חזרתי ליוצר ש"רוצה לתת להם מכות ולהראות להם כמה שהם רעים"

ארוחות חג מהסוג שנופלות עלינו בשבועות האחרונים גורמות גם לדגים העקשניים ביותר למצוא את עצמם בסופו של יום מעוכים על הספה כמו גפילטע פיש ובוהים בטלוויזיה בלי תנועה. וככה, במהלך שיטוט לילי אל מעמקי התודעה והיסטוריית ההקלטות של הממיר, מצאתי פנינה שהוקלטה כבר באפריל וחיכתה בסבלנות עד שאמצא אותה: "חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם" - סדרה שמספרת את הביוגרפיה האישית והאמנותית של חנוך לוין, מי שהיה גדול מחזאי ישראל ואחד המוחות החריפים, השנונים והאכזריים שפעלו כאן.

ההפקה המושקעת, אחת האחרונות של רשות השידור, כוללת ראיונות עם שחקנים שעבדו איתו, חברים קרובים, הנשים בחייו והילדים שלו ומשלבת את סיפורו האישי עם נקודות מפתח ורגעי שיא ביצירתו. התוצאה מרתקת. מה שאהבתי במיוחד הוא שהסדרה לא מיועדת רק למעריצים, כמו שקורה הרבה פעמים בביוגרפיות. אני יכול להעיד על עצמי, כמי שלא הכיר לעומק את יצירתו של לוין, שהסדרה הצליחה לסחוף אותי, וגמעתי את כולה בנשימה אחת. הסיבה שזה עבד כל כך טוב, לדעתי, היא החלוקה לארבעה פרקים, שכל אחד מתמקד בפן אחר באישיות או ביצירה של לוין: הסאטירות הפוליטיות; ילדותו ותפיסתו החברתית; מחזות ומחשבות על זוגיות; תפיסת המוות והיחס לדת ולאמונה. החלוקה הזאת אמנם מלאכותית ולא נאמנה לרצף הכרונולוגי של הכתיבה, אבל היא מצליחה לעשות סדר במוחו הקודח של היוצר שלא נח לרגע.

הפרק הראשון מתמקד בעיקר בסערה הגדולה שהתחוללה סביב המחזה "מלכת אמבטיה". בתחילת שנות ה-70, בזמן מלחמת ההתשה, כשמדינת ישראל הייתה עדיין באופוריה מהניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, העלה לוין בתיאטרון הקאמרי מחזה שנוי במחלוקת עם ביקורת נוקבת על השלטון הנפוח והמחיר הכבד ששילמנו במלחמה. אחרי 19 הצגות בלבד, לחץ ציבורי ואיומים של הממשלה להפסיק את המימון לקאמרי - המחזה ירד. הסיפור מצלצל מוכר, וכבר שמענו לא מעט איומים דומים על הפסקת מימון לסרטים ולמחזות בשנתיים האחרונות, ועדיין, לא נראה לי שמישהו היה מעז להעלות מחזה כזה היום. באחד הראיונות הנדירים שנתן, אמר לוין: "אני רואה את התיאטרון כמו התמודדות בוקס בין הבמה לאולם. אני רוצה לתת להם מכות. אני רוצה להראות להם כמה שהם רעים".

אם נסתכל היום ימינה ושמאלה (גם במפה הפוליטית), לא נמצא יוצר כמו לוין וגם לא מישהו שמתקרב אליו. גם מכיוון שהוא היה כישרון יוצא דופן, יחיד בדורו, ובעיקר מפני שהסאטיריקנים של ימינו נזהרים הרבה יותר. זה לא שהם לא חדים ומושחזים, או שחסרים להם חומרים לעבוד איתם - הם פשוט תלויים בשיקולי רייטינג ומפרסמים. קחו לדוגמה את "ארץ נהדרת": מדי פעם מבליחה שם סאטירה חריפה שנתקעת בגרון - כמו הקטע שפתח את העונה הנוכחית עם הרפסודיה הבוהמית על אלאור עזריה - אבל מיד אחריה יופיעו אשר מהמונית, אגס קימל ושלל דמויות שיעשו לנו נעים בגב כדי שנוכל לבלוע את הגלולה המרה ולחזור למסלול הסכריני והבטוח. כי הרי החיים שלנו תותים, וגם אם לא, אל תגידו את זה בקול רם, שחס וחלילה לא נרגיש לרגע לא בנוח.

הרגעים שאהבתי במיוחד בסדרה היו אלה שבהם שחקנים חזרו לסצנות מהמחזות שבהם השתתפו וקראו מונולוגים מתוכם. בזמן שהשחקן קרא, הטקסט שהוא דיקלם הופיע באותיות גדולות במרכז המסך, ופתאום המילים קיבלו חיים משל עצמן. ככותב שירים אני יודע כמה קשה למצוא את משפט המחץ האחד הזה שיצליח לגעת במאזין, את המסר הקצר והקליט שיתפוס את כל מי ששומע, יעורר בתוכנו עוצמה של רגשות ויפעיל את כל החושים. לוין היה פשוט שולף אותם מהשרוול.

לא במקרה רבים משיריו חצו את הגבולות של במת התיאטרון והפכו לפזמונים מוכרים. אחד מהם, שמופיע בסוף הפרק השני, הוא "לונדון", הלהיט הגדול של חוה אלברשטיין, שהוא למעשה כמה שורות מתוך מונולוג מתוק-מריר במחזה "אורזי המזוודות": טקסט שמתחיל עם תקווה, שמתחלפת בייאוש שנעשה יותר נוח, ושמסתיים במשפט המבריק "אם למות כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה".

הפרק השלישי מסתיים עם ביצוע מקסים של קרולינה ושלומי שבן לאחד משיריו היפים של לוין, "מנגינה ישנה": "אוי מנגינה ישנה עצובה/ מי שחי, זקוק לאהבה/ ומי שאין לו אהבה/ יסתפק בקצת חיבה/ ומי שאין לו גם חיבה/ ילעס לו לחם עם ריבה".

בפרק האחרון החברים מספרים על החודשים האחרונים בחייו של לוין, שבהם הוא התעקש לביים ממיטתו בבית החולים את המחזה "הבכיינים". וכך, אנשי ההפקה והשחקנים התייצבו לחזרות באולם מאולתר בתל השומר וצפו בבן אדם גוסס שמביים הצגה על שלושה גוססים. אהרון לוין, בנו של חנוך, מתאר זאת בצורה יפה: "זה היה כאילו פתטי במובן ההרואי של בן אדם שידע מה מצבו. זה כמו התכחשות מודעת למציאות. אני עכשיו מתחיל משהו למרות שאני יודע שלא אסיים אותו. מין תנועה אחרונה עם מקל הניצוח – ולהתראות".

מבחינתי, ההתעקשות הזאת מראה שהמוח הקודח של לוין פשוט לא היה מסוגל להפסיק ליצור, ולכן הוא המשיך בלי הפסקה עד שהמחלה הכניעה אותו. מעניין לחשוב מה היה כותב על ישראל של 2017, על דור הסלפי שצומח פה, על השיעבוד לסמארטפונים, על פייסבוק וטוויטר וכמובן על מירי רגב. לפעמים נדמה לי שגם ממקום מושבו בשמיים מוחו הקודח של לוין עדיין ממשיך לכתוב, ומדי פעם הוא זורק לנו טיוטה כדי שלא יהיה לנו משעמם מדי. כמו למשל הסאטירה החדשה שכתב ממש לאחרונה: מחזה בארבע מערכות שבו דונלד טראמפ הוא מנהיג העולם החופשי.

______________________________________________________

וגם מאיר אריאל חסר לי. הקליקו על התמונה:

מאיר אריאל ז"ל. לבוא עם מספריים ולחתוך את קצות מיתרי הגיטרה. הקליקו על התמונה (צילום: שמואל יערי)