנים האלה בקריירה שלי, לעבוד בעבודות שדורשות ממני הרבה השקעה כדי לשדרג את המעמד הכלכלי שלי. נשאבתי לענף ההייטק, אני עובדת שעות מטורפות, כל יום מתשע בבוקר עד שמונה, תשע, עשר, אחת־עשרה בלילה. רוב הלקוחות שלנו נמצאים בניו־יורק וסן־פרנסיסקו, אז אני צריכה להתאים את עצמי לאזור הזמן שלהם, ואין לי זמן לתחזק אפליקציות של היכרויות או לצאת לדייטים".
ואת מרוצה מההחלטה?
"אמנם התקדמתי בקריירה הרבה יותר מאנשים אחרים, אבל זה בא על חשבון החיים האישיים שלי ללא ספק. לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי אני באמת צריכה לפנות זמן למצוא זוגיות כדי לא להישאר לבד לנצח. זה מעגל אכזרי, מצד אחד המדינה רוצה לעודד אותנו להתחתן ולהביא ילדים. מצד שני, היא לא עוזרת לרווקים בשום צורה, ולצאת מהסטטוס הזה נהיה יותר ויותר קשה".
הגר צבר (36) מתל־אביב, מורה לשעבר וכיום בעלת סטודיו לצילומי רטרו
"כשעבדתי כמורה הרגשתי על בשרי את אפליית הרווקים. כולם סביבי היו נשואים או הורים וכיוון שאין לי ילדים ציפו ממני להיות בקשר עם התלמידים גם מעבר לשעות שנדרשו מהשאר, ובעיקר דרשו ממני סיבות ממש טובות כשנעדרתי מהעבודה.
"כשעבדתי בהוראה באילת הייתי חולה באופן תכוף, אולי בגלל מזג האוויר, וכל פעם ביקשו ממני לפרט ולהסביר בדיוק איך ומה כואב לי. תהיתי ביני לבין עצמי אם מבקשים גם מאמהות לפרט את סיבת המחלה של הילדים שלהן בכל פעם שהן יוצאות ליום מחלה, והאם תמיד הסיבה מוצדקת. לדעתי פוטרתי בגלל שנעדרתי המון".
אז החלטת להפוך לעצמאית?
"בשנה שעברה עזבתי את ההוראה סופית והיום אני מתמקדת בקידום העסק שלי לצילום, איפור וסטיילינג בסגנון פין־אפ של שנות ה־50. בעיניי, עצמאות היא המצב האופטימילי לרווקים. הרבה פעמים תהיתי אם יכולתי לעשות מה שאני עושה לו היו לי ילדים או משפחה. אני בספק. כיום אני גמישה מאוד מול לקוחותיי, וזה לא היה מתאפשר לי אחרת. אני לא רוצה ילדים ולא רוצה להתחתן, כך בחרתי ואני לא מתמרמרת על זה. גם החברה למדה להשלים עם זה, רק חבל שאני משלמת על הילדים של כל השאר".
אבישג גורי (22) מביתר־עילית, סטודנטית לשיווק, פרסום ותקשורת שיווקית, יועצת מכירות בחנות כלי בית
"כולם חושבים שלרווקים קל יותר בשוק העבודה, שהכל זורם להם והכל סבבה, אבל גם החיים שלי מורכבים. אולי אין לי בית לנהל עם בעל וילדים, אבל אני מחויבת ללימודים ולעבודה. אני עובדת בחנות כלי בית של רשת ארצית שממוקמת בביתר־עילית, אני רווקה חרדית ובעבודה מצפים ממני להתחשב בחבר'ה הנשואים שיוצאים בשעות מיוחדות. אני אמורה לקחת על עצמי את משמרות הערב, שמתחילות בשלוש וחצי ואמורות להסתיים בתשע אבל יכולות להיגרר גם עד עשר או חצות בערבי חג. בעיניי היחס אמור להיות זהה באופן גורף לכל עובד, בלי קשר לסטטוס המשפחתי שלו".
איך מקבלים את העובדה שאת עדיין רווקה?
"מגיל 18 כולם מדברים איתי על זה. אני אומרת להם שאני בפאוזה מהמרוץ, לוקחת נשימה, לומדת ומפרגנת לעצמי ליהנות מתקופת הרווקות, לאכול ארוחת ערב עם אבא ואמא, לצאת לבירה בסוף השבוע, להתעורר מאוחר, לשלב בין לימודים, עבודה, בית ומשפחה ולהשאיר גם זמן לעצמי".
יוסף מלר (35) מתל־אביב, דוקטורנט להנדסה וממייסדי "הפורום להגנת הרווקים"
"כיוון שאנחנו אנשים שעובדים שעות ארוכות, עוד לא מצאנו את הזמן להפוך את ההתארגנות האינטרנטית להפגנות המוניות ברחובות. אנחנו מנסים לעורר מודעות לנושא. אבל הרבה רווקים לא מודעים לכך שהם מופלים".
מה מרגיז אותך במיוחד?
"צריך לזכור שיש אנשים שבשבילם הרווקות היא מצב קבוע, בין אם הם בוחרים בה ובין אם לא. אני, למשל, נכה צה"ל ופצוע בפנים, לא הגיוני לפגוע באנשים כמוני עוד יותר. ויש עוד דבר מרגיז: בטופס 101 שמקבל כל עובד עם תחילת העסקתו יש שישה סעיפי הקלות למשפחות. זו אפליה, המדינה סימנה את מגזר הזוגות הצעירים ואנחנו משלמים את המחיר. גם במקומות העבודה, במקום לתת רק להורים לצאת מוקדם יותר, אפשר להנהיג מדיניות של שעות גמישות שתעזור לכל העובדים לממש את עצמם".
