בדלפק הקבלה המפואר של בית הדיור המוגן "עד 120" שבתל אביב, המבקר צריך לתת תעודה מזהה. בתמורה, הוא מקבל כרטיס מגנטי, שרק באמצעותו יוכל להפעיל את המעלית השקופה שתמריא אל מעל הלובי המפואר ופסנתר הכנף השחור ותגיע לקומה השביעית, העליונה. שם, בדירה שנראית כמו סוויטה במלון חמישה כוכבים, גר דוד בן בארי. הוא בן 96, נעזר בהליכון ובמכשיר שמיעה, אבל נוכחותו חזקה ודיבורו חד, ממש כפי שהיה ב-1944, בפולין, כשעמד כקצין צעיר בצריח טנק של הצבא האדום ופקד על חייליו להיכנס עם כלי השריון למחנה ההשמדה מיידאנק.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- נמר גולן מסוגל לשאת על ראשו כדור, כוס מים ואפילו קונטרבס
"בצבא האדום אהבו לשתות אלכוהול", הוא מספר, "ולכן, כשראינו במהלך המלחמה מבנים עם ארובות, מיד התעוררה שמחה גדולה: הבנו שכנראה הגענו למבשלת שיכר. כשהגענו לאזור לובלין שבפולין, גילינו פתאום מבנה כזה, עם ארובות גבוהות. נתתי את הפקודה: 'במלוא הקיטור - קדימה', ואז דיווח הטנק הדרומי שיש במקום מגדלי שמירה. הבטתי במבנה דרך המשקפת, ופתאום ראיתי המוני בני אדם על הגדרות.
"נכנסנו למחנה וניסיתי בכל כוחי לעצור את הדמעות. ראיתי אנשים זוחלים על הרצפה; שלדים מהלכים. כמה מהם היו תלויים על הגדר; אחרים נישקו את המגפיים שלי, נדבקו לטנקים ונישקו גם אותם. שאלנו אותם מאיפה הם, ואיך אפשר לעזור להם, אבל אי אפשר היה ממש לדבר, כי המון אנשים זעקו ביחד. שהיתי שם יומיים, אבל אז הייתי מוכרח למהר ולהתקדם עם גדוד השריון הלאה, מערבה. דיווחתי למטה החטיבה, שישלחו את פלוגת האספקה עם לחם ואוכל. את הטיפול בשורדים כבר ניהלה הפלוגה הזו".
הכירו את דוד בן בארי (הסרטון צולם לפני שנתיים):
"נדפוק את הגרמנים", אמרו הפולנים
שחרור מיידאנק הוא רק אחד מבין שורה ארוכה של רגעים מסמרי שיער ששזורים בסיפור חייו של בן בארי. עכשיו, לקראת יום הקשיש הבינלאומי, שיחול ביום ראשון הקרוב (1.10), הוא חוזר אל כמה מהם. הוא חוזר, למשל, לימים שלפני מלחמת העולם השנייה, כשהיה צעיר יהודי פולני, בוגר סמינר למורים, שנמלט על נפשו מהבירה ורשה המופצצת וצעד במשך שבועות ביערות ובדרכים בניסיון להגיע לבית הוריו שבצפון-מזרח פולין ולהצילם - ניסיון שלא צלח.
"באוגוסט 1939 גרתי בבית שכור בורשה וחיכיתי לקבל את המשרה שלי כמורה מוסמך בבית ספר", הוא מספר. "שם תפסה אותי ההפצצה הראשונה של הצבא הגרמני על העיר. אני זוכר בהלה עצומה. אנשים נכנסו מתחת לשולחנות, ירדו למרתפים. הם הופתעו: אף אחד לא ידע שזה הולך להגיע. הממשלה הפולנית העבירה מסר ש'אנחנו נדפוק את הגרמנים' כמו בקרב גרונוולד, שבו היכתה פולין את הצבא הטבטוני ב-1410. כמובן שזה לא מה שקרה.
"שלושה ימים לאחר ההפצצה יצאתי לכיוון העיירה סובאלק כדי להציל את הוריי. במשך חודש הלכתי ברגל או תפסתי טרמפים בדרכים שעברו דרך כפרים. הבעיה הייתה לא רק הביטחון, אלא גם המחסור באוכל. הייתי מתגנב לאורוות, לרפתות, לאסמים שבהם עישנו בשר, לוקח קצת אוכל, ישן שם, ועם שחר ממשיך הלאה. אף פעם לא נתפסתי, פשוט כי הפולנים פחדו לצאת מהבית. זה פעל לטובתי".
בן בארי ממשיך לספר בעיניים בורקות ובגאווה על ניסיונו לעלות לארץ באוניית המעפילים מולדת, על גירושו על ידי הבריטים למחנה מעצר בקפריסין, על הברחתו בידי ראשי הפלמ"ח לישראל. ואז כבה האור בעיניו: "אני חושב על זה שעכשיו יעוללו לי מה שלא עוללו לי עד כה. אני צריך ללכת אחורה ולהיזכר בכל עברי, ואז לחשוב שלא אוכל לנוח בביתי שלי? למה? למה?"
מצוקתו נובעת מכוונתה של הנהלת בית הדיור המוגן "עד 120", שבבעלות חברת הפניקס, להתחיל בפרויקט בנייה, שבמסגרתו יתווספו שתי קומות מעל הקומה העליונה הנוכחית, שבה מתגורר בן בארי עם אשתו רבקה (85). הפרויקט יהיה כרוך, מן הסתם, ברעש רב, באבק ובאי-סדר שיפרו את השקט השורר במוסד המפואר. בשנתיים האחרונות מנהלים בן בארי ואשתו, יחד עם דיירים נוספים בבית, מאבק שנועד להסיר את רוע הגזירה. ניכר שמלבד הקושי הפיזי הצפוי לו, בן בארי מרגיש נבגד: התחושה שלו היא שאין מי שיעמוד לצידו ויגן עליו מול בעלי הון השואפים למקסם את רווחיהם.
זה מוציא אותי מדעתי
דיירי "עד 120" אינם אנשים חסרי יכולת: מגורים בבניין כרוכים בפיקדון של מיליוני שקלים, ודמי התפעול החודשיים עשויים להגיע לכעשרת אלפים שקל. כמו בן בארי, רבים מהדיירים הם אנשים מצליחים, משכילים ורהוטים, שעבדו קשה כל חייהם ובחרו בבית הדיור המוגן כ"השקעה אחרונה" שתאפשר להם לסיים את חייהם באושר ובשלווה. מאבקם כולל פנייה לשרים ולחברי כנסת וגם מהלכים משפטיים, אבל לצד המאבק העיקש ניכר שבני הזוג בן בארי חשים חוסר אונים אמיתי. "אין לנו לאן ללכת", אומרת רבקה. "הפיקדון המקורי נשחק כל שנה בכמה אחוזים, ואם נצא מכאן, לא נוכל לקנות דירה או לעבור לדיור מוגן דומה. לאף אחד לא אכפת מאיתנו. חושבים: 'הזקנים האלה, מה זה משנה מה הם אומרים?' רואים רק את האפשרות לעשות עוד כסף. הממשלה הלא-סוציאלית לא דואגת לנו ולא מגנה עלינו. חיפשנו דיור מוגן, וקיבלנו דיור מסוכן".
לאחרונה גילו הדיירים מסמך, שבו התחייבה הנהלת הדיור המוגן, בעת ההליך על קבלת היתר הבנייה, שלא לבנות קומות נוספות מעל אלה הקיימות. כעת הם מקווים שבעזרתו הם יצליחו לסכל את תוכנית הבנייה.
בן בארי ורעייתו הכירו בעת שירותם הצבאי בבסיס שריון של צה"ל. הוא היה קצין, והיא פקידה צעירה. שנה אחר כך נישאו. בתם, פרופ' דליה מור, היא סגנית הנשיא של מכללת תל אביב יפו, ובנם אייל עוסק במסחר. דוד בן בארי המשיך לעבוד בשליחות המדינה גם אחרי שסיים את שירותו בצה"ל. כשהשתחרר, בדרגת רב סרן, נעשה שליח חברת כור סחר באפריקה ומילא מספר תפקידים במדינות אפריקאיות שונות. אשתו, במקביל, עבדה בתפקידים שונים בשגרירויות ישראל.
"בעיירה בה נולדתי, סובאלק, הייתה קהילה גדולה של 8,000 יהודים", נזכר בן בארי. "רובם, כמו הוריי ואחד משלושת אחיי, נספו בשואה. בני העיירה היו בעלי תודעה מסורתית יהודית וציונית גבוהה. רבים מהם דיברו עברית, ואני שיחקתי בקבוצת הכדורגל בית"ר. מגיל צעיר ידעתי שאעלה לארץ, כמו שני אחיי הגדולים, שעלו לפניי. הסיבה שהלכתי ללמוד הוראה בפולין היא שידעתי שבארץ ישראל זקוקים למורים. אחר כך, כשהוברחתי ארצה מקפריסין, נעניתי מיד לקריאה להקים את חיל השריון ושירתתי כקצין שריון בצה"ל. כל חיי חייתי את עמי, את מולדתי. עכשיו, המחשבה שלא אוכל לנוח בביתי, שיהפכו אותו לאתר בנייה - זה מוציא אותי מדעתי. אלה הם בני עמי. למה זה מגיע לי עכשיו?"
מהנהלת הבניין נמסר בתגובה: "המסמך המדובר, מיום 27.4.2006, מעגן הסכמות שונות עם ועד השכונות הסמוכות, רמת החייל וישגב, ואין בו כדי ליצור התחייבות כלשהי כלפי הדיירים. בהסכמי ההתקשרות איתם, ועוד טרם כניסתם לבית, ידעו הדיירים וחתמו על הסכמתם לתוספת קומות צפויה בבית. בשיחות עם הדיירים הוסבר כי נעשה הכל כדי להמשיך לספק להם את סביבת המגורים האיכותית והנעימה. הנהלת עד 120 תפעל ככל שיידרש כדי למזער את אי־הנוחות ואת המטרדים העלולים להיגרם בתקופת הבנייה, תוך כדי שיח רצוף ופתוח עם הדיירים".
______________________________________________________
גם היא בוודאי תציין בשבוע הבא את יום הקשיש. הקליקו על התמונה:
