חובבי וינטג', ובמיוחד בגדים מיד שנייה, מכירים את הביגודית של ויצ"ו בירושלים. החנות ברחוב הלל 11 היא מוסד בבירה. חלון הראווה שלה פונה לרחוב הסואן, ועם פריטים שמחיריהם נעים ברובם בין 10 ל-50 שקלים היא אבן שואבת לנזקקים ולסטודנטים בפרט. בעורפה של הביגודית, בחצר פנימית קטנה, פועלת חנות החפצים של ויצ"ו. עד השנה שעברה נראתה חנות החפצים כמחסן מבולגן ועלוב, עם פריטים שנערמו בגיבוב על ארוניות ארעיות ומכל מכוער לאיסוף תרומות. אך כעת, לאחר שעוצבה ומותגה מחדש, חנות החפצים היא פנינה. קוראים לה "הקופסא - אנשים ואוספים".
למהפך, שנמשך כמעט שנה, אחראי אדריכל הפרויקט יוסי שושן (סטודיו סטרוקטורה),שמתכנן לויצ"ו פרויקטים נוספים ביישובים שונים. שושן מתאר את תנאי הפתיחה לתכנון מחודש של החנות כאידיאליים: עולם פנימי, חצר ירושלמית, רב-מפלסיות (בזכות כמה מדרגות שמובילות אל החנות), וגם עץ ענק שניצב במרכז כמו סכך ירוק. "יותר מזה", הוא אומר, "לא צריך כלום". חוץ מתקציב. 150 אלף השקלים הללו נתרמו על ידי ירדנה ומייקל וורנר, לזכרה של צביה יפת. "היה מעט כסף", אומר שושן, "אמרו לי שאעשה מה שאני יכול. אז בניתי קונספט וליטפתי אותו באהבה. השקעתי המון בפיתוח".
"זה מעגל של עשייה טובה", אומרת לינור קורן, מנהלת סניף ויצ"ו בירושלים. "שמתחיל עם אדם שמגיע ותורם, אחריו מגיע אדם שקונה, וכספו נכנס למעגל התרומה. ויצ"ו היא עמותה ללא מטרות רווח - כל ההכנסות חוזרות לחברה". מי שנזקק מגיע לחנות עם "כרטיס זכאות" מטעם שירותי הרווחה, ומקבל פריטי לבוש, כלי בית, צעצועים ועוד. היחס חם. "נוצרים קשרים אמיתיים", מספרת קורן, "חשוב לנו שמי שבא במגע עם הלקוחות לא יהיה דמות מכירתית או שיווקית. למנהלות, למוכרות ולמתנדבות, לכולן יש אוריינטציה חברתית, אפשר אפילו לומר טיפולית. וכשאנחנו מחפשות מישהי חדשה לצוות, זה הדגש".
איך מקפלים קופסה
החנות והחצר משולבים כעת יחדיו. חלל החנות נראה כקופסה ששתיים מדופנותיה פרושות, ומשמשות את משטח החצר. עם דק עץ בחוץ ופרקט בפנים נוצרת המשכיות, ובעזרת פרטים קטנים כמו שינוי זווית הריצוף, או החסרת פינות מהחלל הפנימי, ניתן לזהות את הרעיון: פעולת קיפול ופרישה של קופסה. פס פליז דק מחבר בין החומרים כדי להדגיש את תחושת הקיפול. "כשהגעתי להציג את הקונספט", מספר שושן, "הכנתי קופסאות מקופלות מדף צבעוני, כמו צעצוע חמוד. נתתי למשתתפים לפרק ולהרכיב בעצמם, לפתוח את הקופסא ולצאת ממנה".
את הכניסה הישנה והמוזנחת החליפה דלת צהובה, ולצדה חלון ראווה קטן וספסל שקוע בעובי המפתן. את רעיון הדלת הצהובה ראה שושן במוזיאון "דונה רג'ינה" לאמנות עכשווית בנאפולי, איטליה. המוזיאון ממוקם בבניין מהמאה ה-19, שבעת הסבתו למוזיאון לפני כארבע שנים שולב בו עיצוב עכשווי בצהוב בוהק. למרות ההבדלים, אגב, בשני המקרים מובילה דלת צהובה לחפצים שמסמלים רגשות ומעמד כלכלי. מעל הדלת הצהובה בירושלים, מחביאים לוחות צמנט מערכות טכניות, שבעבר היו מפגע חזותי, ומזגנים שמימיהם ינותבו להשקיית הצמחייה בחצר.
הריהוט הקבוע בחנות בולט מהקיר, ויוצר חתך זוויתי כדי להתאים לעומק התצוגה שנדרשת לפריטים; מהצר בחלקו העליון לעמוק ביותר בחלקו התחתון. מתחת למדפים יש שטח אחסון סגור, ובפינות "המתות" של החלל הקטן חבויים ארונות נוספים. במרכז החלל עומד רהיט לתצוגה של פרטים קטנים, כמו תכשיטים, ומעליו תלוי אהיל עתיק, שנרכש, כדי להתאים לאווירת המיחזור, בשוק הפשפשים ביפו, סמוך לסטודיו של שושן.
החצר התומכת
לחצר תפקיד משמעותי. לאורך החזית הרחבה שלה נשתלו באדניות צמחים גבוהים ופרחים שיתחמו את השטח בירוק. טריבונות עץ מגשרות על הפרשי המפלסים, ויוצרות בחצר מקומות ישיבה. שושן מספר, כי הסבירו לו אין זו סתם חצר, אלא "חצר פמיניסטית - מתקיימים בה מפגשים עם תכני העשרה לקהל של נשים".
החזון של ויצ"ו מדבר על קידום נשים, ילדים ומשפחות בסיכון, והביגודיות משמשות לא רק למיחזור אקולוגי אלא גם לגיוס כספים, "שמאפשרים לנו", אומרת שרה קוברסקי, יושבת ראש סניף ירושלים, ״להוציא לפועל ולממש את החזון".
פעילויות הרווחה של ויצ"ו כוללות חניכה של אמהות שילדיהן נמצאים בסכנת הוצאה מהבית, שירותי תמיכה לנשים בתהליכי גירושים, ליווי ויעוץ משפטי במחירים נוחים, גישור ואימון אישי, ליווי אמהות יחידניות מבחירה, הפעלה של מועדוניות למבוגרות ועוד. "היום", מספרת קוברסקי, "מגיעות אלינו כ-130 נשים, ויש עוד רשימת המתנה לחוגים ופעילויות״. בין הפעילויות המעצימות יש לויצ"ו תוכנית מנהיגות לנערות צעירות, שמופנות מבתי הספר ברחבי הארץ, הרצאות השראה של נשים שהחלו את דרכן המקצועית בויצ״ו, ועוד.
מיתוג עם ראייה חברתית
תוך כדי עבודה חש האדריכל חוסר נוחות. "הרגשתי שזו הולכת להיות חנות ש'תגלח' את האוכלוסיות המבוגרות, כי היא מגניבה וצעירה. זה הציק לי. דיברתי עם אחת המוכרות, והיא אמרה שיש אנשים שביקור בחנות הוא הטקס היומי שלהם, הם מחפשים אינטרקציה אנושית ולא בהכרח לקנות. שאלתי את עצמי איך אנחנו שומרים על האיכות החברתית הזו, על המיקרו-אקלים הפיזי והחברתי".
הפתרון נמצא בחברה החיפאית "מותג", המוגדרת כעסק חברתי המתמחה במיתוג. בראש "מותג" עומדת אורית כהן, שהקימה, בין השאר, מיזם חברתי בתחומי עיצוב וטכנולוגיה להכשרה, תעסוקה ויזמות של נוער וצעירים במצבי סיכון. "כשהתחלנו לעבוד על הקופסא", מספרת כהן, "היה ברור שמה שצריך לקבל ביטוי הוא העסק החברתי. זו חנות יד שנייה שצריכה להביא קונים, אך הכסף שנכנס הולך למטרות טובות. השפה שנבנתה היא וינטג׳. הביטוי 'אנשים ואוספים' נבע מהמקום שמה שאנחנו תורמים הוא חלק מסיפור החיים שלנו, סיפור שמתמחזר עם התרומה". כדי לפנות לקהלים בני כל הגילים שולבו בעיצוב דמויות צעירות, אבל כאלה שנלקחו מאיורים ישנים, ולכן יכולות לדמות את הקהל המבוגר בצעירותו.
שמלת פיות ב-60 שקלים
אחת מלקוחות החנות, נועה בנאדי, היא סטודנטית צעירה שתתחיל השנה את שנת הלימודים השלישית במחלקה לאדריכלות בבצלאל. "התעשייה", היא אומרת, "מייצרת כל כך הרבה זבל בייצור המוני ולא איכותי. ללבוש בגדים משומשים, ולהשתמש בחפצים משומשים, ממזער את את כמות הפריטים שנזרקים לפח, והם לרוב באיכות גבוהה יותר".
לדבריה, בגדי יד שנייה הם ייחודיים. "זה גם הכי כיף למצוא דברים שרק את לובשת בעולם. זה הופך אותם לאישיים. זה לא פריט שאראה על מישהו אחר, וזה נותן לי אפשרות להיות כל יום משהו אחר. יש לי שמלה שהחברים קוראים לה שמלת הפיות. זה מאסטר-פיס מושלם, אין איך להשיג אותה, והיא הדבר הכי נכון ומדויק בעולם. היא יכולה להיות גם חגיגית, וגם לים, תמיד היא בול. והיא עלתה לי מחיר מצחיק. כמה? משהו כמו 60 שקל".
