רותי גאון כתבה על ילדה שלעגה לבנה המיוחד, רחלי חדד ברנד שיתפה על התסמונת שגרמה לה להתקרחות, שירי שמשה העזה להצהיר שהיא מחפשת אהבה וסמדר כפרי סיפרה על הנס שקרה לבתה. כל אחת מהן חשפה את הסיפור האישי שלה ברשת, ועשתה באזז מטורף ברשת.
הפוסט: אל תצחקו על הילד המיוחד שלי
התוצאה: אלפי אנשים הצטלמו עם נקודות על הפנים והעלו לרשת, ובעקבות פוסט נוסף אושר לארז שימוש בקנביס רפואי
מה גרם לך להעלות את הפוסט?
"לא הפסקתי לחשוב על ההתנהגות של האישה והילדה. היה לי חשוב לדבר עם ארז על זה. ישבנו לשחק ואמרתי לו שאני אוהבת את הנקודות שלו ואני רוצה להיות כמוהו. ואז הוא ניקד אותי, והצטלמנו, וכל כך צחקנו כי התמונות היו כה מתוקות שזה העלה לי רעיון - אולי אצליח להגיע לאמא הזאת אם אעלה את זה לפייסבוק. אני מתה לדעת מה הפוסט הזה עשה לה. לנו ולארז זה שינה את החיים מקצה לקצה".
במה זה שינה לכם את החיים?
"תמיד כשאנשים ראו אותו הם הרשו לעצמם להעיר, להיגעל, להסתכל. כאמא לילד עם צרכים מיוחדים, אלה היו דברים שחתכו
ואז יצא לדרך קמפיין #חבריםשלארז
"יום אחרי פרסום הפוסט התחילו לשלוח לי עוד ועוד תמונות של אנשים שניקדו את עצמם. זה היה מטורף. כל כך הרבה אנשים בכל העולם, מפורסמים ולא מוכרים, ניקדו את עצמם בעקבות הפוסט הזה. והשבוע פנו אלינו מארצות־הברית, והודיעו לנו שביום המודעות הבא לתסמונת ג'יאנט נבוס, אנשים מכל העולם יוזמנו לנקד את עצמם – ולחשוב שהכל התחיל מהמשחק שלי עם ארז".
בפסח העלית פוסט נוסף. מה קרה?
"אחרי הפוסט הראשון הוצפנו באהבה ובאופוריה ולמדתי מה הכוח של הרשת. הפוסט השני היה פוסט הרבה יותר כבד, של מלחמה משמעותית יותר מול הרשויות. ארז עבר ניתוח שלא השיג את המטרות שלו, וכרגע הוא על כיסא גלגלים. בעקבות הניתוח הוא סבל מכאבים לא נורמליים. האטימות של הרופאים פוצצה אותי ומתוך חוסר אונים בדקתי אם כתיבת פוסט תעזור לנו גם במקרה הזה. זה היה מדהים, תוך יום היו לי את כל הפתרונות ביד. אנשים התגייסו לעזור, הציפו אותי בהצעות ותוך יומיים־שלושה קיבלנו רישיון לקנביס רפואי. ארז היום לא סובל בכלל מכאבים".
מה למדת?
"גיליתי שיש הרבה יותר אנשים טובים מרעים ושאנשים רגישים לכאב ולקושי ותמיד ישמחו לעזור".
הפוסט: יש לי אלופציה שגורמת לנשירת השיער בכל הגוף
התוצאה: פרקה את מה שהעיק עליה, "יצאה מהארון" והפסיקה להתבייש
מה גרם לך להעלות את הפוסט הזה?
"המטרה הייתה לפרוק. אנשים בסביבתי כל הזמן דיברו איתי על זה, הציעו לי לחבוש פאות ולצייר גבות, ואני רק חיכיתי לרגע שכל השיער ינשור כדי להצטלם ולצאת עם זה מהארון; להגיד לעולם שזה המצב, שזאת אני, שהגיע הזמן לקבל אנשים כמו שהם ולא לנסות לשנות אותם".
וזה עבד?
"אחרי שכתבתי את הפוסט הרגשתי שהשתחרר משהו אצלי ושגם הסביבה, שמקבלת את מצבי, שואלת פחות שאלות. אני אוהבתאת הקרחת שלי".
מה למדת בעקבות הפרסום?
"אני נמצאת במצב הזה שנתיים ורק בעקבות הפוסט נודע לי שיש עמותה בשם 'בראש מורם' להעלאת המודעות לאלופציה. גיליתי שיש המון אנשים שסובלים מהמצב הזה, לא ידעתי איך ילדים מתמודדים איתו, לא ידעתי כלום".
אילו תגובות קיבלת?
"חשבתי שאקבל 100 לייקים, אבל לא תיארתי לעצמי שכל מי שהכרתי בחיי יראה את זה, ושאמשיך לקבל עד היום הודעות מנשים, בעיקר דתיות כמוני, שמבקשות ייעוץ ועזרה בהתמודדות עם המצב הזה. חברה אחת, שרק התחילה לאבד את השיער, ראתה את התמונות שגילמו את הפחד שלה מהעתיד לקרות, והיא לקחה את זה מאוד קשה. היא סיפרה לי על כך רק אחרי חצי שנה. חברים אחרים כתבו לי - כל הכבוד על ההתמודדות עם איבוד השיער ועל האומץ להיחשף, אבל אני לא הרגשתי שנדרש ממני אומץ. המצב הזה לא משפיע על החיים שלי בשום צורה ברמה הבריאותית, אני לא סובלת מזה ולא מטפלת בזה. זה רק חיצוני מבחינתי".
מה השורה התחתונה?
"שאנשים צריכים לקבל את האדם השונה כמו שהוא, כי לכל אחד יש את 'הקרחת' שלו, משהו שהוא מתבייש בו, שהוא מתמודד איתו. אף אחד לא מושלם".
הפוסט: כיסא הבטיחות שהציל את הילדה שלי
התוצאה: המוני הורים התעניינו והבינו את חשיבותו של כיסא הבטיחות במכונית
מה גרם לך להעלות את הפוסט?
"לפני כמה חודשים עברנו חוויה מטלטלת. בן זוגי ובתי הקטנה עברו תאונת דרכים שהסיכוי לצאת ממנה בריאים ושלמים נראה אפסי. שניהם יצאו מהתאונה ללא פגע, הודות לשלוש סיבות: סוג הרכב שהם נסעו בו וכיסא הבטיחות שבחרנו לילדה, אחרי תחקיר אינטנסיבי שעשינו באינטרנט, ובעיקר הודות למוכר אחד שהגעתי אליו כמה ימים לפני התאונה, כדי להעביר את בתי מהכיסא הישן לבוסטר חדש. המוכר התעקש לראות את הכיסא שיש לי ברכב, הראה לי איך להתאים אותו לילדה, כך שיהיה לה נוח יותר לשבת בו, ושכנע אותי להישאר עם הכיסא שיש לנו, כי הוא הבטיחותי ביותר".
מתי העלית אותו?
"עוד בליל התאונה, אחרי שחזרנו מבית החולים: הרגשתי שאני חייבת לעשות סדר לעצמי, לעבד את הטראומה ולהבין מה בעצם קרה כאן ואיך הבת שלי ניצלה מתאונה שכל מי שעבר בצומת לאחר שקרתה, לא האמין שמישהו יכול היה לצאת ממנה בחיים".
איך היו התגובות?
"לא ציפיתי למבול כזה של תגובות. קיוויתי שהוא יעשה קצת רעש ברמה המקומית, אבל לא צפיתי את עוצמת התגובות. היו עשרות אלפי שיתופים והזמינו אותי להתראיין כמעט בכל מדיה אפשרית. אני שומעת אפילו פרסומות ברדיו לכיסאות בטיחות, שמרפררות לתאונה שלי. קיבלתי המון איחולי בריאות והחלמה, והמון שאלות על בטיחות, שמגיעות אליי עד עכשיו".
האם הפכת לגורו של כיסאות בטיחות?
"נתתי תשובות והמלצות לכל מי שביקש, הרבה שאלו איזה כיסא יש לנו ואני מזכירה לכולם שהדגם של הכיסא אמנם חשוב, אבל לא פחות חשוב לדעת לקשור אותו נכון, ודווקא את זה מרבית ההורים לא יודעים ומפספסים. גם בחנויות, אגב, נתקלתי במוכרים שלא התקינו את כיסא הבטיחות טוב, הכיסא זז ורוקד במהלך הנסיעה והם מנפנפים בביטול 'הכל בסדר'. יש המון חוסר ידע בנושא, ואין מספיק רגולציה".
מה היו התובנות שלך?
"בעקבות התאונה התחדדה אצלי התובנה שיש המון החלטות קטנות שרק ברגע האמת את מבינה את התוצאות שלהן, ובעיקר חשבתי על מה עלול היה לקרות אם הייתי בוחרת אחרת. דלתות מסתובבות. התאונה חידדה אצלי גם את המודעות האכזרית כלפי השבריריות של החיים – כולם עושים טעויות בכביש, גם אנחנו. אין לנו שליטה על טעויות של אחרים. רוב האנשים לא רוצים לחשוב על הסיטואציות הקשות והמחרידות ודוחקים אותן לפינה במוח, ודווקא אצלי ואצל בן זוגי זה הפוך – אנחנו תמיד חושבים על הדברים הרעים שיכולים לקרות.
"בן זוגי ואני חזרנו לנהוג כמעט מיד לאחר התאונה, אבל שנינו, שגם לפני כן היינו נהגים זהירים, הרבה יותר ערניים מאז - לוקחים את הזמן, שמים לב לכל דבר, בודקים את כיסא הבטיחות והקשירה הנכונה גם במכונית של הסבתות, שמסיעות את הילדה. יש מי שקורא לי חרדתית, אפילו במשפחה צוחקים עליי, אבל זה רק מחזק אצלי את התחושה שאני פועלת נכון".
איך כל זה השפיע עלייך?
"אני מרגישה שעשיתי משהו טוב ומשמעותי עם העלאת הפוסט הזה, שבאמת תרמתי לשינוי אצל הרבה אנשים וגרמתי להם להבין את חשיבותו של כיסא הבטיחות במכונית. אגב, אני עדיין בקשר עם המוכר שבזכותו ניצלו חיינו. הוא מספר שעד עכשיו אנשים לא מפסיקים להגיע אליו לחנות ומדברים על הפוסט".
הפוסט: אני מחפשת בן זוג
התוצאה: קיבלה תובנות חשובות על החיים, כולל ההכרה בכך שכרגע היא בכלל לא רוצה ילדים
מה גרם לך להעלות את הפוסט הזה?
"הפוסט נולד מתוך כמיהה פשוטה לזוגיות. אני אמנם מאפרת כלות, אבל עצם רעיון החופה והקידושין פחות מדבר אליי. הזוגיות, לעומת זאת, היא משהו שבוער בי בשנים האחרונות. מעולם לא היו לי מערכות יחסים ממושכות, וזה הדבר שהיה לי הכי קשה להודות בו. תמיד קיוויתי שלא ישאלו אותי על זה בדייט הראשון או השני, כי אז ישר מתחילות התהיות: 'למה לא הייתה לך זוגיות? בחורה כמוך, נראית טוב, חכמה, איך לא מצאת בן זוג עד עכשיו?' הרבה פעמים אנשים נורא מופתעים מזה - כנראה בגלל שאני עצמאית ומשדרת ביטחון עצמי, בטוחים שכל הזמן מחזרים אחריי. אז לא, לא מחזרים אחריי כל הזמן, ובכלל לדעתי היום בחורים מחזרים הרבה פחות מאשר בעבר".
איך היה לך אומץ?
"שנה לפני שפרסמתי את הפוסט שלי, חברה טובה שלי העלתה פוסט דומה, סיפרה על כך שהיא מחפשת זוגיות, ובעקבותיו הכירה את מי שהפך להיות בעלה. אז לא הייתי בשלה לזה, נורא התפדחתי, אבל השנה החלטתי ללכת עד הסוף – שמתי תמונה שלי, כתבתי בפנייה ישירה (אם אתה עלם חמודות...) כדי שהבחורים שיקראו את הפוסט יבינו שאני רצינית, ופתחתי לשיתופים. לחצתי Send ושחררתי את הפוסט לחלל האוויר, זה היה ממש כמו ללחוץ על הכפתור האדום, על החיים ועל המוות. זה הרגיש כל כך טוב, שחרור מהפנים אל החוץ, להגיד בקול רם: אני רוצה זוגיות ולא מתביישת בזה, נהפוך הוא. אני גאה בזה שאני שולחת ליקום בקשה".
למה בפייסבוק ולא, נניח, באתרי היכרויות?
"אני מכבדת מאוד את אתרי ההיכרויות, אבל לי באופן אישי זה לא עובד. הפייסבוק, לעומת זאת, הוא רשת חברתית ורקמה אנושית חיה, והרגשתי שזאת המדיה שמתאימה לי".
איך היו התגובות?
"התגובות שהכי שימחו אותי היו דווקא מנשים שהגיבו, גם בפרטי וגם בפוסט, שכתבו לי: 'כל הכבוד, את אמיצה, אלופה, בהצלחה'. אחרי הבום הראשוני של התגובות, הבנתי שהתהליך הקשה בעצם מתחיל עכשיו – לשבת ולעבור על אינספור ההודעות והצעות החברות ולערוך סינון ראשוני. מיותר לציין שהייתה זו גם שעתם היפה של לא מעט הזויים למיניהם... אבל הרגשתי שהפניות מצד גברים שמצאתי חן בעיניהם, זה בדיוק הדבר שהכי חסר לי בחיים האמיתיים – אני אוהבת שגברים עושים את הצעד, מחזרים, יוזמים. הרבה גברים מפחדים מדחייה. הבנתי גם שזה לא הזמן לפסול כל אחד ולהגיד מה לא טוב אצלו, אלא כן לתת צ'אנס למי שנראה מתאים".
עם כמה בחורים נפגשת?
"מבין מאות ההודעות, היו כ־20 בחורים שנוצר איתם דיאלוג ראשוני ממשי, ונפגשתי בסופו של דבר עם עשרה מהם. אחד מהם אפילו סיפר שמי ששלחה לו את הפוסט שלי הייתה אשתו לשעבר".
ועדיין לא מצאת את האחד.
"אבל יצאתי עם הרבה תובנות. העניין בלהיות רווקה בגיל שלי, הוא שבמשך השנים את מתחספסת בעל כורחך ומפתחת מנגנוני הגנה. אפילו בעקבות הפוסט הזה יצאתי עם בחור אחד שנעלם אחרי כמה פגישות. הדברים האלה גורמים להפעלה של מנגנוני הגנה, וזה גורם לציניות וחשדנות – יש כאלה שרוצים רק להיכנס למיטה ואין בזה רע, זה פשוט לא מה שאני מחפשת".
איזה שינוי חל בך בעקבות פרסום הפוסט?
"הוא עזר לי לחדד לעצמי מה אני רוצה, ולהעז לומר גם 'לא' – אז מה אם אני בת 40 ורווקה? עדיין מותר לי לא לרצות את מי שלא מתאים עבורי. זה אִפשר לי גם להיות יותר רכה עם עצמי, פחות להתגונן, לנסות לראות נקי ובלי ציניות. קרה לי אגב דבר מעניין נוסף בעקבות הפוסט הזה. כאחת שתמיד רצתה ילדים - מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות אמא וראיתי מסביבי בשנים האחרונות הרבה חברות שהחליטו להביא ילד לבד, כי בסופו של דבר כן יש שעון ביולוגי שאי־אפשר להתכחש לו - פתאום הבנתי שבעצם כרגע, אני לא רוצה ילדים בכלל".
את ממשיכה לחפש? לצאת לדייטים?
"אני לא נמצאת באתרי היכרויות ומאז שעברתי לפני חודשיים מהמרכז למושב, אני לא עושה מזה עניין. אם יבוא אז יבוא".
