צילום: דודי חסון

"עייפתי מלתחזק את הפאסון הזה. בתכל'ס, רוב הזמן אני לא מהממת"

היא למדה לחסוך, נגמלה משגעת הניקיון והפסיקה להילחם בגוף. אילנית לוי (35), פותחת את הלב ומספרת ל"מנטה" על 12 שינויים מהותיים שהפכו לה את החיים

העצות של אילנית לוי לשנה טובה
צילום: אבי חי
"אלירז לא הצליח להבין למה בעוד הזוגיות הרומנטית שלנו לגמרי שם, כל דבר אחר שקשור ל'ביחד' אני עושה לבד". אילנית לוי (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)
"אלירז לא הצליח להבין למה בעוד הזוגיות הרומנטית שלנו לגמרי שם, כל דבר אחר שקשור ל'ביחד' אני עושה לבד". אילנית לוי (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)

אילנית לוי, 35, שחקנית ומנחה, בקרוב תעלה עם שעשועון וריאליטי חדשים ב"קשת" ותוכנית אוכל חדשה בערוץ 24, אמא לליאם, 14, ואלין, 11, בזוגיות עם אלירז שדה. בראיון לגיליון החג של "מנטה" היא מספרת על השינויים שעברה מאז שהכירה את אלירז:

 

התחלתי לחסוך

"במשך שנים חשבתי שזה שאקח אחריות ישנה אותי, אבל גיליתי שאפשר להיות שקול ומתוכנן וגם להישאר אותו אדם. יחד עם זאת אני מבינה שלפעמים שופינג הוא התרפיה שלי וגם זה בסדר"

"אף פעם לא חסכתי כסף. אני קונה באימפולסיביות, וגם אם אין לי כסף בחשבון כרגע, מבחינתי אין מצב שלא יגיע הכסף. טפו, טפו, טפו, החיים שיתפו איתי פעולה ותמיד ידעתי שעם כסף אני איכשהו אסתדר. אלירז הוא ההפך הגמור ממני בתחום הזה, ובשלוש השנים האחרונות עברתי שינוי בזכותו.

 

"פעם לא דיברתי עם הבנק אלא אם לא עברה לי הוויזה, לא היה לי שום תכנון כלכלי בראש. כשהוא העיר לי על זה, זה נורא עצבן אותי בהתחלה, התנגחתי איתו ועשיתי דווקא, אבל כשהבנתי שהילדים הם מה שאני צריכה לראות לנגד עיניי, הפסקתי ובטחתי בו ונתתי לו לעשות לי סדר בחשבונות.

 

"גיליתי שאני משלמת על מיליון ביטוחים כפולים, משלמת לחברת סלולר אחת כשאני בכלל באחרת, מלא דברים כאלה. בגיל 30 פתאום התפתחה אצלי חרדה שאין לי שום אופק וחסכונות, ואני חיה, עובדת ומבזבזת, ולפעמים מבזבזת כבר את הכסף של הפרויקט הבא, אז אמרתי לעצמי שהגיע הזמן והתחלתי לפעול. מכרתי את הבית וקניתי בית גדול יותר, שהוא השקעה טובה יותר, והתחלתי לחשוב קצת יותר על העתיד. במשך שנים חשבתי שזה שאקח אחריות ישנה אותי, כי טוב לי עם איך שאני חיה, אבל גיליתי שאפשר להיות שקול ומתוכנן וגם להישאר אותו אדם. יחד עם זאת אני מבינה שלפעמים שופינג הוא התרפיה שלי וגם זה בסדר".

 

על שער גיליון החג של מנטה (צילום: דביר כחלון)
    על שער גיליון החג של מנטה(צילום: דביר כחלון)

     

    למדתי לחיות ביחד

    "אני מרגישה שמגיל 20 אני חיה לבד, גם כשהייתי נשואה הייתי לבד, ניהלתי בית ושני ילדים לבד לגמרי, עד שאלירז בא לחיים שלי. אז אני נורא סוליסטית במחשבה שלי, וזה לא נראה לי הגיוני לשתף עוד מישהו ולהתייעץ איתו על דברים. בשנים הראשונות עם אלירז הייתי סוגרת לנו נופש ומעדכנת אותו, קונה דברים לבית, עושה הכל לבד. אלירז לא הצליח להבין למה בעוד הזוגיות הרומנטית שלנו לגמרי שם, כל דבר אחר שקשור ל'ביחד' אני עושה לבד. לא הייתי מעדכנת איפה אני ושוכחת את הטלפון כל היום על שקט, ולא מבינה למה הוא מתלונן על זה.

     

    "לקח לי מלא זמן לרדת מהעץ ולשחרר את ההגנות. לא הייתי מוכנה להיות תלויה באף אחד, ואלירז היה זקוק לזה כדי להרגיש גבר מולי, להרגיש שבת הזוג שלו זקוקה לו. לא הייתי מוכנה לפרק את המשולש הזה של אילנית־ליאם־אלין וליצור אחת חדשה. היו מלא התנגחויות זוגיות סביב 'למה את לא משתפת אותי?'. אנשים מהצד ששמעו את זה חשבו 'איזה כיף לאלירז, הלוואי עלי אישה כזאת לא מציקה', אבל זה לא כיף, כי אתה מרגיש שאתה כלום, שאתה מיותר. זה היה תהליך ארוך שלא היה קל לשנינו, ואני עדיין מאמנת את עצמי, מכריחה את עצמי להתקשר ולהתייעץ איתו. לפעמים זה מרגיש לי מאולץ ומטופש, אבל אני מבינה את החשיבות של זה. אני חושבת שזה השינוי הכי גדול שעשיתי בחיי".

     

     

    הפסקתי לחשוב שכולם טובים

    "במשך שנים חייתי בעולם שכולו טוב. מבחינתי כולם היו טובים ואף אחד לא רצה ברעתי, הייתי מאוד תמימה בראיית העולם שלי, וזה עזר לי באיזשהו אופן להתמודד עם הרבה דברים. היום אני נלחמת בעצמי להשאיר את התמימות הזאת, למרות שכל יום אנשים מוכיחים לי אחרת, שמים רגליים לאחרים ומדברים רעות. ובכל זאת, אני רואה סביבי אנשים שהם נורא חשדנים כלפי הסביבה וזה קשה ועצוב ואני לא מוכנה להיות כזאת. אני רואה גם את אלירז. הוא ממש השתנה לי מול העיניים ונעשה מאוד חשדן כלפי הסביבה. הוא חושב שאני תמימה מדי, אבל זה כבר לא ככה, היום אני מודעת לזה שלא כולם רוצים בטובתי".

     

    השתחררתי ממנטורים

    "גם לי יש נפילות, וכשאני נופלת אני מסתגרת ליומיים ולא רואה אף אחד - אף אחד! אפילו לא את אמא שלי. אני יכולה לא לענות לטלפונים במשך ארבעה ימים"

    "אני די סולדת ממנטורים. כל מיני חברים שלי הלכו לכל מיני סדנאות ואמרו שאני חייבת גם, ואז חזרו לספר לי. חשבתי שאני באמת צריכה ללכת גם, אבל תמיד מה שהם סיפרו היה לי נורא ברור. אני מרגישה שאני חיה לפי הסיסמאות האלה מאז שאני קטנה - 'תחשוב טוב, יהיה טוב', 'נבואה שמגשימה את עצמה' - זה הכל ב־DNA שלי, עוד הרבה לפני שהגיע כל הטרנד הזה של הקואוצ'רים. אז אני לא חושבת שאני מפסידה משהו, כי תמיד פעלתי ככה, רק לא ידעתי לתרגם את זה לעצמי במילים, אבל אני מכוונת את עצמי לדברים, והם קורים. תמיד פעלתי ככה. זו לא אמונה, זו ידיעה".

     

    למדתי לקבל את הנפילות

    "גם לי יש נפילות, וכשאני נופלת אני מסתגרת ליומיים ולא רואה אף אחד - אף אחד! אפילו לא את אמא שלי. אני יכולה לא לענות לטלפונים במשך ארבעה ימים. אני מרגישה שזה כמו סיר. כשזה עולה על גדותיו, אין מה לעשות, ואני לא יכולה להכיל אף אחד. אפילו הילדים שלי, שהם מאוד תובעניים ונודניקים ברמות, משתפים אותי בהכל ואוכלים לי את הראש, ברגעים כאלה הם יודעים להניח לי".

     

    "אין לי אישיו עם הגוף ואם אני אעלה עוד שלושה קילו או ארד, זה לא ממש ישנה לי" (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)
      "אין לי אישיו עם הגוף ואם אני אעלה עוד שלושה קילו או ארד, זה לא ממש ישנה לי"(צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)

       

      למדתי לבקש עזרה מאמא

      "אם אני מגיעה למצב שרועד לי הגוף, ואני רוצה להשתולל עליהם, אני עולה למעלה, מסתגרת בשירותים, נושמת וגם מטלפנת למיכל דליות"

      "פעם מאוד התביישתי להודות בפני אמא שלי שאני בדיוק עסוקה באיזה פרויקט ושאני לא נמצאת הרבה עם הילדים. זה דפקט, לא נורמלי, כי בסך הכל אני המון עם הילדים לעומת אמהות שעובדות כל יום משמונה עד חמש. אבל מכיוון שאמא שלי הייתה כל חייה רק אמא ועקרת בית, ממש התביישתי בזה, ובגלל זה גם לא ביקשתי ממנה עזרה. הייתי מגיעה לפניה הביתה כדי לסדר לפני שהיא מגיעה, הורגת את עצמי בשביל שהכל יהיה מתוקתק, כי היא הייתה מסוגלת להגיד לי 'מסכנים הילדים, הבית לא נקי'. הסכמתי לקבל עזרה רק אם שילמתי עליה - מאמא שלי הייתי צריכה טרגדיה ברמה קולוסאלית בשביל לבקש שהיא תוציא לי את הילדה מהגן. עם השנים למדתי שאני חייבת לבקש עזרה, התאזנתי ואני עובדת על זה. גיליתי גם שהיא אפילו שמחה מזה שאני צריכה אותה".

       

      הסכמתי להתייעץ

      "אני אמא מאוד טוטאלית, זו המהות שלי בחיים ואני לא מתיימרת להיות אחרת. באיזשהו שלב, כשהילדים קצת גדלו, הבנתי שאני לא מספיק אסרטיבית, ואף אחד לא מקשיב לי, אז התחלתי ללכת לפגישות אצל מיכל דליות (סופר נני). הבנתי שאני לא צריכה לטפל בילדים אלא קודם כל בעצמי. עד היום אני מתייעצת איתה. אם אני מגיעה למצב שרועד לי הגוף, ואני רוצה להשתולל עליהם, ואני מדמיינת את עצמי עושה מלא דברים מחרידים, שאין הורה שזה לא קורה לו, אגב, אני עולה למעלה, מסתגרת בשירותים, נושמת וגם מטלפנת למיכל דליות. היא נותנת לי איזו עצה טובה, אני לומדת את הטקסט כמו שחקנית ויוצאת אליהם מוכנה".

       

      הפסקתי לקרוא טוקבקים

      "טוקבקים היו בעיניי הדבר הכי מצחיק, ובעיקר נקרעתי מצחוק על זה שאני מסכימה איתם, עד שהגעתי לטוקבקים על הילדים שלי"

      "טוקבקים היו בעיניי הדבר הכי מצחיק, והייתי קוראת טוקבקים על עצמי רק בשביל להתקרקר. לפעמים גם הסכמתי איתם, ובעיקר נקרעתי מצחוק על זה שאני מסכימה איתם, עד שהגעתי לטוקבקים על הילדים שלי. חשבתי שאני אגיב לזה באותו האופן והופתעתי. רציתי למצוא את הבן אדם שכתב את מה שכתב, ללכת אליו הביתה, לפוצץ אותו במכות ולקשור אותו בבית שלי במשך שבוע כדי שיצפה בילדים המושלמים שלי. הלו! זה ילדים קטנים! שיכתבו 'מטומטמת' ו'מטופשת' עד מחר, אבל על הילדים לא יכולתי לקרוא. אז הפסקתי לקרוא טוקבקים, נגמלתי".

       

      פרשתי ממשחק ה"מהממת"

      "בתכל'ס, רוב הזמן אני לא מהממת, אני נחמדה ומתוקה וזהו, אז כל הזמן לתחזק את הפאסון הזה, עם פן ואיפור וסטיילינג? לא. אני לא במשחק הזה, אני לא שם, ואני כבר 18 שנים עובדת. אז אולי יכולתי לעבוד יותר אם היה לי אינסטגרם פעיל וארוחות ערב והייתי נראית 'וואו' בכל פעם שהייתי יוצאת מהבית, אבל זה מעייף אותי. אני רואה אנשים שהשתגעו מזה - מהצורך להיות בארוחת ערב עם האנשים הנכונים, עם הלבוש הנכון, וכבר אי אפשר להחזיק מאזדה 3 אלא צריך אוטו וואו, וזה לא הגיוני שאת קונה ברשתות בגדים פשוטות אם את אילנית לוי, נכון? אין מצב! מה, אתם מממנים אותי? אני רואה שחקניות בתחילת דרכן שמשלמות שכירות של 15 אלף שקל בשביל לגור במקום הנכון. אנשים מכניסים את עצמם לבועה שהם לא באמת יכולים לחיות בה. לא רוצה להיות במשחק הזה ולא לשלם את המחירים שלו".

       

      "אנשים מכניסים את עצמם לבועה שהם לא באמת יכולים לחיות בה. לא רוצה להיות במשחק הזה ולא לשלם את המחירים שלו" (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)
        "אנשים מכניסים את עצמם לבועה שהם לא באמת יכולים לחיות בה. לא רוצה להיות במשחק הזה ולא לשלם את המחירים שלו"(צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)

         

        ויתרתי על האינסטגרם

        "אין לי אינסטגרם, שהוא היום כלי הכנסה לגיטימי לגמרי בשביל שחקנים וסלבס, אבל תודה לאל שאני מתפרנסת מעבודה אולד פאשן. פעם נורא זלזלתי בזה, אבל הבנתי שזו פרנסה קבועה בשביל אנשים. זה עדיין דבר נוראי בעיניי, אבל יש אנשים שצריכים את זה, וכל עוד אני לא חייבת, לא אעשה את זה. בעיניי, לעמוד ביום צילום 14 שעות עם פריצות הדיסק שלי, עדיין נראה לי קל יותר מלתחזק חשבון אינסטגרם. רק שהעולם לא ילך רק לשם כי אז אני אבודה בעולם הזה. אני מיושנת, מבחינתי 'עוקבים' זו מילה שאמורה להלחיץ".

         

        נגמלתי מאובססיית הניקיון

        "הסטרס שהיה לי בקשר לניקיון שגרם לי לעצור סרט באמצע כי אני רואה שיש טביעת אצבע על המסך, זה לא הגיוני. הבנתי שאני עושה משהו לא בסדר, שהגוף שלי אמר לי 'את מגזימה, תעצרי'"

        "פעם לא הייתי מסוגלת ללכת לישון בלי לנקות את הבית. הייתי חוזרת מ־15 שעות עבודה ועושה ניקיון יסודי. החיים עם אלירז והילדים לימדו אותי שזה רק עושה רע ליחסים שלי עם הסביבה, כי אני רק מעירה וכולם מתעצבנים. עבדתי על עצמי הרבה ואני עדיין מדברת עם עצמי על זה כל יום, ובשנתיים האחרונות אני מסוגלת, ואלירז עדי, ללכת לישון בבלגן גמור. די, אני בת 35 ואחרי שלוש פריצות דיסק, ויש לזה קשר ישיר. הסטרס שהיה לי בקשר לניקיון שגרם לי לעצור סרט באמצע כי אני רואה שיש טביעת אצבע על המסך, זה לא הגיוני. הבנתי שאני עושה משהו לא בסדר, שהגוף שלי אמר לי 'את מגזימה, תעצרי'. לילדים שלי אני מרשה הכל בבית - צבעי גואש בסלון וצ'יפס וארטיקים בחדר השינה. כל השנים האלה אני משרתת את הבוס, שהוא הבית, והבנתי שזה טיפשי. זה לא תורם לאף אחד".

         

        הפסקתי להילחם בגוף

        "במשך היום אני לא רעבה, ורק בערב אני מתחילה לחוש את תחושת הרעב. זה לא עניין של דיאטה, אין לי אישיו עם הגוף ואם אני אעלה עוד שלושה קילו או ארד, זה לא ממש ישנה לי. בערב אני אוכלת ארוחה ואז מנשנשת שטויות. במשך החיים שמעתי המון על כמה זה לא בריא וניסיתי להלחם בזה, כי הרגשתי שאני גומרת את הגוף שלי, אבל עכשיו די, אני מתחברת לתחושת הרעב שלי, ומבינה שאם אני חיה ככה כל כך הרבה שנים ומתפקדת, אז כנראה שהכל בסדר. כל החיים שלי זה רמדאן. כושר אני בכלל לא עושה, שונאת שנאה שאי אפשר לתאר במילים. אני מתרצת את זה בעייפות ופריצות דיסק אבל אני על הפנים. הזמן היחיד שעשיתי ספורט היה אחרי ההריונות, ואז הייתי חיה, כי אני נורא תחרותית".

         

        איפור ושיער: מיקי בוגנים /// ע. צלם: תומר לופשקו /// ע. סטיילינג: אייל חג'בי /// ע. איפור ושיער: אור הורדי, סתיו נטף  

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד