העיירה הקטנה נרובלה שבבלרוס הצליחה להתחמק מהתנועה התובענית של הזמן; פסלו של לנין נשאר נטוע בכיכר המרכזית, מעיל הברונזה הכבד מתנפנף מסביבו במשב של רוח בת 100 שנה.
לא רחוק משם ניצב לוח מצטייני החודש של הקהילה - מהסוג שעדיין אפשר למצוא גם בארץ, בארגונים כאלה ואחרים. 16 התושבים ששמותיהם מתנוססים עליו היטיבו לממש את החזון הקומוניסטי, הצטיינו בעבודתם ונמנעו מאיחורים או ימי מחלה.
הצלם גדעון לוין, שעלה מקייב בגיל 6, מספר שסבתא שלו הופיעה על הלוח באופן קבוע, ושגם היום יש מי שזוכר את המרץ והעשייה שאפיינו אותה. השנה חזר למחוזות ילדותו עם הוריו והמצלמה. "נסעתי בשביל לעשות טיול שורשים עם ההורים", הוא מספר, "כשהמצלמה מאפשרת לי להרגיש בנוח איתם ועם החלקים בהיסטוריה שעליהם הם נמנעים מלדבר. בכלל, קיים חשש קולקטיבי אצל עולים מברית המועצות מלהתעמת עם המציאות שהם השאירו מאחור, כי היא עלולה להרוס את הזיכרון מאותם מקומות. הנטייה הטבעית היא להשאיר את הנוסטלגיה כפי שהיא - בעבר. היה לי חשוב להתגבר על הפחד הזה, כי בוער בי להתעסק בזיכרון ולצלם את השאריות שנותרו מהחיים הקודמים".
הוא מראה לי צילום נוסף מהעיירה של סבתו - גרם מדרגות מיותם, נטוע במרכז גבעה - ואני מבינה היטב על מה הוא מדבר.
הוריו של גדעון, אספיר וויצ'סלב, עלו לארץ מקייב ב-1990 עם שלושת ילדיהם – אלכס (17), גנאדי (20) וגדעון בן השש - כשבכיסם 100 דולר. הם הביאו איתם אוהלים, שקי שינה, מעילי פרווה ואביזרי הישרדות. לא ידעו מה צפוי כאן.
המשפחה נקלטה בהרצליה, בדירה קטנה שבה התגוררה עם עוד 11 איש, במשך שנה. גדעון עלה לכיתה א', והמחנכת המליצה לו לשנות את השם (ג'ניה) כדי להקל על תהליך ההשתלבות. "בדיעבד אני מודה לה מאוד, מניח שזה חסך ממני הרבה קשיים בילדות". לאחר שנה עלתה לארץ גם אמה של אספיר, והמשפחה עברה לדירה שכורה. "אצל רוסים יש את המיתוס של הסבתא בסלון. אנשים מסוימים לועגים לזה - אבל אני חושב שזה מקור לגאווה. התפישה הזו ש'אמא זה הכל' היא משהו שאני מאוד מתחבר אליו. לא מבין את האנשים שמשליכים את ההורים שלהם אל בתי אבות".
אביו של גדעון, מוזיקאי שעבד תחילה במוסך, פתח בארץ עסק עצמאי ואמו התחילה לעבוד בבית חולים "מאיר" כאחות. את האהבה לצילום ירש גדעון מאביו, שנוהג לתעד את החיים מאז נעוריו. השקופיות היפהפיות מנמקות את הרצון להגן על הנוסטלגיה מפגעי המציאות.
באחד התצלומים מתועד טיול משפחתי, באותה קומפוזיציה ממורכזת שעתידה לחזור פעמים רבות בעבודותיו של גדעון. ויצ'סלב שרוע על צדו בחלק הימני של התמונה, וגדעון מאחור בצד שמאל. מאחוריהם עומד הרכב המשפחתי - מותרות וסמל סטטוס באותה תקופה. "בקייב היה מקובל שלכל בעלים של רכב יש גם גראז', אחרת היו מפרקים את הגלגלים תוך לילה. הרבה זיכרונות שלי סובבים סביב הגראז' של אבא, שאפשר לי זמן איכות איתו. זה היה מקום קסום מבחינתי".
לאחר שירותו הצבאי בצנחנים התקבל גדעון ללימודי צילום ב"בצלאל", שם התמקד בתכנים קונספטואליים וויזואליים שקשורים לחוויותיו מהצבא, תוך שימוש בנוף, בארכיטקטורה ובאביזרים צה"ליים. "את העניין שלי בנושאים האלו אני מקשר לסבא שלי, שהיה פרטיזן בזמן המלחמה ובהמשך נרצח על רקע אנטישמי. הוא גם הסיבה שהיה טבעי שאתגייס לקרבי בארץ. אנחנו שושלת שנכפה עליה לקחת חלק במלחמות".
פרויקט הגמר שלו בלימודים, "21,22,23", הוקדש לשירותו הצבאי ובחן שאריות חומר שנושאות בעבורו מטענים של זיכרון.
גדעון מחיל על הנוף והחומר את הכללים והשפה שהמסגרת הצבאית החילה, בזמנה, עליו. "לא מספיק לי לצלם משהו קיים, כי אז זה מרגיש לי של מישהו אחר. אני אוהב להתערב ולהשאיר חותם, אפשר אפילו לקרוא לזה מיצב".
כשהחליט השנה לטוס לאוקראינה, ידע שהפעם ירצה לצאת מהפורמט הסטטי של צילום הסטילס. "התחלתי לראות סרטים דוקומנטריים והבנתי שזה משהו שאני רוצה לעשות בעבורי ובעבור המשפחה שלי. אני מאוד מושפע מהבמאי אנדריי טרקובסקי, שמיטיב להעביר את התחושה הסוריאליסטית והאפלה שמאפיינת את ברית המועצות הקומוניסטית ואת הארכיטקטורה שלה".
התחנה הראשונה הייתה קייב. שם פגשו את הסנדק של גדעון, יבגני. "היום הוא שייך לאסכולת 'הרוסים החדשים' שהצליחו להתעשר. יש לו רשת גראז'ים להשכרה ומפעל לייצור דגמי מטוסים", מספר גדעון.
אנחנו מסתכלים על הצילום שלו מאידאן נזאלז'נוסטי (באוקראינית: כיכר העצמאות), הכיכר המרכזית בקייב, שבסוף 2013 שימשה מרכז להפגנות סוערות נגד החלטת הממשלה שלא להיקשר בהסכם כלכלי עם האיחוד האירופי, והובילו להחלפת השלטון במדינה בפברואר 2014. "תמיד החשבתי את עצמי כ'רוסי' וזהו, וכשהגעתי לאוקראינה אנשים הזדעזעו מההגדרה הזו ואמרו לי שאין דבר כזה, שזה כמו שישראלים יגדירו עצמם כטורקים כי פעם היה בישראל כיבוש טורקי".
בניין הרכבת הישן, שבו התגוררה המשפחה לפני עלייתה לארץ, מוכר לי כבת למהגרת מברית המועצות; כוורת אבן קומוניסטית, ששוללת כל מחשבה על מרחב אישי. "חמישתנו התגוררנו בדירת שני חדרים - בזמנו זה היה מותרות. את רוב הדירות איכלסו שתי משפחות לפחות. כשהגענו לבניין, חלפו לי בראש הבזקים של זיכרונות. בקדמת הבניין תמיד הסתובב השכן השתוי שלנו, קמרצ'וק השיכור. הוא היה כל כך נוכח בנוף שכמעט ציפיתי לראות אותו. רציתי להיכנס לבניין, אבל התקינו בו קודן".
בצדו השמאלי של התצלום אפשר להבחין בגראז'ים. "כשעלינו לארץ מסרנו את הגראז' בלי לקבל שום תשלום, וכך גם לגבי כל שאר הרכוש שהיה לנו".
הארכיטקטורה המגוונת של קייב מעוררת הערכה. היא הצליחה לשרוד את שלטון האימפריה המונגולית, את מלחמת העולם השנייה, את אסון צ'רנוביל ואת השלטון הסובייטי. העיר מרושתת מבני דת מפוארים מחד ומונומנטים מתקופות שלטון שונות מאידך. גדעון מתעכב על צילום של פסל קשת עצום, שבמבליח מתוך העצים. "הוא סוג של נוכח תמידי מבחינתי. אני זוכר אותו מימי הילדות ואפשר לראות אותו בהרבה צילומים של אבא".
"בניגוד לפרקטיקה הצילומית שלי ביומיום, שגובלת באינסטליישן, הרגשתי שהארכיטקטורה והנוף באוקראינה הודפים אותי אחורה – אסור לגעת, רק לתעד". הניואנסים הקטנים בנוף מעניינים אותו לא פחות ממבני הענק: "דווקא בדברים הקטנים מסתתר הד.נ.א המזוקק של המקום. את יכולה ללמוד הרבה על המדינה שבה את נמצאת דרך התבוננות בטקסטורה של חומה, או מנקודת המפגש בין הדשא לאספלט. זו גם הסיבה שאני מצלם הרבה בטון, גם בארץ".
מקייב המשיכו לנרובלה, העיירה שבה חיה הסבתא עד העלייה לישראל. הבית הקטן, שנבנה ב-1930, משמר את תחושת הקיפאון בזמן שאופפת את המקום. "הוא נראה בדיוק כמו שזכרתי, עם עץ התפוחים שאבא שלי שתל וצבעי התכלת-צהוב של הקירות. הצבעוניות המוזרה הזו חוזרת בהרבה מבנים כאן. זו אסתטיקת פרא שנוצרת מעצמה כי אנשים צובעים במה שיש, אין להם פריווילגיה לתכנון מוקדם של קו אחיד".
בניגוד לערים הגדולות, נרובלה עדיין גדושה בסממנים קומוניסטיים – הפטיש והמגל שהופיע בצילום המשפחתי לפני 30 שנה עומד איתן. בבית הקברות הקטן של הכפר טמונים סבו של גדעון ואחיה של אמו, שנפטר בגיל 20 לפני כמעט 40 שנה. כשיצאו מבית הקברות הגיחה לכיוונם אישה מבוגרת – שריד אנושי מנרבולה של פעם, שזיהתה אותם ופתחה בשיחה. לא רחוק משם נמצא קבר האחים היהודי, שבו נרצח ונקבר בן דוד של אביו של גדעון.
משם המשיכו לאזורים מוכי קרינה בקרבת צ'רנוביל. האסתטיקה הטרקובסקית קורמת עור וגידים בדמות מאות מבנים נטושים שנטועים בירוק הדומם. אוקרוץ', אחת העיירות, מסמנת נקודת השקה נוספת בין ההיסטוריה הפרטית של משפחת לוין לבין ההיסטוריה הקולקטיבית של אוקראינה: לאחר הפיצוץ בכור, נשלח לעיירה אביו של גדעון, שעבד בתזמורת של המשטרה, כדי לסייע בפינוי. "לקח הרבה זמן עד שהמדינה הודתה בכלל שקרה משהו, ועברו שנים עד שהבינו כמה רב היה הנזק, שניכר פה עד היום".
אנחנו צופים בוידיאו המסכם שצולם בנמל התעופה של קייב, בזמן שגדעון והוריו המתינו לטיסה לתל-אביב: "אני מסתכל על החומרים האלו ומרגיש שאספתי שאריות מהחיים הקודמים שלנו, ועכשיו אני יכול לבנות מהן דבר חדש". המצלמה מתמקדת באמו, שמדברת על הביקור בבית הקברות, "זה היה מרגש, הצלחנו למצוא את כולם". גדעון שואל אותה אם היא תחזור לבקר בקייב, "אני לא יודעת" – היא עונה ומחייכת, "אני לא יודעת. יש לאן לנסוע; יש עוד המון מקומות בהם לא היינו מעולם".
- גדעון לוין מצלם בקביעות עבור Xnet, והצלמת סיוון אלירזי עורכת וכותבת באתר. הצילום משותף להם, כמו חווית העלייה לישראל בילדותם.
