בתחילת יולי, רגע לאחר שמכרה את המועדון המיתולוגי שלה, לילך יפה־בן דוד עלתה בפעם הראשונה לשיר ב"גנקי". לילך (43), מי שפתחה את המועדון לפני 16 שנה, הסתובבה במשך שנים מאחורי הקלעים, ראתה את כולם עולים על שולחנות ועושים שמח, ולא ממש השתתפה בחגיגה. הפעם כולם דרשו ממנה להיפטר לרגע מחרדת הקהל שלה, ולהיפרד בסלסולים.
"בערב האחרון שתיתי כל כך הרבה, אז קשה לזכור, אבל יש תמונות שלי על במה עם מיקרופון, אז זה כנראה קרה", היא צוחקת, "אני ביישנית ותמיד בשליטה, אלא אם אני שותה. לעמוד על במה מול אנשים זו כיתת יורים בשבילי. ידעתי שבערב הפרידה אצטרך לדבר. עליתי לבמה ולא נשמתי מרוב לחץ. לא הצלחתי להוציא קול, עד שאמרתי, קדימה, תסתערי על זה".
כמה ימים אחר כך פשפשה קצת בניירת ובאלבומים הישנים של המקום. בין הדפים מצאה טור של יאיר לפיד על המועדון שלה, בימים שהוא עדיין היה בעל טור ב"7 ימים" ב"ידיעות אחרונות". "המוזיקה לא לוקחת אותנו למקום בו היינו", כתב שם, "אלא למקום בו היינו רוצים להיות". אחרי הטור ההוא, היא זוכרת, הטלפון שלה לא הפסיק לצלצל. כולם רצו שתשמור להם שולחן, רצוי ביום רביעי, במסיבות השירה של עינת שרוף. כולם רצו לרקוד על שולחנות ליד יאיר לפיד, שרי אריסון, בר רפאלי וצופית גרנט.
"הנוכחות של יאיר לפיד במועדון תרמה להצלחה", היא מודה, "ואחרי הטור שהוא כתב הייתה עוד התעניינות, אבל זה לא שינה הרבה. המועדון לא יכול היה להיות יותר מפוצץ ממה שכבר היה".
חיכיתי שנה לחוזה
היא רגועה, סגורה ומאופקת. רחוקה מהדימוי העממי של הגנקי. לפני יותר משנה, כששמעה על אתגרי התחבורה הצפויים לצוץ בעיר בעקבות עבודות הרכבת הקלה בתל־אביב, בין היתר ברחוב קרליבך, שבו שוכן המועדון, החליטה למצוא מקום חלופי לפני שיהיה מאוחר מדי. "הבנתי שבמקום הנוכחי המועדון לא יוכל להמשיך לפעול, כי עבודות התשתית של הרכבת יפגעו לי בהכנסות", היא משחזרת, "חיפשתי מקום אחר, ואיזה חבר אמר לי, 'יש מקום במגדל ליד קניון אילון, אבל אסור לעבוד שם בימי שישי'. אמרתי, 'זה לא בא בחשבון'. הוא התעקש, אז הסכמתי ללכת לראות".
ומה ראית?
"נכנסתי פנימה ונעצרה נשימתי. מקום גדול עם מרפסת
ענקית יפהפייה. מיד חשבתי, וואו, מה אני יכולה לעשות פה. נכנסתי עם הבעלים למשא ומתן. לקחתי אפילו את עינת שרוף ותמיר הרפז, בן זוגה, שהופיעו בגנקי בימי רביעי, לראות את המקום. רציתי שהם ייתנו לי את ברכת הדרך. ידעתי שאני אצטרך לעבוד קשה בוקר ולילה, כי הייתה אמורה לפעול שם מסעדה בבקרים, אבל אמרתי, יש לי מרץ ואנרגיה, אני רוצה לעשות את זה".
למה זה לא קרה בסוף?
"ישבנו עם עורכי הדין לסגור את החוזה, תיקנו ותיקנו, ואין חוזה. אני שואלת 'מה קורה?' הם אומרים, 'יש בעיה עם העירייה, אנחנו מנסים לסדר את זה'. אחרי חצי שנה, כשכבר היה מסמך הבנות, אמרתי להם, 'עד שאתם מכינים את החוזה, אני אגש בינתיים לעיריית בני־ברק, ואקח את התנאים לרישיון עסק כדי שנתחיל לזוז'. עובד שלי ניגש לעירייה, ואמרו לו, 'אין רישיון למסחר על העסק הזה'. התקשרתי לבעלים והם אמרו, 'מה פתאום, זו טעות, לא יכול להיות'. אולי בכלל אני גיליתי להם שאין אישור. הם חשבו שתכף יהיה להם אישור, שהם מספיק חזקים בעיריית בני־ברק כדי לשנות את זה, והמשיכו איתי את התהליך. כשבאתי עם עורך הדין שלי לפגישות איתם, הם אמרו, 'קיבלנו אישור בעל פה, אנחנו מחכים רק לאישור הפורמלי, אתם תמשיכו לעבוד כרגיל'. שכרתי אדריכלית שעבדה על העיצוב של המקום. שנה בדיוק מהיום שבו התחלנו את התהליך התקשרו אליי ואמרו, 'זה לא יקרה, אין אישור מהעירייה'".
מה הרגשת?
"התמוטטתי. חרב עליי עולמי. שנה שלמה ידעתי שאני מעבירה את כל מה שקורה בגנקי קרליבך, שזה תכף קורה, בחודש הבא. שילמתי לעורכי דין ולאדריכלית וסיפרתי בכל מקום בעיר שאני עוברת. היו לי תוכניות לכל כך הרבה דברים שרציתי לעשות. את כל הזמרים שלא יכולתי להביא לגנקי, יכולתי להביא לשם כי המקום גדול יותר והייתה יציאה לגג. שאלתי את עצמי, לאן אני הולכת מפה. קצצו לי את הכנפיים. לא היה לי כוח יותר לכלום. הרגשתי שאיבדתי את שיקול הדעת שלי. אלון בעלי (הפרשן הצבאי של ערוץ 10, אלון בן דוד, אמ"ר) ראה שאני אומללה ואמר, 'אם אין לך כוח יותר, אז די'".
סולחות בין כנופיות
לילך היא בתם השנייה מתוך ארבעה של עקרת בית ופנסיונר מהמכון הגיאופיסי, ילדה טובה ראשון־לציון. "בית בלי כסף, מעמד ביניים", היא אומרת, "מגיל 12 עבדתי בשיעורים פרטיים ובייביסיטר, ואפילו שילמתי על ספרי הלימוד שלי, כי לא רציתי להיות מעמסה על ההורים".
היא למדה בתיכון עמית עמל, שירתה במרכז ציוד של תל־השומר, והשתתפה בזמן שירותה הצבאי בתחרות מלכת היופי לשנת 1993. "הייתי איומה בזה", היא מגלה, "אבל כחיילת רציתי להרוויח כסף. עשיתי תצוגות אופנה אבל שנאתי את זה והייתי חובבנית. לא ידעתי ללכת על המסלול. הייתי ברבי של כל הקניונים בארץ ולא הצלחה מסחררת בכלל".
אחרי הצבא עבדה שלוש שנים כמזכירת הנהלה במרכז הרפואי תל־השומר, והחלה ללמוד לתואר ראשון בלשון עברית באוניברסיטת תל־אביב. באמצע השנה השלישית של לימודיה נסעה ליפן לשלושה חודשים. "נסעתי כדי לחסוך כסף ולפתוח מקום בארץ", היא נזכרת, "עבדתי כמארחת במועדון יוקרתי שרוב לקוחותיו היו אנשי עסקים מכל העולם".
ביפן הבינה מה בדיוק היא רוצה לעשות. "החלטתי שאני רוצה לפתוח מועדון קריוקי לעשירים, כמו ביפן. הייתי ילדה עם חלומות, איזה לילה שכבתי במיטה וחשבתי, אפתח מקום שיקראו לו 'גנקי', שמח ביפנית. כשחזרתי לארץ היה לי די הרבה כסף שחסכתי, אבל לא מספיק בשביל לפתוח מקום. אבא שלי ירש בדיוק בית קטן ביפו ואמר לי, 'אני אמכור אותו ואתן לך לפתוח את המועדון, רק אל תיסעי שוב'".
לקחת את הכסף?
"כן. היום אני מבינה את המעשה שהוא עשה בשבילי. כל החיים הם נאבקו לשלם משכנתה ולהחזיק ארבעה ילדים, ועד שסוף־סוף היה להם משהו, הוא הימר על זה".
זמן קצר לפני יום הולדתה ה־27 היא פתחה את הגנקי בעזרת כספי הירושה ההיא, וחזרה לסיים את התואר הראשון שלה, במקביל. עורך הדין ואיש התקשורת ארי שמאי, מי שהיה בן זוגה שלוש
שנים קודם לכן ונותר ידיד קרוב, לקח את הניהול האמנותי (ופרש כעבור כמה שנים). התכנון המקורי: מועדון מזרחי איכותי. בהתחלה זה עבד, אחר כך קצת פחות. "מצאתי את עצמי בשישי בערב עושה סולחות בין כנופיות ושואלת את עצמי, מה אני צריכה את זה", היא נזכרת, "ערב אחד היו מכות ושברו את המקום, שנראה אחר כך כמו אחרי פוגרום. הייתי עד שש בבוקר במשטרה לתת עדות, ואמרתי, 'זה לא בשבילי יותר. או שאני סוגרת או שאני עושה סוויץ' ומשנה את הכל'. זה היה רעיון של ארי להביא את שרה'לה שרון".
כן, הגנקי, שהתפרסם כמועדון שבו התגלתה עינת שרוף, התחיל עם המלכה האם של השירה בציבור. לערב הראשון הגיעו 60 איש, אחר כך נהייתה היסטריה. ימי רביעי היו של שרה'לה, בשאר השבוע הופיעו זמרים אחרים, והכרטיסים אזלו חודשים מראש.
הופתעת?
"כן. החזרנו את השירה בציבור. בכל בוקר פתחתי את הטלפון ושמעתי 90-80 הודעות של לקוחות שביקשו להזמין מקום. אחרי שנה, שרה'לה קיבלה תוכנית בערוץ 10 והודיעה שלא תוכל להופיע. איש העסקים רוני שטן אמר לי, 'אולי תנסי את עינת שרוף? היא בחבורה של יאיר לפיד, תבדקי אותה'".
הסכמת מיד?
"עינת לא רצתה כל כך בהתחלה. היא פחדה להיכנס לנעליים של שרה'לה. תמיר אמר, 'מה את צריכה את זה? זה לא בשבילך'. בסוף היא החליטה שהיא עושה את זה, והגיעה. התקשרתי לכל הלקוחות ואמרתי, 'שרה'לה ביטלה, אני מביאה מישהי אחרת. אל תשלמו, רק תבואו לשמוע אותה'. כשהיא הגיעה, כולם הסתכלו עליה בהלם בשני השירים הראשונים. כאילו, מי את? אבל בשיר השלישי, הם היו על השולחנות. למחרת כולם ביקשו רק אותה".
מתי הבנת שהגנקי הוא סיפור הצלחה?
"אחרי שלוש הופעות, עינת התקשרה אליי ביום חמישי ושאלה, 'מה יש אצלך מחר במועדון? תבטלי הכל כי מרשת רוצים לעשות שידור חי מהגנקי. שאלתי 'איך נמלא את המקום?' היא אמרה 'אל תדאגי'. לא יודעת איך, זה היה מטורף. עמדו על הוויטרינות וחיכו להיכנס. מאותו ערב לא עמדתי בקצב ההזמנות. "פעם השארתי את הטלפון פתוח ביום כיפור. אמרתי, 'מעניין אם גם היום יתקשרו'. והתקשרו. הערב של עינת בימי רביעי היה כל כך מפוצץ קדימה, שפעם תמיר הציע לפתוח גם את יום שלישי להופעה. זה היה יום ראשון, השעה הייתה 12:00, ובתוך 45 דקות כל 170 המקומות נמכרו".
הגנקי בשיאו היה המקום שבו כולם רצו להיות: אנשי עסקים, סלבס, דוגמניות ופוליטיקאים. כולם באו לרקוד על השולחנות: שרי אריסון, אודי אנג'ל, דב לאוטמן ז"ל, עידן עופר, אמנון דיק, אלפרד אקירוב, יאיר לפיד, יאיר ניצני, עפרה שטראוס, אלי פפושדו, מיקי שטראוס, בר רפאלי ("הייתי מושיבה אותה בשולחן צדדי כדי שלא יציקו לה"), רמי קלינשטיין, עדי עזרא, מיכאלה ברקו ובעלה רון צוקרמן. "היו תקופות שהגיעו צלמים, והייתי צריכה להדוף אותם".
כל אנשי העסקים שהגיעו היו חברים שלך?
"לא. לפני כמה שנים ישבתי במספרה ליד שרי אריסון
והיא כנראה לא זיהתה אותי, עד שהספר שלי אמר לה, 'זאת לילך מהגנקי'. לא הייתי תמיד בפרונט, והיו אורחים שהצגתי את עצמי בפניהם או שהכירו בינינו. אבל אף פעם לא היה חשוב לי שידעו מי אני ולהיות מפורסמת".
מי האורח שהכי הפתיע אותך לראות?
"פוליטיקאים בכירים כמו שמעון פרס, אהוד אולמרט ואביגדור ליברמן. אגב, תמיד אמרתי שאם יום אחד שלמה ארצי יגיע לגנקי זה יהיה מבחינתי רגע השיא, אבל זה לא קרה. הוא לא הגיע אפילו פעם אחת. אבי סינגולדה, הנגן שלו, הוא לקוח קבוע שלנו וגם חבר. אף פעם לא שאלתי אותו למה שלמה לא בא. אני לא אכפה את עצמי על מישהו".
למי שהוא לא סלב או איש עסקים היה סיכוי להיכנס?
"כן", מתעקשת לילך. "היו הקבועים, הסלבס ואנשי העסקים, וגם לקוחות מתחלפים. היו אנשים שבאו לגעת באבק כוכבים. לא כולם באו רק בשביל לרקוד על השולחנות. היו כאלה שרצו לספר בעבודה שרקדו ליד יאיר לפיד. היו תקופות שאמרו, 'זה המקום של יאיר לפיד', ואמרתי, 'אז חבל שהוא לא משלם את הארנונה'. זה היה מקום טרנדי, אבל בגובה העיניים, לא נורא יוקרתי. יכולת לבוא ולפרוק, לעלות על השולחן ולרקוד, לא משנה אם יש לך או אין לך כסף בבנק".
את ההשקעה הכספית של הוריה החזירה לילך בתוך פחות מחצי שנה. "תשמעי, כדי לקחת את הירושה הקטנה של אבא שלי ולהמר עליה, צריך היה אומץ", היא מודה, "אנחנו משפחה מאוד מלוכדת וזה היה עסק משפחתי. ברגע שהוריי שמו את הכסף, מאה אלף דולר, הם היו חלק מהעסק".
משפחתה התגייסה לעזור לה: אביה היה אחראי על הסחורות ואמה הגיעה כל ערב לשבת בכניסה או לבדוק כיצד מתנהל המטבח (עד שפרשו לפני כארבע שנים); אחיה הצעיר, לאחר שחרורו מהצבא, ניהל את המקום; אחותה, שלי אבידור, היום צלמת, מלצרה וניהלה את עמוד הפייסבוק של המקום. גם חברותיה של לילך מלצרו.
אחרי שש שנים, שבהן בבקרים ענתה לילך לטלפונים וביצעה הזמנות למועדון ובערבים יצאה לעבוד בו, היא שכרה עוזרת אישית. "במשפחה ראו שאני קורסת ואמרו, קחי מישהי שתוריד ממך עומס ותענה לטלפונים. הקשבתי להם. פתחתי את המקום בלי לדעת כלום, הייתי נשארת עד סוף הערב ומנקה את הרצפה במגב. הגנקי הצליח בזכות יחסי אנוש ולא בגלל אני אשת עסקים טובה. אבל הייתי ילדה ולא הבנתי שזה סיפור הצלחה מטורף. לא הערכתי מספיק את מה שהגעתי אליו, כי לא ידעתי לחסוך ולא ידעתי להכות בברזל בעודו חם".
איך נראו החיים שלך אז?
"החיים שלי היו מתחילים בשתיים בלילה, כשהייתי מסיימת לעבוד, והיינו יוצאות, החברות ואני, לבלות בברים. מיגרנות היו חלק מחיי, והיה המון סטרס ולחץ. כשהמועדון היה מלא, הייתי בלחץ איפה אושיב את כולם, וכשהוא לא היה מלא, גם הייתי בלחץ. הוריי ראו שזה כל עולמי ואין משהו אחר. אני מתארת לעצמי שזה הדאיג אותם שהבת שלהם בת 33 ואין חתונה באופק".
פריד אל־אטרש בזמן הניקיונות
לילך יפה לא באמת הצליחה לטפוח לעצמה על השכם ברגעי ההצלחה הגדולים של המועדון שהקימה. גם היום קשה לה. "ראיתי את האנשים שמחים, ואמרתי, 'ואללה, מגניב', אבל לא חשבתי שזו אני, אלא שזו עבודה משותפת של כולנו ביחד. לא חשבתי שאני המפתח. הרגשתי את זה רק בערב הפרידה שעשו לי. פתאום ראיתי את כל הלקוחות של כל השנים, שכולם באו לתת לי את הכבוד, וחשבתי, עשיתי משהו. לקח לי 16 שנה, אבל בסוף הבנתי".
כמה לדעתך תרם הגנקי לפופולריות של המוזיקה המזרחית בשנים האחרונות?
"גדול עליי לחשוב על עצמי או על הגנקי במונחים של מהפך חברתי. בלי ספק זה היה מקום שלא הרגשת בו את ההבדלים בין אשכנזים למזרחים. כל מי שרצה לשיר ולרקוד ולשמוח, בלי קשר לאם הוא אשכנזי או מזרחי, עשיר או עני, מצא את עצמו אצלנו. היו גם ימים שהשמענו שירי ארץ ישראל הישנה, אבל ברור
שבערבי המוזיקה המזרחית היה שמח יותר. זו מוזיקה יותר מקפיצה".
זו לא הייתה אליטה אשכנזית שניסתה להתמזרח?
"לאנשים נעים לחשוב שזה היה מקום של אליטה, אבל אני חצי טורקייה וחצי מצרייה ואצלי בבית שמענו פריד אל־אטרש תוך כדי הניקיונות. קראתי את זה בטוקבקים, בעיקר כשיאיר לפיד נכנס לפוליטיקה. אמרו שהוא מתערבב עם האליטה האשכנזית בגנקי. זה ממש לא נכון. רק מי שלא היה שם, יכול להגיד את זה".
מה הבאת מעצמך לגנקי?
"לא התערבתי, אבל הייתה פעם אחת שהבאתי את שרון חזיז. חזרתי ערב אחד מהגנקי ואמרתי, אני רוצה משהו חדש, כי הרגשתי שאני עומדת במקום. היה לי קשה להירדם, ואז חלמתי על שרון חזיז. שלחתי לה הודעה בפייסבוק. קבענו פגישה, והפקנו את הערב שלה - מסיבה ישראלית - שהיא הופיעה איתו בגנקי ורצה איתו היום בכל הארץ".
מי לא הסכים להופיע אצלך?
"(צוחקת) הרבה. נורא רציתי שגלי עטרי תופיע אצלנו, אבל אמרו לי שהיא לא מופיעה במקום שאוכלים בו. היה לי חלום להביא את ג'וזי כץ ומזי כהן. זה נראה לי שוס מטורף, אבל זה לא קרה".
סטייק בדייט הראשון
את אלון בן דוד (50), בעלה ואבי בנותיה אלה ומיקה, תאומות בנות שמונה, הכירה לפני כעשור דרך שידוך של אשת העסקים גליה אלבין. האגדה שרצה בתל־אביב היא שבן דוד, שהיה גרוש מעירית לינור ואב לילדה (היום בת 17), קרא כתבה על קשיי הרווקות בגילאי ה־30 שפורסמה ב"7 ימים", שבה התראיינה לילך. היא הייתה אז בת 33 ואמרה, "בחמש השנים האחרונות אף אחד לא התחיל איתי", והוא החליט ליצור קשר. אבל לילך אומרת שלא היה ולא נברא.
"אלון לא קרא את הכתבה הזו, למזלי", היא מחייכת, "השמועה לא נכונה. גליה אלבין קראה את הכתבה והגיעה לגנקי באותו שבוע. היא לא הכירה אותי קודם. כשהיא נכנסה היא אמרה לי, 'שידכתי כבר חמישה זוגות שהתחתנו ואני חייבת להכיר לך מישהו'. אמרתי לה, 'רבים ניסו לפנייך, אני כבר לא מאמינה שזה יקרה, אבל תנסי'. שבוע קודם לכן אמרתי לחברה שלי, 'אני כבר לא מאמינה שיהיו לי שוב פרפרים בבטן, אני כבר לא אתאהב'".
למחרת בבוקר התקשרה אלבין ללילך והודיעה לה, "נתתי את הטלפון שלך לאלון בן דוד, תזרמי". בן דוד הזמין אותה לארוחת ערב. "בדיעבד התברר שגליה סיפרה לו עליי כאלה סיפורים, למרות שהיא הכירה אותי אולי שעה", צוחקת לילך, "אלון סיפר שהיא ניסתה לשדך לו נשים לפני כן, והוא לא התקשר לאף אחת. במקרה שלי,
הוא לא עשה עליי גוגל, ולא ידע איך אני נראית. הוא רצה לבוא נקי. התברר שהוא גר בזמנו ממש לידי, ברמת אביב".
כמה מוצלח היה הדייט שלכם?
"אחרי עשר דקות שישבנו ביחד, ידעתי שאיתו אני רוצה להתחתן. לא אמרתי לו את זה כמובן, אבל הייתי למודת קשרים, ולא התנהגתי בחוסר ביטחון. במהלך הדייט אמרתי לו, 'שמע, אתה כבר התחתנת ויש לך ילדה, ואני, בגדול, רוצה להתחתן ולהביא ילדים. השאלה היא אם זה בתוכניות שלך'. הוא אמר, 'לגמרי, אני רוצה משפחה גדולה'. רציתי לשים את זה על השולחן. הייתי בת 33. לא ראיתי את עצמי נכנסת למערכת יחסים לא רצינית. זו טעות שהרבה נשים עושות, וגם אני עשיתי אותה בעבר - לא לדבר על דברים עקרוניים שחשובים לך ביחסים".
איך נראו הדברים עם אלון?
"עם אלון זה היה טוב מהרגע הראשון. לא היו משחקים. היה דייט מוצלח, שיחה טובה. אלון טוען שבגלל שאכלתי סטייק ולא סלט, הייתה לנו פגישה שנייה (צוחקת). למחרת הוא השאיר לי הודעה ובצהריים כבר הלכנו לשתות קפה. אף אחד לא ניסה לשחק אותה. להגיד לך ששנים קודם, אם הייתי מכירה את אלון, הייתי יודעת לקבל את הטוב הזה? כנראה שלא".
ולמה דווקא אז ידעת?
"עשר שנים נברתי בנשמה שלי אצל פסיכולוגית, בשביל ללמוד להעריך את עצמי וללמוד שמגיע לי. למדתי לקבל גבר שנשא אותי על כפיים מהרגע הראשון, הרעיף עליי שבחים והראה לי חום ואהבה. בעבר לא ידעתי איך לאכול את זה. שנים התפשרתי על מערכות יחסים עם אנשים שאולי היו נהדרים, אבל לא התאימו לי והקטנתי את עצמי. אמרתי, 'יש לי עסק גדול, אבל אני אצניע אותו, כדי שלא ירגישו שאני הקרייריסטית'. זה לא עובד.
"כשהכרתי את אלון זה כבר היה אחרי שטיפלתי בעצמי ולמדתי על עצמי המון. הייתי קודם לכן עם דימוי עצמי נמוך. יום אחד הפסיכולוגית שלי אמרה לי, 'אם מישהו ירצה לעשות אירוע בגנקי והוא לא יסכים למחיר שתיתני לו, מה תגידי לו? שילך הביתה, נכון? אם תדעי להעריך את עצמך כמו שאת מעריכה את המקום שלך, הכל יהיה פתוח בפנייך'".
אני בטוחה שאנשים לא חשבו שאת סובלת מדימוי עצמי נמוך.
"מפרשים את הביישנות והמופנמות שלי כסנוביות. אני ההפך הגמור. יש פער גדול בין הדימוי שלי לבין מי שאני באמת. החברות שלי צוחקות שמבחינתי זה היה מושלם אם האנשים שבאים לגנקי היו באים אליי הביתה ולא הייתי צריכה לבוא למועדון".
ספר על רווקים
הצעת הנישואים של בן דוד הייתה רומנטית ומשעשעת בו־זמנית. "יצאנו שנה וחצי, נסענו לכרתים ביום ההולדת שלי, ואלון הביא לי את הטבעת הזאת. אמרתי, 'אתה רוצה לשאול אותי משהו?' הוא אמר, 'את אוהבת אותה?' אמרתי, 'כן, יש עוד שאלה?' הוא אמר, 'לא'. אמרתי, 'אתה נותן לי טבעת ביום ההולדת ה־34 שלי ולא שואל שום דבר?' הוא ענה, 'ברור שאני רוצה לחיות איתך'. אבל בעצם, השאלה לא הונחה על השולחן. אחר כך הוא אמר, 'אני חושב שמגיעה לך חתונה של נסיכות', וסגר לנו חתונה בבית כנסת ברומא".
ב־2 בנובמבר 2008 התחתנו לילך יפה ואלון בן דוד בבית כנסת ברומא. הם נסעו עם הוריהם ומשפחותיהם, שני חברים שלו ושתיים מחברותיה. "הייתה חתונה מדהימה ומרגשת. אחר כך עשינו גם מסיבה בארץ", היא נזכרת. תשעה חודשים אחרי החתונה נולדו הבנות, שבאו לעולם בטיפול אחד וראשון של הפריית מבחנה. "שבעה חודשים לפני שהתחתנו ניסינו ולא הלך, בגלל הלחץ. אמרתי, בוא נעצור, נתחתן ואז נמשיך. אחרי החתונה היה טיפול אחד וזהו, היסטוריה. ילדתי אותן בסוף חודש שמיני, אבל לא הייתי בהיריון בחתונה בניגוד למה שחושבים, הרי שתיתי כל כך הרבה וודקה".
איזה קשר יש לך עם עירית לינור, האקסית של אלון?
"היחסים סבבה. היא גרה לא רחוק מאיתנו, ואנחנו נפגשות מדי פעם בקפה השכונתי. פעם אפילו ישבנו עם הבנות ביחד והייתה שיחה יפה, ולמחרת קיבלתי ממנה שקית מלאה ספרים. כשהתחלתי לצאת עם אלון, הבת שלהם הייתה בת שבע וחצי, וקרה שהוא היה בעבודה, והיא הייתה מתייעצת איתי בכל מיני דברים, ותמיד אמרתי לה שאני רק חברה של אבא, ואני לא אמא שלה".
כשהפכה להיות אם בעצמה, הקפידה לילך להיות בבית במהלך היום. "הייתי עם הבנות בבית עד גיל שנתיים וחצי, ורק בלילות יצאתי לעבוד. הייתה איתי מטפלת שעד היום באה לכמה שעות ביום, וכשהן היו בנות שנה ותשעה חודשים הן הלכו לגן עד רבע לאחת ואני ספרתי את השעות. אני אמא נורא טוטאלית שקמה בשש בבוקר ומכינה להן תיק אוכל מדוגם לבית הספר. כל יום יש להן בדיחה ומכתב ממני. אני אכרוך יום אחד את המכתבים, כדי שהן ידעו שאמא שלהן הייתה בסדר".
גם לאלון יש קריירה תובענית. איך הצלחתם לתחזק חיי משפחה?
"לומדים למצות את הזמן ביחד, בסופי שבוע בעיקר. הרבה
פעמים יצאתי לעבודה כשהילדות כבר ישנו, והן לא הרגישו בחסרוני. העבודה שלי הפכה לחלק מהחיים שלהן. היום הן משחקות ארץ־עיר, ובאות ע', בסעיף אישיות, הן כותבות עינת שרוף (צוחקת)".
להחלטה שלה לפרוש מהגנקי קדמו לבטים לא מעטים. "אני מפרנסת 20 משפחות, איך אשלח אותם הביתה? אלה אנשים שזו העבודה שלהם והחיים שלהם, מנהלת המטבח עובדת איתי כמעט מהיום הראשון. אבל לא יכולתי להמשיך".
כמה קשה היה לך להיפרד ממפעל חייך?
"שבועיים לפני הסוף הגעתי לגנקי וקצת נצבט לי הלב. אמרתי, את מוותרת על כל זה? ואז נזכרתי כמה ביומיום זה לא כזה זוהר. בערב הפרידה הייתי כל כך מאושרת. יצאתי מהגנקי ולא הרגשתי חרטה. צריך לדעת מתי לקום וללכת. עינת שרוף ותמיר הרפז היו גם מועמדים לרכישת המועדון. לתמיר היו תוכניות מדהימות, אבל עינת ותמיר עובדים יפה ולא צריכים את המעמסה של ניהול עסק. הרצון שלו לרכוש את המועדון לא יצא לפועל, אבל הם יישארו חלק מהמקום".
בסופו של דבר קנה את המועדון אלקנה צרפתי (34), שהשקיע יותר ממיליון שקל בחידוש המקום. הגנקי לא עובד כרגע ואמור להיפתח אחרי החגים, ועינת שרוף תישאר בימי רביעי המסורתיים.
יש תחושת ריקנות, כשהטלפון לא מצלצל?
"עדיין לא. יש המון התעסקות בסגירת העסק והרבה ביורוקרטיה וריצות. מתברר שזה לא פשוט. יצא שבדיוק כשמכרתי התחיל החופש הגדול, אז הייתי עסוקה עם הבנות. אני מרגישה שאין משקולת על הגב ומאמינה שאמלא את החסר. הייתי הולכת לישון עם זה וקמה עם זה, ומרגישה שזה כבד עליי. והייתי אני לבד. בהתחלה ההורים שלי היו איתי בעסק, אבל אחרי 12 שנה היה להם כבר קשה. אחי עזב את הארץ לפני שנה וחצי לאוסטרליה עם אשתו. גם אחותי עזבה והחליטה להיות צלמת".
מכירת המועדון הפכה אותך לאישה עשירה?
"ממש לא. לא עשיתי אקזיט, פרשתי כשהבנתי שאני לא יכולה יותר ושהספיק לי. הגעתי לרוויה. מכרתי את הגנקי עבור חובותיי במקום, ולא תאמיני, אבל רווח לא היה פה. חייתי יפה מאוד כשהייתי הבעלים של המועדון".
מה הדבר הבא שלך?
"כשהתחלתי ללמוד לשון עברית באוניברסיטה חלמתי לערוך ספרים, ולשם אני רוצה לחזור - לשלב בין שתי האהבות שלי, השפה העברית וקריאת ספרים. בקומה התחתונה פה בבית יש ספרייה עם אלף ספרים".
אולי תכתבי ספר בעצמך?
"קצת לפני שהכרתי את אלון הייתי חברה טובה מאוד של איש העסקים עדי עזרא. רצינו לכתוב ספר על רווקים מעל גיל 30, הצד שלו והצד שלה. התחלנו לכתוב, ואז הכרתי את אלון והספר הפך ללא רלוונטי. נשארנו עם כמה פרקים נחמדים. כל התקופה של הגנקי היא זיכרון נחמד".
