סימון חניית נכים ברחוב עירוני הוא בוודאי נושא שולי במאבק המוצדק והעגום, שמנהלים בימים אלה הנכים על זכויותיהם. ובכל זאת הוא בעל משמעות, גם אם סמלית בלבד.
מצבם העלוב של סימוני החנייה מהווה, בעיני לפחות, עוד הוכחה לאטימות, לזלזול הממסדי והחברתי במצוקתם של בני אדם המתקשים בניידות.
-
סימון מקום חנייה בלעדי לנכה משותק רגליים נעשה באמצעות תמרור תלוי על עמוד, והגדרת שטח החנייה המיועד על הכביש. התמרור (שנקרא ג-43 בלוח התמרורים הרשמי של משרד התחבורה) נושא את סמל הנגישות הבינלאומי. ויקפדיה מספרת שהסמל המוכר כל כך, המדמה אדם בכיסא גלגלים, עוצב ב-1968 על ידי סוזן קופוד (Koefoed), סטודנטית דנית לעיצוב, ששרבטה אותו לראשונה במהלך כנס שעסק בעיצוב רדיקלי.
וכעבור שנתיים וחצי:
בישראל - עוד כתם - לא קיים חוק כללי המסדיר את נושא החנייה לנכים. לפי אתר נגישות ישראל, "פקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 ותקנות התעבורה, מעניקות לרשויות המקומיות סמכות בלעדית להציב תמרורים, ובכלל זה לסמן מקומות חנייה לרכב של נכה. סימון מקום חנייה המיועד לנכים ייעשה באמצעות תמרור שיוצב במקום בולט, וסימון מקום החנייה על הכביש".
הסימון על הכביש נעשה באחת משלוש דרכים: תיחום מלבני בקווים לבנים, ובשטחו הסמל הבינלאומי; תיחום במלבן לבן חצוי באלכסונים לבנים (שנקרא גם תמרור ד-16); או תיחום בשטח כחול ועליו הסמל הבינלאומי:
-
לשרטוט הסמל על הכביש יש, על פי "נגישות ישראל", מידות מינימום קבועות: גובה (מקצה הגלגל עד קצה הראש) - 70 סנטימטרים, רוחב (מקצה קשת הגלגל עד קצה כף הרגל) - 60 סנטימטרים; ועובי הקו - לפחות 7.5 סנטימטרים. אך כיוון שבישראל, חוקים ומידות הם רק הצעה, וכל רשות מקומית מתקינה חוקי עזר משלה, סימון אזור החנייה עשוי להשתנות לא רק מרשות אחת לשנייה, אלא כפי שרואים, גם מרחוב לרחוב בתחום אותה רשות.
-
קשה להבין מדוע שימוש פשוט בשבלונה מצליח רק לעתים כל כך רחוקות:
-
וברוב המקרים נכשל כישלון חרוץ:
-
-
הרשלנות המזלזלת מאפיינת גם את החניונים הפרטיים:
-
כשלאיש לא אכפת, ההזנחה מנצחת:
והיא לא רק מעליבה, היא גם מאוד מרגיזה. כי במקרים שהרשות רוצה, היא דווקא מצליחה לסמן על הכביש סימון מדויק ונקי. ככה זה כשיש אינטרסים.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.