לפני תשע שנים נישאה ענת כפרי (47), מורה ליוגה מצור־יגאל, לשי נבנהויז, מורה ליוגה גם הוא. זמן קצת לאחר נישואיהם גילתה שהיא בהיריון. מלאי התרגשות הם סיפרו על כך לכל מכריהם, אבל בשבוע השביעי עברה ענת הפלה טבעית. "זה קורה ל־40 אחוז מהנשים", ניסה הרופא לעודד אותה. ההיריון הבא התגלה כ"היריון כימי" (היריון שבו רמת החלבון עולה, אבל אין עובר). בני הזוג פנו למומחים לפוריות, אלא שההיריון השלישי, הרביעי והחמישי נכשלו גם הם.
בשלב מסוים הציעה ענת לשי שייפרדו כדי שיקים משפחה עם אישה אחרת, אבל שי נעלב. "לא התחתנתי איתך בשביל זה", אמר. "נכון, חשבתי שתהיה לנו משפחה, אבל לא בגלל זה אקום ואלך".
"לקח לי הרבה זמן להאמין ששי איתי כי הוא איתי, ולא כי הוא מרחם עליי", היא מספרת. "גם אמא שלו תמכה בי בצורה מדהימה. היה שלב שחשבנו לוותר. שי אמר: 'אולי זה לא בקארמה שלנו להיות הורים'. דמיינתי את עצמי בעוד שנים בלי ילדים. לא רציתי להתבאס בגיל 50 מזה שלא ניסיתי הכל".
כשהתקרבה לגיל 40 נכנסה להיריון השישי, והוא אבד בשבוע השביעי. "כבר הייתי מיומנת והתחלתי להרגיש את הדברים באופן פיזי. את מרגישה שמשהו נובט לך בגוף - ופתאום מת. אחרי
ההפלה הרופא אמר לי: 'את כבר בת 40, אני חושב שכדאי שתעברי לתרומת ביצית'. אמרתי לו: 'מה זאת אומרת? נשים סביבי נכנסות בקלות להיריון, אני רוצה ילד משלי, ילד שיהיה דומה לי'. החלפתי רופא, והגעתי לרופאה שפקדה עליי להזריק לעצמי הורמונים בכמויות גדולות, אבל גם ההיריון השביעי נפל וגם הרופאה הזו הציעה שאעבור לתרומת ביצית".
והפעם הסכמת?
"לא. החלטתי שוב להחליף רופא. ההחלפות האלה עזרו לי להיות בתנועה, לבוא רעננה ולהילחם".
גם הרופא הבא הלעיט אותה בהורמונים. "רופאים דוחפים לך ידיים על ימין ועל שמאל: 'בואי ננסה ככה וננסה ככה', ואת כל כך רוצה ילד שאת הולכת איתם באש ובמים. מרוב זריקות הייתי מלאה בסימנים כחולים בבטן ובישבן", היא אומרת.
ההיריון השמיני נקלט באופן טבעי דווקא. בשבוע השישי נשמע דופק. כך גם בשבוע השביעי, השמיני, התשיעי והעשירי. "חשבנו שהנה, הוסרה הקללה", היא מספרת. אבל בשבוע ה־11 חשה ענת שמשהו השתנה בגופה, וצדקה. הדופק אבד. "הרגשתי שהשמיים נופלים עליי. שקעתי באבל. לא רציתי לדבר עם אף אחד ולא הלכתי לאירועים או למסיבות. רק ישבתי וצבעתי מנדלות. הייתי מתה מהלכת".
בבדיקה גנטית לעובר שנפל נמצאו שלושה מומים קשים - שניים מהם קשורים בוודאות לביצית - ובני הזוג החליטו להתקדם לתרומת ביצית. ענת קנתה ביצית באוקראינה, הרופאים הפרו אותה בזרעו של שי והיא נכנסה להיריון. "חוויתי מתח אדיר בכל בדיקה, אבל הבנתי שסוף־סוף קורה משהו טוב", היא נזכרת.
בגיל 44, אחרי חמש שנות ניסיונות מפרכים, שש הפלות ושני הריונות כימיים, זכו ענת ושי בתינוקת. הם קראו לה זוהר.
סוף־סוף היית מאושרת.
"הייתי מוצפת הורמונלית. דאגתי. חשבתי - מה יהיה בעתיד, אולי זוהר תכעס עליי? ומה אעשה אם היא תרצה לראות את התורמת?"
הסביבה התומכת, ובמיוחד שי, הצליחה להרגיע אותה. "אמרו לי שיש משמעות לעובדה שהתינוק מתפתח בגוף במשך 40 שבועות ושהדם שלנו מתערבב", היא אומרת, "אבל היו גם תגובות פחות נעימות. שאלו אותי: 'למי היא דומה? מה זה הבלונד הזה?' והייתי מתכווצת. אנחנו, הנשים שנעזרו בתרומת ביצית, מסתובבות עם תחושת אשמה, בושה או כישלון על משהו שלא עשינו בכלל. לאט־לאט עבדתי על עצמי. הלכתי לטיפול והבנתי שלא עשיתי שום דבר רע. עברתי שנים מטלטלות כדי להגיע לכך".
זוהר כבר יודעת שהיא מתרומת ביצית?
"זוהר כבר בת ארבע, והיא שומעת את הסיפור הזה מיומה הראשון. מגיל צעיר מאוד הקראנו לה את הספר 'בסיפור שלנו יש פיה טובה', שהוציאה עמותת 'חן לפריון'. היא אוהבת מאוד את הספר הזה ואפילו הצביעה פעם על הביצית בספר ושאלה: 'אמא, נכון שזאת אני?' צורות סיפור נוספות יגיעו בהמשך, אחרי התייעצות.
חשוב לי שזוהר תגדל בלי סודות, משום שסודות סופם להתגלות וההשלכות יכולות להיות קשות מאוד. כיום, כששואלים אותי: 'מאיפה הבלונד הזה?' אני כבר מטיחה בפרצוף: 'מתרומה', ואז השואל מתחיל לגמגם: 'אהה, לא התכוונתי'. יש גם כאלה שלא מבינים ושואלים: 'אז את פונדקאית?'".
את מרגישה שאת אמא שלה ב־100 אחוז?
"בגדול, כן. אבל כשאני מסתכלת עליה מרחוק, לפעמים אני תוהה מיהי. חזותית היא לא דומה לי, וכשהיא מתעצבנת אני אומרת בלב: של מי הילדה הזו? מאיפה זה בא? כי שי ואני רגועים. מצד שני, מספרים לי שהייתי קופצנית ואתלטית כילדה, ואני רואה את זה אצלה.
"כיום אני מבינה שאמהוּת היא לא גנטיקה. לצערי, לקח לי חמש שנים להבין את זה. אם לא הייתי מתעקשת שנים על ביצית משלי, אולי היו לי היום כמה ילדים. היום הלב שלי פתוח לדברים אחרים, אולי לילד אומנה".
שנתיים אחרי שסיימה לעבד את התהליך שכרה ענת כותבת ויחד הן כתבו הצגה תחת השם הזמני "פוריות או לא להיות", על הדרך הארוכה להורות. "רציתי להכניס צחוק וחיבוק לסיפור הזה", היא אומרת ומקווה להעלות אותו כהצגת יחיד כדי לתת כוח לאחרות שמצויות בתהליך.
בסך הכל כמה תאים
כשיעל רוה (50), אחות במכבי, הייתה בת 23, היא נישאה לבן זוגה בסן־פרנסיסקו. כעבור שנה חזרו השניים ארצה, ולאחר ארבע שנים נולדה בתם הבכורה, כיום בת 23. כשנה מאוחר יותר גילתה יעל שהיא שוב בהיריון - ודווקא אז הציעה לבן זוגה להיפרד. "נתתי לו את האפשרות לבחור אם הוא רוצה להכיר בילד או לא. הרגשתי שאני לא רוצה לכפות עליו אבהות", היא מספרת. הם נפרדו והוא הכיר בילד, כיום בן 21.
בשנים שלאחר מכן הייתה יעל פנויה עם שני ילדים, "ורציתי מאוד אהבה, זוגיות ועוד ילדים. תמיד חלמתי על בית מלא ילדים. לא רציתי להביא לעולם ילד מבנק הזרע, כדי שלא ייווצר
מצב של שני ילדים שיש להם אבא וילד אחד ללא אבא", היא מסבירה.
לאורך השנים לא נמצא מועמד מתאים, עד שהכירה את א', רווק ללא ילדים. לאחר כמה שנות זוגיות הסכים שיביאו יחד ילד לעולם, אלא שיעל גילתה שגופה כבר אינו מייצר ביציות, והם ניגשו מיד לתהליך של תרומת ביצית. "לאורך התהליך אמרתי לא' שהעובדה שאנחנו מנסים להביא ילד לעולם אינה קשורה בהכרח לזוגיות, ושזה בסדר מצדי שנפריד בין הדברים".
השניים החלו בטיפולים, ויעל אף אִפשרה לא' לנסוע לאוקראינה ולבחור שם את תורמת הביצית על פי שיקוליו. הניסיון הראשון לא צלח, השני כן."קצת אחרי שההיריון נקלט הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך בזוגיות והודעתי לא' שאני רוצה להיפרד. החלטנו על הורות משותפת, תוך תקשורת פתוחה ושיתוף פעולה. א' הצטרף לכל הבדיקות וגם את השם בחרנו יחד. הייתי כבר בת 42, וההיריון היה קשה מקודמיו. הגוף אמר 'לא'".
לפני שמונה שנים נולדה בתם היפהפייה יסמין (שם בדוי).
יש הבדל בין האהבה שלך לילדייך הביולוגיים לאהבה שלך ליסמין?
"אין שום הבדל. בסך הכל החדירו לי לגוף כמה תאים וכל השאר נבנה בתוכי. זה פרי בטני".
מתי סיפרת ליסמין שהיא נולדה מתרומת ביצית?
"בגיל שנתיים התחלתי לספר לה על כך, ולאט־לאט יצקתי תוכן לתוך הדברים, בהתאם לגילה. ידעתי שהיא לא ממש תבין, אבל לא רציתי שמישהו אחר יגיד לה את זה".
היא שאלה שאלות על תורמת הביצית?
"גם אם היא הייתה שואלת, זהות התורמת לא ידועה לנו, ואני תמיד מציינת בפניה שזה לא חשוב. אלה דברים טכניים, חסרי משמעות".
אני מניחה שיש אמהות שנעזרו בתרומת ביצית וחוששות שהילד יגיד להן: "את בכלל לא אמא שלי".
"מי שהזין את הילד ונתן לו סביבה מוגנת, אהבה וביטחון, הוא ההורה".
נשים רבות שומרות על העניין בסוד.
"מבחינה ערכית וחינוכית, סוד מחליש את הילד: אפשר לצחוק עליו או לדבר עליו מאחורי הגב. כשזה לא סוד, אי־אפשר להשתמש בזה נגדו. ברגע שיש סוד צריך לבזבז המון אנרגיה כדי לשמור שלא יתגלה. כל סוד מצריך בניית אליבי, המצאת שקרים, וזה מתחזק מערכת שלמה שדורשת המון אנרגיה.
"כשהסוד יתגלה, מי שהסתיר אותו יצא לא בסדר מבחינה ערכית. ילד שיבין שעבדו עליו במשך שנים יאמר לאמו: 'איך הסתרת ממני שאני לא שלך גנטית?' ולמה צריך להסתיר? מה הבושה הגדולה? מה הפשע?
"בדימוי הגברי זה קצת יותר בעייתי, אבל אישה, עם כל העוצמות והכוח שיש לה - אז מה אם הביצית לא שלה? לא מספיקים ההיריון והלידה?".
שני ילדים משתי תורמות
עפרה בלבן (58) מחולון, לשעבר מנהלת פרויקטים, נישאה בגיל 29. כעבור שנה, משלא נכנסה להיריון, החלה לעבור הזרעות שלא צלחו. בעקבות מחלת קרון ודלקת מפרקים כרונית, שמהן היא סובלת, פחדו הרופאים לשאוב ביציות מגופה, שמא יגרמו לזיהום ברחם.
"קראו לי להתייעצות בבית החולים. 'עם כל המחלות שלך, רק אימוץ', אמרו לי שם. לא ויתרתי. שאלתי את הרופא: 'אם יש תרומת זרע, האם יש גם תרומת ביצית?', והוא ענה לי: 'הו, איזו גאונות'.
לא הייתה אז תרומת ביציות בבתי חולים ציבוריים בארץ, ואני עברתי לבית חולים פרטי. קיבלתי תרומת ביצית ובניסיון הרביעי הריתי. בני הבכור כיום בן 22 וחצי. אחר כך, שחזרנו את ה'פטנט', ובני השני, כיום בן 18 וחצי, נולד באותו אופן".
מה את מרגישה בקשר לכך?
"אני מאמינה גדולה בחינוך ובחיברות (סוציאליזציה, תהליך התנסות חברתית ותרבותית מתמשכת, י"ג), שלדעתי חשובים יותר מהביולוגיה. אמא היא זו שקמה אליך בלילה. תרומת ביצית היא תרומה שאין לה קשר לתואר אמא, גם בעיני בעלי והילדים".
כשבנה הבכור היה בן עשר החליטה עפרה לספר לו על תרומת הביצית. "מה עושים כשלאבא אין זרע?" שאלה. "הולכים לבנק הזרע", השיב בנה בקלילות. "ומה עושים אם לאמא אין ביציות או שקשה להוציא אותן?". "הולכים לבנק של ביציות!" ענה. "אתה יודע? זה היה המצב אצלי", סיפרה, ובנה אמר: "מה שעשתה תורמת הביציות היה יפה, אבל התפקיד שלה הסתיים. הכי חשוב שנולדתי מהבטן שלך ושיש לי אבא ואמא שאוהבים אותי".
לבנה השני, שלא גילה התעניינות, לא סיפרה ("ההנחיה הייתה לחכות להתעניינות בנושא"), אך כשהיה בן עשר סופר לו על כך באקראי והיא התנצלה בפניו. "מה הבעיה?" שאל, "אני כמו אחי הגדול? אז הכל בסדר".
בעצם הם נולדו מביציות של נשים שונות. זה אף פעם לא עלה?
"זה לא רלוונטי. ברור להם מי אמא שלהם, זו שמגדלת אותם ומחבקת".
הם התנהגו שונה מאז שסיפרת להם?
"לא. ברגע שלא עושים עניין ממשהו, הוא לא הופך לאישו. המשכנו כרגיל. קרה פעם אחת שבני הבכור צעק עליי: 'אבל את לא אמא שלי!' ומיד אמרתי לו: 'עצור, עצור! בבטן של מי היית במשך תשעה חודשים? מי ליטף אותך והרגיע אותך?' הוא אמר: 'סליחה, זה לא יקרה יותר'".
מה תמליצי למשפחות שנעזרו בתרומת ביצית או זרע?
"סוד במשפחה הוא דבר רע, בזבוז מיותר של אנרגיה. אין שום סיבה לשמור בסוד תרומת זרע או ביצית, והבושה שבטיפולי פוריות צריכה לחלוף מן העולם".
מה ומתי מספרים לילד?
==================
ד"ר אילן טבק־אבירם, פסיכולוג קליני, מטפל ומלווה משפחות שעברו תהליכי פריון, פונדקאות ואימוץ: "לכאורה, ילד שיש לו אמא ואבא ונולד בלידה רגילה (לא באמצעות פונדקאות), יכול לגדול מבלי שיתעוררו בו סימני שאלה לגבי האפשרות שהגיע לעולם באמצעות תרומת ביצית. מסיבה זו המליצו רופאים בעבר לשמור על תרומת ביצית כסוד, וזו הייתה הנורמה המקובלת.
"עם השנים למדנו כי לשמירת סוד יש השלכות פסיכולוגיות רגשיות על הילדים. כאשר יש דבר כה מהותי כמו קשר גנטי שידוע להורים אך מוסתר מהילד, נוצר דבר שנקרא בפסיכולוגיה 'הידוע שלא נחשב' - מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס. הילד מרגיש שמשהו מוסתר ממנו, אבל אינו יודע מה. ההורים מצדם מרגישים לא פעם אשמה, מודעת ולא מודעת, על כך שהם מסתירים ומשקרים לילדם. האם חווה חרדות שאם יתגלה הסוד, האמהוּת שלה תהיה בסכנה.
"את התוצאות רואים בכל מיני סימפטומים חרדתיים ופסיכוסומטיים אצל הילדים, שמתבהרים רק אחרי שהסוד מתברר. לכן, הקונצנזוס כיום הוא שעדיף לספר ולשתף - ולא ליצור סוד שרק מעצים את הנושא".
אם כך, מתי נכון לספר לילד?
"כמו כל דבר שקשור ללידה ולהגעה לעולם, ככל שנקדים לשתף את הילד, כך הנושא יהיה לו טבעי. ילד בן חמש כבר יכול להבין מונחים של זרע וביצית שיוצרים עובר ותינוק, ואז ניתן להעביר לו - רצוי בצורה סיפורית וציורית - את תהליך הבאתו לעולם. עדיף לציין שלאמא הייתה חסרה ביצית ולכן נעזרה באישה אחרת שנתנה ביצית משלה.
"לילד קטן ששומע זאת לא מדובר ברעידת אדמה, אלא במשהו טבעי. רק בגיל מאוחר יותר יבואו עוד שאלות ותתעורר סקרנות לגבי זהות התורמת ומשמעות הגנטיקה. בעבור ילד קטן, האם המגדלת היא אמו.
"הניסיון מוכיח שילדים מגיבים היטב לסיפורים המוקדמים האלה והם ממשיכים להתפתח עם הידיעה הזו באופן שלֵו. במקרים רבים נדרש ליווי פסיכולוגי דווקא להורים, משום שלא פעם תרומת הביצית מלווה בתחושות של פגימות וכאב, שיש לעבד כדי שלא יעברו לילד".
