"הבית הזה הוא גם כלי עבודה בשבילי, כי כשאני מספרת לאוסטרי שאני גרה בבית של אדולף לוס, הוא מיד נפתח. זה שובר בהרבה מקרים את הקרח", מספרת בגאווה טליה לדור-פרשר (56), שגרירת ישראל באוסטריה.
ואמנם, היא מתגוררת באחד המבנים החשובים בתולדות האדריכלות המודרנית: וילה שתכנן בווינה אדולף לוס (1933-1870), מחלוצי הסגנון. פעילותו כוללת רק כ-60 פרויקטים, ברובם עיצובי פנים או בתים קטנים. כל עבודה שלו נחשבת לציון תרבותי, כזה שגם לאחר יותר ממאה שנים מצליח למשוך שוחרי תרבות ואדריכלות מכל העולם.
לדור-פרשר גרה כאן מאז שנכנסה לתפקידה, בסוף 2016. היא אינה מסתירה את הערכתה לבית ולמורשתו ורואה במגורים בו זכות מיוחדת, צ'ופר שנלווה לתפקיד הדיפלומטי. בסיור שניאותה להעניק לערוץ האדריכלות של Xnet, היא נלהבת לשוחח עליו, ומשתפת את גילוייה ותובנותיה על המבנה.
כבר 30 שנה היא עובדת במשרד החוץ: בין השאר כיהנה כסגנית שגריר ישראל בג'מייקה, לאחר מכן גם בבריטניה, ובמסגרת תפקידה האחרון כראש הטקס במשרד ניהלה מקרוב ביקורים של ראשי מדינות, ביניהם ברק אובמה וולדימיר פוטין. השגרירה נשואה לאלדד פרשר, מנכ"ל בנק מזרחי-טפחות. המרחק בין ירושלים לווינה גדול, אך הם מצליחים להיפגש ולארח בני משפחה בבית.
מ-1928 ל-1948, מווינה לישראל
וילה מולר שוכנת ברובע ה-19. זהו אחד הרבעים האמידים של העיר, שמתאפיין בבתים פרטיים שטובלים בעצים ותיקים ומוקפים בצמחייה עשירה. שגרירות ישראל נמצאת לא הרחק מכאן, ברובע ה-18. את הבית תכנן לוס בהזמנתו של תעשיין הטקסטיל הנס מולר (1962-1896), שצבר את הונו בצ'כיה ולימים היה ממנהלי מפעל אתא, בסמוך לחיפה. הבית הושלם ב-1928 – אחד המבנים המודרניים המוקדמים שנבנו. הוא מופיע בכל ספר הסוקר את עבודותיו של לוס ונחשב לאחת מיצירותיו השלמות והמקוריות ביותר.
בשונה מבתים אחרים שנבנו במקביל לו ונחשבים לנקודות ציון היסטוריות – כמו וילה סבואה שתכנן לה קורבוזיה והביתן הגרמני בברצלונה, שתכנן מיס ון דר רוהה – וילה מולר היום אינה אתר מבקרים אלא בית מגורים. מאחר שזהו מעונה של שגרירת ישראל ויש כאן סוגיות ביטחוניות, הביקור בו אינו אפשרי לציבור הרחב. וילה אחרת שתכנן לוס בפראג, ונקראת גם היא "וילה מולר" (1930), הפכה לאתר תיירות בעקבות לחץ ציבורי.
"קישוט ופשע", מאמרו המפורסם של לוס, ניסח בצורה המבריקה ביותר את גישתו האדריכלית, שמאסה בסגנון הבנייה העירונית של המאה ה-19, על עיטוריה הטווסיים והימנעותה מפיתוחים טכנולוגיים או שכלול יחידת המגורים. אצל לוס הבתים טויחו בלבן, קומת המסד חופתה באבן פראית כדי לשמור על עמידות, ופתחי החלונות, הדלתות והמרפסות היו המרכיבים היחידים בחזיתות המבנה שהעניקו לו את ייחודו על פני קובייה סתמית.
קוביות לבנות מסוג זה נפוצו מתחילת שנות ה-30, אבל בשנות ה-20 מדובר היה ביצירה פורצת דרך, מודל לחיקוי. בישראל, כמו במקומות רבים אחרים, הוא העניק השראה רבה לאדריכלים המקומיים, שחלקם הכירו באופן אישי את לוס, בנוסף לספריו ולעבודותיו. באליטה האוסטרו-הונגרית, שמנתה יהודים רבים, היו שזיהו את החידוש בתפישה האדריכלית והזמינו את לוס לתכנן ולעצב את בתיהם ועסקיהם. לוס עצמו לא היה יהודי, אך היה ליברל, נשוי ליהודיה ומוקף בחברים ובלקוחות יהודים.
פחות מעשר שנים התגוררה משפחת מולר בבית הזה. במרץ 1938 כבשה גרמניה את אוסטריה ללא מאבק, ומולר, שהבין את ההשלכות, ארז את חפציו, עזב תוך שבוע לפראג ומשם היגר לארץ ישראל. בארץ היה שותף במפעל הטקסטיל "אתא" ובסמוך לו בנה לעצמו וילה חדשה, שבה הטמיע חלק מרעיונותיו של לוס.
בזמן המלחמה תפסו הגרמנים את הבית ושיכנו בו קצין בכיר. בתום המלחמה ביקש מולר לקבל לידיו חזרה את הנכס. לתדהמתו ענתה לו עיריית וינה כי הנכס ישוב אליו בתנאי שישלם את חובות הארנונה והחשמל, שאותם לא שילמו הגרמנים. מולר שכר את שירותיו של עורך דין מקומי וניסה להיאבק בהחלטת העירייה, לשווא.
עם הקמת המדינה הציע מולר, שהיה ציוני נלהב, לראש הממשלה דוד בן גוריון, להעביר את הבית לידי המדינה במתנה כדי שישמש את הנציגות הדיפלומטית באוסטריה – ובתנאי שהמדינה תשלם את החוב, שעמד אז על 45 אלף שילינג. בן גוריון, שהעריך את מולר ובעצמו היה לקוח נאמן של בגדי "אתא", הסכים. ב-1949 הבית אוכלס מחדש.
למזלו הגדול של בית מולר, למדינת ישראל לא היה תקציב לערוך בו שיפוץ מקיף, ואף לא שיפוץ בסיסי יותר, שיתאים למגבלות השימור. כך, למרות שחלפו 90 שנה מאז הושלם, ולמעט שני הבדלים – הרהיטים המקוריים שנעלמו בזמן הנאצים, והתקנת מטבח חדש בשנות ה-70 – נותר הבית בשלמותו ללא שינוי, לכל פרטיו הקטנים.
יש גם מקום לרגלית של הצ'לו
המגרש שעליו ניצב הבית מופרד מהרחוב בגדר של רשת ברזל שחורה, נמוכה ופשוטה. מטרים ספורים מאחוריה ניצבת חזית הבניין, מרובעת וסימטרית. היא מורכבת כולה ממערך של מלבנים, כחלונות או כבליטה מסוככת מעל הכניסה. הדלת המקורית נותרה במקומה, וכך גם גופי התאורה, עבודות הנגרות והפרזול והחיפויים השונים בפנים – כולם בגימור מעולה. רק הריהוט התחלף.
במבואה, כמו בחלקים אחרים בבית, ראינו את המנורות המינימליסטיות שעיצבו בהזמנתו של האדריכל צמד מעצבים יהודים, בוגרי בית הספר הנודע "באוהאוס" - פרידל דיקר ברנדייס, אמנית ומעצבת שנרצחה בבירקנאו, ופרנץ זינגר, אדריכל ומעצב שמת בברלין ב-1954 (עוד אפשר לקרוא עליהם כאן).
לוס מיקם כל חדר בקומה הרשמית של הבית במפלס אחר, כך שהתנועה לא תהיה רק מחדר לחדר אלא גם לגובה. כתוצאה מגישה ייחודית זו מהלך המדרגות נבנה עם פניות שונות ומשונות, שלאורכן פזורים החדרים.
לווילה שלוש קומות עיקריות: קומת שירות חצי שקועה באדמה, מוארת היטב הודות לפתחי תאורה בתקרה; קומה ראשונה מחולקת לכמה מפלסי משנה ובה חדרי אירוח רשמיים, מטבח ומרפסת גדולה שפנה לגן הגדול מאחור; וקומה עליונה שבה חדרי השינה. למרות חילופי הדיירים נותרו חדרי הבית בשימושים המקוריים שתכנן האדריכל.
קומת האירוח היא הקומה המיוחדת בבית, בה יישם לוס את כל כישרונו, החדשני לזמנו. הגישה אליה היא דרך גרם מדרגות מפותל וצר, שבמהלכו יש לא פחות מחמש פניות. הקומה כוללת סלון קטן ומוגבה, המשקיף החוצה על הבאים לבית, וצופה בפנים על אלה העולים במדרגות. על המדפים ספרים של תום שגב, אמיר גוטפרוינד ודוד פוגל, לצד ספרי עיון מאת אבא אבן, עמוס איילון וגדעון עפרת, ספרי שירה של יהודה עמיחי ונתן יונתן, וגם ספרי בישול: לצד ישראל אהרוני ניצבים ''טעם החיים'', ספרה של רות בונדי על המטבח היהודי-צ'כי, וספרה של תמר ויקס-לרר, "מטבח וינאי".
מהסלון הקטן ניתן להמשיך ולהיכנס אל "חדר העישון" הסמוך, שם היה מקבל בזמנו בעל הבית את חבריו הגברים לעישון, שתייה חריפה ושיחה על עסקים. פטיפון מקורי מותקן בריהוט עצמו והוא עדיין תקין. החדר משרה אווירה חמימה, מתאפיין בתקרה נמוכה במיוחד ובגוונים כהים, וכיום משמש לפגישות אינטימיות. על המדפים המכסים את הקירות מוצגים ספרים העוסקים בעיקר בתרבות ובערים באוסטריה, מתנות שקיבלו שגרירי ישראל לאורך השנים בביקוריהם ברחבי המדינה. "כשנכנסתי לכאן בפעם הראשונה חשבתי שהוא יהיה החדר האהוב עלי בבית", מגלה לדור-פרשר. "אבל אחרי זמן מה הרגשתי שהוא כל כך כהה שזה מדכא, ובנוסף גיליתי שבקיץ חם בו מאוד".
בהמשך סלון גדול ומרווח, מואר היטב הודות לגופי תאורה משולבים בשרוולי עץ לאורך החיבור בין הקירות לתקרה, שמוסיפים רובד אלגנטי. בשעות היום נהנה החדר מאור טבעי החודר מבעד לדלתות הזכוכית הפונות למרפסת גדולה, המשקיפה אל הגן הגדול והמטופח שבעורף הבית. אפשר גם לרדת ולצאת ממנה לגן, שהיה במקור כפול בשטחו (לאחר המלחמה מכר הנס מולר חלק מהשטח, ועליו נבנה בית מגורים).
חלק מהספות משולבות במעטפת המבנה, כמו הארונות והמדפים השקועים בקיר. האדריכל העניק תשומת לב לפרטים הקטנים ביותר, שכוללים הפתעות כמו טבעת זעירה שנקבעה ברצפת העץ, ובמרכזה חור המותאם לרגלית צ'לו. בני הזוג מולר ערכו כאן מדי פעם קונצרטים קאמריים לחברה הגבוהה של וינה, והנס מולר בעצמו ניגן בכינור.
על קירות הסלון אוסף תצלומים שבחרה השגרירה, שמציגים תחנות היסטוריות ביחסי ישראל-אוסטריה לאורך 60 שנים. אפשר למצוא כאן תיעוד מביקורו של יצחק רבין בווינה, ב-1991; צילום מסיורו של קנצלר אוסטריה פרנץ ורניצקי בירושלים, בהדרכת טדי קולק; ואת שר החוץ האוסטרי הצעיר סבסטיאן קורץ (המועמד המוביל בבחירות שמתקיימות היום לתפקיד קנצלר אוסטריה), לצד הנשיא לשעבר שמעון פרס.
עוד מוצגים בחדר חפצי יודאיקה מכסף ועץ וקופסאות תרומה ישנות של הקרן הקיימת. עבודות האמנות הן בעיקר הדפסים של אמנים ישראלים, מאוסף משרד החוץ. חריגה היא כרזה שהזמינה לדור-פרשר במיוחד לבית, ובה מתואר הקשר האמיץ בין מפעל "אתא", שהקים בעל הבית המקורי, לבין המדינה הציונית החדשה.
על שולחן קטן בפינת הסלון מונח אוסף מרשים של ספרי אדריכלות ואמנות שאספה השגרירה, ביניהם ספרים על יצירותיו של לוס. היות והבית הוכרז לשימור מחמיר, עד עתה לא שולבה בו מערכת למיזוג האוויר. בימים חמים במיוחד מודלקים מזגנים ניידים, שאינם מצליחים לעמוד בעומס.
"השימוש בעץ והחדרים הלא גדולים נותנים תחושה ביתית", מתארת לדור-פרשר את חווית המגורים במעון הארעי שלה, כשהיא ישובה על אחת הספות הלבנות בסלון. על השולחן פירות יער טריים ועוגה ביתית שאפתה אם הבית. "את הקניות אנחנו עורכים בסופר בשכונה, אבל כשאני מתגעגעת לבמבה אנחנו נוסעים לסופר ברובע השני, שחיים בו הרבה יהודים".
שלוש מדרגות רחבות מובילות לחדר אוכל מרשים. דלתות זכוכית בצד אחר שלו מובילות אל המרפסת הרחבה. החיפויים מעוררים התפעלות: קירות מעץ פשוט יחסית ושיש חום מעולה – מומחיותו המיוחדת של לוס, שהיה בן למשפחה שהחזיקה מחצבות שיש ולאב שהתמחה בסיתות באבן. מראה עם מרקם גלי מנצנצת לרחוק, ובארונות המקיפים את החדר שמורים מאות כלים – צלחות, כוסות וספלים שעל כולם מוטבע סמל מדינת ישראל.
למעט שולחן האוכל והכיסאות נותר החדר במצבו המקורי. אפילו כיור קטן לנטילת ידיים, שהזמין מולר מהאדריכל – נותר במקומו, משולב בארון העץ (נטלת החרס שלצדו היא חדשה). "הבית קטן לבית שגריר", מציינת לדור-פרשר כשהיא מביטה בשולחן העץ המלבני שבמרכז החדר. "בקבלות פנים אני יכולה לארח כאן מקסימום 60 אנשים, ולארוחות ערב סביב השולחן המקסימום הוא 12 סועדים. לכן האירועים מאוד מצומצמים, ואני נאלצת לבחון כל פעם את מי אני מזמינה".
בגן הגדול והמטופח קשה לערוך אירועים, מוסיפה לדור-פרשר, מפני שהגשמים בווינה לא צפויים ויורדים במשך כל השנה. יחד עם זאת, השנה היא מתכוונת לנסות ולערוך בגן את טקס יום הזיכרון, למרגלות התורן הניצב במרכזו. מגבלת המרחב הניצבת בפני שגרירי ישראל בבית היא גם זו שהובילה את משרד החוץ, לפני כמה שנים, לבחון את האפשרות למכור את הנכס ולשכן את השגריר במעון מתאים יותר לעריכת אירועים מרובי משתתפים. לעת עתה הרעיון נגנז, ונראה כי כל עוד לדור-פרשר נמצאת במשרד החוץ יזכה הבית להערכה הראויה ויישאר בידי המדינה.
מחדר האוכל אפשר לחזור אל הסלון הקטן והמדרגות המקשרות למפלסים האחרים, או לפנות למטבח הצמוד. כשעולים לקומת חדרי השינה פוגשים בקצה המדרגות שער עץ קטן, שנועד במקור לעצור את בתם התינוקת של בני הזוג מולר מלרדת במדרגות.
לוס נמנע מתכנון מסדרון שמבזבז שטח יקר ומנתק בין חלקי הבית; הוא יצר מסדרון שקירותיו בנויים מארונות אחסון גדולים. כאן מצוי חדר השינה של השגרירה, בחדר אחר סלון פרטי וביתי, שאינו רשמי. בחדר שלישי, שמשמש כמשרדה, הצילומים האישיים היחידים בבית. יתר החדרים משמשים לאורחים קרובים (בשונה ממעון שגריר בריטניה בישראל, למשל, במעונות שגרירי ישראל בעולם לא משכנים אורחים רשמיים). דלת צדדית מובילה למדרגות צרות המובילות לחדר נוסף, נסתר מעט, בגג. כאן היה סטודיו לציור של בעלת הבית המקורית – הגברת אני מולר.
''מכניס לאווירה''
חלק נכבד מתולדות הבית אצור בזיכרונה של לדור-פרשר. היא חקרה את תולדותיו, קראה את כל ההתכתבויות הנוגעות לו בארכיון המדינה בירושלים ותחקרה את קודמיה בתפקיד, ועוד אישים הקשורים לסיפורו של הבית. "השגרירות בווינה היתה חשובה למדינת ישראל, כי דרך פה עברו הרבה פליטים יהודים בדרכם ממזרח אירופה. וינה היתה במרכז, בין מזרח למערב אירופה", היא מוסיפה.
האם את מוצאת דמיון בין הבית הזה לביתך בישראל?
"בישראל אני גרה ברמת שרת בירושלים. אלה שני עולמות שונים", היא עונה, ועוצרת את שטף דיבורה. לאחר רגע היא ממשיכה: "זה לא שאני לא מרגישה פה בבית, אבל כל הזמן יש בי מודעות לעובדה שהבית הוא של המדינה, ואני רק דיירת לכמה שנים. אסור לי לעשות בו שינויים כי הוא מבנה לשימור, כשבבית שלי, לעומת זאת, אני יכולה לעשות שינויים לפי רצוני. מצד שני אני אוהבת את הייצוגיות, גם אם היא מגבילה".
איך זה לחיות בבית שבנה אדריכל גאון למשפחה, לפני 90 שנה?
"בעיני הבית אינו נוח למשפחה, כי יש בו הרבה מדרגות וכל דבר דורש לעלות ולרדת, אבל לי הוא מאוד מתאים. זהו בית מיוחד, כי הוא מכניס אותך לאווירה ונותן תחושה של היסטוריה. לאורך כל השהות שלי פה מלווה אותי דמותם של שלושה גברים, שאיש מהם אינו בחיים: אבא שלי היה אמנם יליד לייפציג שבגרמניה, אבל הרבה דברים שאני רואה ושומעת כאן מזכירים לי אותו. הגבר השני הוא תיאודור הרצל, כי המקום הראשון שהרצל נקבר בו היה בית הקברות ברובע הזה. הקבר שלו נותר ריק, כי גופתו הועלתה מאוחר יותר לישראל. הגבר השלישי הוא שטפן צוויג, סופר אוסטרי ממוצא יהודי שבספרו 'העולם של אתמול' הוא מתאר את וינה כמרכז תרבות. זה היה העולם שבתוכו נבנה הבית הזה".
-------------------------------------------------
ואיך נראה בית השגריר הבריטי ברמת גן? לחצו על התמונה:
