שותפה לאקזיט: "חונכתי שאוכל להגיע לכל מקום שארצה בו"

    תמי ירדני גדלה ב"בית שוויוני", שבו נאמר לה שנשים הן שוות ערך לגברים מבחינת כישורים והזדמנויות. כעת היא סמנכ"לית בחברה שנמכרה ב-1.1 מיליארד דולר

    נגה שנער-שויערפורסם: 25.09.17 03:45
    תמי ירדני. "כדי להתקדם לאתגרים חדשים, אנחנו חייבים להיות מסוגלים להמשיך הלאה גם במקרה של כישלון" (צילום: נגה שנער-שויער)
    תמי ירדני. "כדי להתקדם לאתגרים חדשים, אנחנו חייבים להיות מסוגלים להמשיך הלאה גם במקרה של כישלון" (צילום: נגה שנער-שויער)
    עם שלושת ילדיה. "ניתן לנהל חיים מלאים של מימוש עצמי מקצועי בלי להתפשר על משפחה" (צילום: אלבום פרטי)
    עם שלושת ילדיה. "ניתן לנהל חיים מלאים של מימוש עצמי מקצועי בלי להתפשר על משפחה" (צילום: אלבום פרטי)
    עם בעלה. "העבודה שלנו נכנסת הביתה; אין הפרדה ברורה בין שני העולמות, מה שמייצר לעיתים מתחים" (צילום: אלבום פרטי)
    עם בעלה. "העבודה שלנו נכנסת הביתה; אין הפרדה ברורה בין שני העולמות, מה שמייצר לעיתים מתחים" (צילום: אלבום פרטי)

    "נולדתי בבית שוויוני", אומרת תמי ירדני. "גדלתי עם המסר שנשים הן שוות ערך לגברים מבחינת הכישורים וההזדמנויות, ולאורך כל שנות עבודתי לא הרגשתי שאני צריכה להוכיח משהו רק כי אני אישה. ידעתי שבזכות הכישורים שלי והנכונות לעבודה מאומצת בלי פשרות אוכל להגיע לכל מקום שארצה בו. חשוב לי להעביר את המסר שזה אפשרי: שניתן לנהל חיים מלאים של מימוש עצמי מקצועי בלי להתפשר על חיי משפחה, זוגיות והורות, בלי לוותר על חברים ועל כל מה שחשוב לנו בחיים".

     

    מי את?

    "תמי, בת 45. חיה עם אהובי, שְׁרָגִי, ואמא של נֹעם (חיילת, 19), רֹתם (14) ומעיין (8). גרה במושב גן השומרון. אני מאמינה שבחיים חשוב להעז לבחור ולהיות שלם עם הבחירות שלך, וגם אם הן התבררו כשגויות - לא לפחד לבחור שוב".

     

    ומה את עושה?

    "כיום אני סמנכ"לית התפעול בחברת נוירודרם, המפתחת תרופות לטיפול בפרקינסון ולאחרונה נמכרה לקבוצת מיצובישי-טנבה היפנית תמורת 1.1 מיליארד דולר. לפני כן שימשתי כסמנכ"לית בחברת טבע. בעלת תואר ראשון ושני בסטטיסטיקה יישומית מאוניברסיטת חיפה".

     

    דיווח של חדשות 10 על האקזיט:

     

     

    שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

    "נולדתי באבו רודס שבסיני, בת בכורה להוריי, שניהם ילידי הארץ. שנות ילדותי היו רצופות שינויים ומעברי מקום. הוריי נפגשו בצעירותם בחוף הים בתל אביב, ולאחר נישואיהם גרו באבו רודס, שם עבד אבי בשדות הנפט, ואמי הייתה אחות היישוב. כשהייתי בת שנתיים עברנו לקיבוץ בית ניר; אחרי כמה שנים עברנו לתל אביב, וכשהייתי בת שמונה קנו הוריי משק במושב גן השומרון שמצפון לחדרה, ומאז אנחנו כאן. אבל הנדודים לא הסתיימו. כשהייתי בת עשר נסענו לשלוש שנים לניגריה מטעם סולל בונה. כשחזרנו, הוצעה להוריי שליחות נוספת בקניה, והפעם הטלתי וטו. הייתי כבר בת 13, שבעתי מנדודים וביקשתי לי בסיס קבוע. נשארנו כאן, ונולדה אחותי אוֹריה, הצעירה ממני ב-14 שנים. הייתי שותפה פעילה בגידולה, ומיום היוולדה יש בינינו קשר קרוב במיוחד.

     

    עם אחותה אוריה. "קשר קרוב במיוחד" (צילום: אלבום פרטי)
      עם אחותה אוריה. "קשר קרוב במיוחד"

       

      "גדלתי בבית חם עם שני הורים ג'ינג'ים, תוססים ומלאי חיים; בית פתוח, שתמיד התארחו בו המון אנשים; בית שחינך לאהבת הארץ, לנאמנות למדינה ולצה"ל - אמי, אחותי ואני היינו קצינות – לצניעות ולאמונה בעבודה כדרך חיים. המסר היה ברור: כשאתה עושה משהו, אל תחסוך מאמץ כדי לעשות אותו על הצד הטוב ביותר. הזוגיות של הוריי הייתה שוויונית: שניהם עבדו ותרמו את חלקם בניהול הבית. הילדים היו חלק במשוואה הזו. מגיל צעיר עבדנו בחופשות וסייענו בעבודות הבית. לא היה צריך לבקש: היה ברור שעוזרים".

       

      עם הוריה. "ג'ינג'ים תוססים ומלאי חיים" (צילום: אלבום פרטי)
        עם הוריה. "ג'ינג'ים תוססים ומלאי חיים"

        עם אמה. "שנות ילדותי היו רצופות שינויים ומעברי מקום" (צילום: אלבום פרטי)
          עם אמה. "שנות ילדותי היו רצופות שינויים ומעברי מקום"

           

          בתיכון למדה בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. בכיתה י"ב פגשה את שרגי, חייל בן פרדס חנה, אצל חברים - "ומאז אנחנו יחד". בצבא שירתה בחיל הים כקצינת ניהול בבית הספר לחובלים, ובהמשך כקצינת כוח אדם בבסיס החיל בחיפה. "שרגי התחיל אז את לימודיו בטכניון", היא מספרת, "ואני הצטרפתי לדירת השותפים שלו. אחרי שהשתחררתי עשה שרגי הפסקה זמנית בלימודיו, ונסענו יחד למזרח הרחוק. אחר כך, כשחזרנו, הוא המשיך בלימודי תואר ראשון בהנדסת קרקע ומים, ואחר כך עשה תואר שני במחשבים. כיום הוא איש תוכנה בתעשייה האווירית. אני התחלתי ללמוד לתואר ראשון בסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה והמשכתי לתואר שני בסטטיסטיקה יישומית. בתקופת הלימודים עבדנו לפרנסתנו בניקיון בתים. בהמשך עבדתי כמתרגלת בפקולטה לסטטיסטיקה. ב-1994 נישאנו וקיבלנו מעונות בטכניון.

           

          עם שרגי בתקופת החברות. "עבדנו בניקיון בתים" (צילום: אלבום פרטי)
            עם שרגי בתקופת החברות. "עבדנו בניקיון בתים"

             

            "אחרי הלימודים החלטנו לחזור לאזור שבו גדלנו. הוריי הציעו לנו לבוא ולגור לידם במושב, והסכמנו. ב-1998 נולדה בכורתנו נֹעם. בורכנו. מרגע שהפכנו להורים, היינו מוקפים באהבה ובעזרה גדולה. הוריו של שרגי, הוריי ואחותי נרתמו לסייע לנו בגידולה ובהמשך גם בגידול של רֹתם ומעיין, ואפשרו לשנינו התפתחות מקצועית עקבית בצד ההורות.

             

            "אני עבדתי בראשית דרכי כסטטיסטיקאית בחברה שנתנה שירותים סטטיסטיים בתחום הניסויים הקליניים. אחרי כשנה עברתי לעבוד כסטטיסטיקאית בחברת טבע. הצטרפתי אליה בימיו של אלי הורביץ. זו הייתה חברה ערכית מאוד, שעובדיה היו חדורים תחושת שליחות והתרגשות של מעשה חלוצי - פיתוח תרופות במטרה לעזור לחולים. בהמשך טבע גדלה, נוצרו הזדמנויות להתפתחות מקצועית, ועברתי לעסוק בתכנות ובמערכות המידע בחברה. ב-2011 קודמתי לתפקיד סמנכ"לית והייתי אחראית על מערך של 150 ניסויים קליניים בשנה שנעשים בתקציב של מאות מיליוני דולרים.

             

            "לפני כשנה, אחרי 17 שנה בטבע, הרגשתי צורך בשינוי. ההחלטה לעזוב ארגון שהיה לי כבית ואנשים שהיו כמו משפחה, לא הייתה קלה לי. לאחר תהליך ארוך של מספר חודשים החלטתי לעבור לחברת נוירודרם, שעברה משלב הסטארט-אפ לשלב של פיתוח קליני מתקדם, והתמניתי לסמנכ"לית התפעול. הצטרפתי לקבוצה נהדרת של אנשים חכמים ויצירתיים, המתפקדים סביב השעון כיחידה מגובשת ומלוכדת לטובת המטרה המשותפת".

             

            עם שרגי, כיום. "מטלות הבית מתחלקות בין שנינו" (צילום: אלבום פרטי)
              עם שרגי, כיום. "מטלות הבית מתחלקות בין שנינו"

               

              מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לתמי של היום?

              "המעברים התכופים של משפחתי בילדות זכורים לי כחוויה לא פשוטה. ההשתלבות החברתית והקליטה במקומות החדשים לא היו קלות לי. לילדיי הבטחתי שיהיה להם בית אחד, יציב, עד שיגיעו לבגרות. את המודל של הבית השוויוני שבו גדלתי אני מיישמת בבית שבניתי עם שרגי: מטלות הבית מתחלקות בין שנינו, ואנחנו מפרגנים זה לזו את המימוש העצמי ואת הקריירות שלנו. גם אצלנו, כמו בבתים שבהם גדלנו, הילדים הם חלק מהמשוואה: הם עוזרים במטלות הבית – אמנם, תחת מחאה - ועובדים בחופשות לפרנסתם.

               

              "כמו להוריי, גם לנו יש הרבה חברים, חלקם עוד מתקופת הילדות והנעורים, ואנחנו מארחים הרבה. חשוב לנו לא לוותר על חופשות משפחתיות וגם לא על הזמן הזוגי שלנו יחד. זה לא קורה מעצמו, אלא דורש מאיתנו הרבה מאמץ. העבודה שלנו נכנסת הביתה; אין הפרדה ברורה בין שני העולמות, מה שמייצר לעיתים מתחים. אני ישנה מעט שעות בלילה, והחיים שלי מנוהלים ומתוכננים מראש לפרטי פרטים. ויתרתי על הספונטניות כדי להספיק לעשות את כל מה שחשוב לי".

               

              רפטינג עם הבעל והילדים. "חשוב לנו לא לוותר על חופשות משפחתיות" (צילום: אלבום פרטי)
                רפטינג עם הבעל והילדים. "חשוב לנו לא לוותר על חופשות משפחתיות"
                 

                 

                מסר לאומה?

                "אני אדם רגיש, שלוקח ללב, ודווקא בגלל זה הבנתי שכדי להתקדם לאתגרים חדשים, אנחנו חייבים להיות מסוגלים להמשיך הלאה גם במקרה של כישלון. צריך ללמוד להקשיב לביקורת, להפיק ממנה לקחים, לנשום עמוק ולהמשיך הלאה, וכשבאה ההצלחה - ליהנות ממנה ולהוקיר את האנשים הטובים שמקיפים אותנו ושותפים לה".

                 

                ________________________________________________________________

                 

                "עבדתי סביב השעון, הצטיינתי, היו לי הישגים. ואז התחילו מיחושים". הקליקו על התמונה:

                 

                סלעית גרניט. "אני כבר לא חייבת להיות מושלמת, רק להיות נאמנה לעצמי". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)
                סלעית גרניט. "אני כבר לא חייבת להיות מושלמת, רק להיות נאמנה לעצמי". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)

                 

                >> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה

                 

                 
                הצג:
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
                נעים להכיר, נֹגה שנער-שויער. נושמת, חיה, שומעת, מתעדת וכותבת אנשים וסיפורי חיים. בעלת חברת "הד - לסיפורים שמשאירים חותם" ואמא גאה לעשרות ספרים, תוצרי המפגש ביני לבין אנשים נפלאים שבחרו לחלוק עימי את אוצרם הגדול - סיפור חייהם.

                ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.

                למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.

                אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.