גיל ההתעלמות: רוצה קשר עם המתבגרת שלך? רק בתנאי שֶבִי
סיגל קפלן החליטה שאם היא תצליח להכניס את בתה לכמה שעות למטוס, בלי יכולת לברוח, אולי פתאום היא תתקשר איתה בלי נהמות וטריקות דלת. נו, וזה עבד?
השישיסטית הבינה מהר מאוד שכשאת המאסף מתוך ארבעה מתבגרים כדאי לך להטביע חותם. בחושים מחודדים קראה את המפה וקלטה ש'מתבגרת לייט' זה פאסה, אז היא הלכה על כל הקופה. היא נכנסת הביתה כרוח סערה. "שלום" זו לא אופציה, נהמה - כן. האמת שזה הולך טוב עם סאונד טריקת הדלת שמאשר את נוכחותה.
תחילתה של ידידות נפלאה
האמת, אף אחד מילדיי לא אימץ לפני זואי בכזו אדיקות את כל גינוני המתבגרים האנטי משפחתיים. זה לא שלא היו באגים במערכת. הגיוני, הם עבדו יופי עשר שנים ואז התחילו להתקלקל. וגם אז תיקנו, כיוונו, המשכנו. איתה זה אחרת. היא המודל הקלאסי של מתבגרת. הודפת את ההורים ונשאבת לעולם החברים. אם זה היה ההיפך הייתי דואגת. כך שסך הכל אני מרוצה והאמת, אפילו משועשעת. ובכל זאת, החלטתי שאני רוצה להכיר אותה יותר. כי אם מסתכלים על זה, אוביקטיבית, כל ההיכרות שלנו מסתכמת בזה שילדתי אותה. אתם מכירים הרי את המיתוס "ילד שלישי גדל לבד". מה נגיד על הרביעי?
טיכסתי עצה עם עצמי והגעתי למסקנה שהדרך הטובה והיעילה ביותר לעשות ג'וינינג איתה זה בתנאי שבי, כמו מטוס למשל. אז לקחתי אותה לחו"ל. ברצלונה היתה היעד. טיול שלי ושלה לבד. 24/7 רק היא ואני.
כבר בטיסה, כשעלתה על זה שאין דרך מילוט, היא התחילה לדבר. זה היה רגע מרגש. הרגע בו הבנתי שהיא ממש מסוגלת לחבר שלוש מילים יחד ולייצר משפט. זה לא שלא ידעתי שהפוטנציאל קיים. אחרי הכל הוא בא לידי ביטוי נפלא בכתיבה. בוואטסאפ. "אמא, אני צריכה שתקני..." , "אמא, אני צריכה שתרשמי אותי..."
צליל קולה היה ענוג. אחרי שפתרנו תשבצים ופרשתי בפניה את לוח הזמנים שארגנתי לנו, שכלל את ה"סגרדה לה פמיליה" ו"פארק גואל" היא התרפקה עלי מבחירה, שלחה עיניים גדולות ושאלה - "ומה עם שופינג?" זה קרע את לבי. בתי, זו שבוררת מילים בחיי היומיום, מתאמצת ופונה בקריאה נרגשת. "שופינג ביום הראשון", הכרזתי. "כל היום". אפשר לומר שזו היתה תחילתה של ידידות נפלאה.
לאן נעלמה הבת שלי?
If you can’t beat them join them הוא משפט שכל הורה למתבגר צריך לאמץ, לדעתי. וכנאה חושבת גם קיימתי. היא בגיל ההתבגרות ותחומי העניין שלה לא תמיד תואמים לשלי. בברצלונה גיליתי את היכולת והסבלנות שלה להשאב אל עולם של סדרות טלויזיוניות (חלקן דוברות ספרדית, מה שהעלה בעיניה את קרנו של היעד); המיומנות בה היא מאתרת חנויות 'ברנדי' בכל מקום בעולם אליו היא מגיעה והגילוי המפתיע מכל אלה: היכולת שלה לגמוע קילומטרים של הליכה בקלילות, כאשר בארץ היא מבקשת הסעה לרחוב המקביל. משהו באוויר האירופאי כנראה. חוויתי אותה קלילה, בעלת תושיה, משעשעת, זורמת, יודעת להעלות רעיונות יצירתיים כשנתקלים בבעיה ועם יכולת אוריאנטציה משובחת. עד כדי כך שבאיזשהו שלב חקרתי - מי היא ואיפה היא מסתירה את הבת שלי?
ברגע מסויים על מדרגות "פיאצה אספניה" אספתי אותה אל חיקי ואמרתי לה כמה שאני אוהבת אותה והיא אמרה לי "גם אני". מה שמזכיר לי עוד יתרון שלא כדאי להקל בו ראש והוא שבברצלונה אפשר לעשות דברים שנשארים בברצלונה. למשל, ללכת מחובקות. שלושה ימים שלמים בהם טיילנו, פטפטנו, תכננו, צחקנו והבנתי שלא משנה כמה נהמות ודלתות נסגרות אני אספוג - בשבילי היא מדהימה.
פעם כשהייתי אמא צעירה לילדים קטנים צפופים בגיל, חשבתי שלא אוכל להתמודד עם גיל ההתבגרות. בעיקר כי זכרתי איך הייתי אני ואת קולה המהדהד של אמי: "אני מאחלת לך שכשתהיי אמא, תהיה לך ילדה כזאת". והנה, קיבלתי. אולי לא בדיוק אותו המודל, תודה לאל, אבל מתבגרת מהספרים. מה שעושה את כל ההבדל הוא שאני לא מנסה לשנות אותה. אין לי איזו תוכנית-על של 'מתבגרת מדוגמת' וטוב שכך. יש לה חיי חברה סוערים שמאפשרים לי לראות דגמים נוספים ולהתרשם שאני לא לבד. חזרנו לארץ, עם טעם של עוד והבנה שנשמור את מערכת היחסים הזאת בינינו.
מאז עברו שבועיים. היא נכנסת הביתה כמו תמיד כרוח סערה, טורקת דלת, מפטפטת בקולניות עם חברות ומשליכה על בני הבית שאריות של הברות. היא מפזרת "אוף" כשאני מבקשת לסדר את החדר, "אוף" כשאני מבקשת להוציא את הכלב ו"אוף" כללי נוסף, שיהיה. שיחה קולחת בינינו מורכבת משלוש מילים שלי ואחת שלה, אבל למי אכפת, אני יודעת שיש לה קול נפלא.
