סימון חניית נכים ברחוב עירוני הוא בוודאי נושא שולי במאבק המוצדק והעגום, שמנהלים בימים אלה הנכים על זכויותיהם. ובכל זאת הוא בעל משמעות, גם אם סמלית בלבד.
מצבם העלוב של סימוני החנייה מהווה, בעיני לפחות, עוד הוכחה לאטימות, לזלזול הממסדי והחברתי במצוקתם של בני אדם המתקשים בניידות.
-
סימון מקום חנייה בלעדי לנכה משותק רגליים נעשה באמצעות תמרור תלוי על עמוד, והגדרת שטח החנייה המיועד על הכביש. התמרור (שנקרא ג-43 בלוח התמרורים הרשמי של משרד התחבורה) נושא את סמל הנגישות הבינלאומי. ויקפדיה מספרת שהסמל המוכר כל כך, המדמה אדם בכיסא גלגלים, עוצב ב-1968 על ידי סוזן קופוד (Koefoed), סטודנטית דנית לעיצוב, ששרבטה אותו לראשונה במהלך כנס שעסק בעיצוב רדיקלי.
וכעבור שנתיים וחצי:
בישראל - עוד כתם - לא קיים חוק כללי המסדיר את נושא החנייה לנכים. לפי אתר נגישות ישראל, "פקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 ותקנות התעבורה, מעניקות לרשויות המקומיות סמכות בלעדית להציב תמרורים, ובכלל זה לסמן מקומות חנייה לרכב של נכה. סימון מקום חנייה המיועד לנכים ייעשה באמצעות תמרור שיוצב במקום בולט, וסימון מקום החנייה על הכביש".
הסימון על הכביש נעשה באחת משלוש דרכים: תיחום מלבני בקווים לבנים, ובשטחו הסמל הבינלאומי; תיחום במלבן לבן חצוי באלכסונים לבנים (שנקרא גם תמרור ד-16); או תיחום בשטח כחול ועליו הסמל הבינלאומי:
-
לשרטוט הסמל על הכביש יש, על פי "נגישות ישראל", מידות מינימום קבועות: גובה (מקצה הגלגל עד קצה הראש) - 70 סנטימטרים, רוחב (מקצה קשת הגלגל עד קצה כף הרגל) - 60 סנטימטרים; ועובי הקו - לפחות 7.5 סנטימטרים. אך כיוון שבישראל, חוקים ומידות הם רק הצעה, וכל רשות מקומית מתקינה חוקי עזר משלה, סימון אזור החנייה עשוי להשתנות לא רק מרשות אחת לשנייה, אלא כפי שרואים, גם מרחוב לרחוב בתחום אותה רשות.
-
קשה להבין מדוע שימוש פשוט בשבלונה מצליח רק לעתים כל כך רחוקות:
-
וברוב המקרים נכשל כישלון חרוץ:
-
-
הרשלנות המזלזלת מאפיינת גם את החניונים הפרטיים:
-
כשלאיש לא אכפת, ההזנחה מנצחת:
והיא לא רק מעליבה, היא גם מאוד מרגיזה. כי במקרים שהרשות רוצה, היא דווקא מצליחה לסמן על הכביש סימון מדויק ונקי. ככה זה כשיש אינטרסים.
