חשבתם לפתוח עסק קטן בפלורנטין? מבחן שנתי: מה הצליח ומה נכשל
שדרת החלומות השבורים: השכונה הקדחתנית ממציאה עצמה מחדש כל שנייה, הרצל משנה צורה, ועשרות חולמים מאבדים את המכנסיים. סיכום שנה פסימי-אופטימי
בעלות החנות "פדרו טי.אל.וי", שנפתחה בימים אלה ברחוב מטלון פינת החלוצים בפלורנטין, הוסיפו לשלט המעוצב שלהן, כמנהגם של מוסדות ותיקים, את תאריך היווסדה של החנות, עם טוויסט מחויך:
זאת חנות לאביזרי פסטיבלים, והצעירות שפתחו אותה חוגגות את ההווה בלי שום התנצלות. הפסטיבל שלהן מתחיל עכשיו, ורק אלוהים, או רבנו, יודע כמה זמן הוא יימשך. ממילא, מעטים בני המזל בשכונה שיכולים עדיין להתגאות באריכות ימים:
בהקשר זה של תוחלת חיים עסקית, לרחובות שלנו יש, בפרוס השנה החדשה, חדשות טובות וחדשות רעות. נתחיל בטובות. בשנה החולפת, בין ספטמבר 2016 לספטמבר 2017, נפתחו בשכונה קרוב ל-90 עסקים חדשים. והרעות? שבאותה תקופה נסגרו לא פחות עסקים, חלקם צעירים מאוד.
הספירה לא כוללת בתי מלאכה ומפעלים, אלא רק בתי עסק ומוסדות בקומת הרחוב. וגם כך, ברור שכסף רב החליף השנה ידיים ברחובות שלנו, או נשפך לים; אך באיזו אלכימיה פלאית הרחובות האלה יודעים להפוך דמעות לדלק; וכזיקית, לשנות את פניהם בקצב תחלופת חלונות הראווה.
עסקים קטנים נחשבים למנוע הצמיחה של המשק. בגובה עיניהם של הולכי הרגל, חלונות הראווה הם הנוף, התפאורה של חיי היומיום; ובשכונה שנתונה בתהליך מואץ של התחדשות עירונית, הם גם מצפן המורה את כיוון הנסיעה שלה. רמז: צפונה.
הקץ לדיבורים, אלה הפרטים. בשנה החולפת נפתחו בשכונה: חוץ ממכון/מספרה לשזירת תוספות השיער (ברחוב שטרן), גם שתי מספרות גברים (אחת בקישון, אחת במסילת וולפסון), מספרת נשים (ברחוב השוק), מכון להסרת קעקועים, כן, להסרת קעקועים (בפרנקל), מכבסה אחת (ברחוב פלורנטין), טמבוריה אחת (בפרנקל), שתי חנויות תקליטים (אחת באברבנאל, אחת בקישון), שתי חנויות פרחים (אחת ברחוב פלורנטין, אחת בשטרן), גלריה אחת (בפלורנטין); וחלל שיתופי לאמנות (בזבולון).
נפתחו גם: שתי חנויות לבגדי נשים (אחת בעליה, אחת ברביעיית פלורנטין), חנות נעליים ובגדים (בפלורנטין), נגריה קטנטונת (ברחוב הקישון), גלריה קטנה וסדנה לרהיטים (ברחוב זבולון), חנות קטנה ליינות ספרדיים (במרחביה), שני משרדי תיווך (בפרנקל), שלישי (באברבנאל), משרד לשיווק, יזמות וניהול נכסים (בשדרות וושינגטון); ושני חללי עבודה שיתופיים (אחד במשה מאור, אחד בויטל). וזה ממש לא הכל.
נפתחו גם: שתי חנויות תכשיטים (אחת בפרנקל, אחת בעליה), שתי חנויות של ציוד הידרופוני לגידול ירוקים (אחת בבן עטר ואחת ברחוב הסדנה), חנות למוצרי עישון (בכפר גלעדי), שני משרדים של עורכי דין (אחד בעליה ואחד בפלורנטין פינת וושינגטון), פרפומריה (בלוינסקי), חנות יד שנייה (בנחלת בנימין), חנות לדברי וינטג' שהיא גם בר (ברחוב זבולון), מעבדה לתיקון טלפונים (בשדרות וושינגטון), ולפחות שמונה חנויות של סיטונאי אביזרים לסלולר (ברחובות הרצל ולוינסקי). וגם זה לא הכל.
כי נפתחו גם: חנות אופניים גדולה (בפלורנטין-העליה), חנות של יבואן אבזרי אופניים (ברחוב זבולון), מכון כושר (ברביעיית פלורנטין), חנות ללימודי גיטרה (ברחוב מרכולת), חנות של הכל בשקל (ברחוב מרחביה), עוד חנות לאוכל ופינוקים של חיות מחמד (בפרנקל), שלוש חנויות לשמלות כלה (אחת בבנבנישתי, אחת בעליה ואחת בהרצל), פלורנטף, שזה מקום לפעילות עם ילדים (בקורדוברו), שני משרדי סיוע לפליטים ומהגרי עבודה (ברחוב אברבנאל); וסניף של קהילת יוניברסל, שזה עדי יהווה (בדרך שלמה).
אם זה לא מספיק לשנה אחת, אז בקרוב ייפתחו: מעון ילדים של ויצ"ו (ברחוב גנני), גן ילדים דו-קומתי (במקום חנות הרהיטים לגעת בעץ שנסגרה מזמן בנחלת בנימין), סניף של רשת בתי מרקחת וקוסמטיקה (ברביעיית פלורנטין), וספא לכלבים (ברחוב פרנקל). "אל תשאלי", אומר שרון, בעליו של הספא (הוא מחזיק גם חנות מיצים ברחוב פלורנטין), "לא רק רחצה ותספורת, גם הכנת כלבים לאירועים, משהו ברמה. את יודעת, יש כלבים שמביאים את הטבעת לחתן ולכלה בחתונה". שיהיו בריאים.
אוכלים או אוכלים אותה
והנה הגענו לאוכל. אי אפשר הרי בלי אוכל. ענף ההסעדה לוהט, וברחובות שלנו טוחנים בלי הפסקה. זה לא חדש. מה שטוחנים בהחלט חדש:
בתחום האוכל נפתחו השנה: פסטה בר לוינסקי (בנחלת בנימין), סביח לוינסקי (ברחוב השוק), יוסף הנקניק וחומוס לוינסקי (בלוינסקי), סניף של חומוס אליהו (ברחוב מעון), סניף של חומוס סעיד מעכו (באברבנאל), חומוס מבסוטה (בסמטת השוק), פלאפל ושות' (בהרצל), טומֶטומאטו, שניצל אנד ביר, קרפרי ברטון, דֶלי צמחוני "הטעם של החיים", וסניף של פלאפל בן חור (בשדרות וושינגטון); וכאמור, מלאכת הטוחן (ברחוב השוק):
נפתחו גם: סניף של בוטיק המאפים סנטרל ומכולת טבע (ברחוב פלורנטין), מכולת טבעונית משפחתית (ברחוב זבולון, במקום חנות חומרי הניקוי של הסבא); אקדמיה קולינרית, שנקראת כיתת אומן (ברחוב העליה); וגם: סמואל אוכל בלקני (גם ברחוב העליה), דדה (מקום של קיבוצניקים באוריאל אקוסטה), סנדוויצ'יה יום טוב (בלוינסקי), נינה (בהרצל), שרקייה ומכסיקנוס (בדרך שלמה), ביר סטיישן (בשטרן פינת פרנקל), קיוסקו (בית קפה בפרנקל), המזנון ניפגש בסיבוב (באברבנאל פינת מסילת ולפסון), טוסטר ופאפומאמה (ברביעיית פלורנטין),
על דיאטה אין מה לדבר, כי תיכף מגיעה:
ובקרוב ייפתח גם טאבון (ברחוב ויטל). אליו נגיע בהמשך. קודם נזיל קצת דמעות, כי לא רק בקרוב יש אצלנו, אלא גם לשעבר.
דייבוצ'קה, הסנדוויצ'יה המשובחת של קרן אדם (ברחוב החלוצים), נעלה את הדלת בסוף ספטמבר שעבר, ומאז הלכו לעולמם עוד רבים:
בית הקפה הקטן והחביב בקיוסק העירוני שבקצה שדרות וושינגטון נסגר, משום שהמפעיל לא עמד, לדברי השכנים, בתנאי המכרז של העירייה. מסיבות אחרות נסגרו: טרופיקל (בשטרן פינת פרנקל), פביאן בר (בשטרן פינת קורדוברו), השטייטל (בפרנקל פינת העליה), הבר פרנקל 9 (בפרנקל); אלימלך (בוולפסון שנסגרה סופית), רייזה (בהרצל), המזללה מילו (בדרך שלמה), מזללת המזל והסנדוויצ'יה יאשקה (באברבנאל); בורגרים והגלידריה עלמקל (ברביעיית פלורנטין); צ'אנגוס, ניוקי שופ והטעם של החיים (בשדרות וושינגטון); סביח לוינסקי (ברחוב השוק), וגם בורקס העגלה (בפלורנטין).
זה לא רק מסעדות שנסגרות
כלי התקשורת מרבים לעסוק, בשנים האחרונות, בסגירה הסדרתית של מסעדות בארץ. אבל ברחובות שלנו לא רק מסעדות נמוגו השנה בקצב.
השנה נסגרו: גלריה משונע (בהרצל 112, הבניין כבר נהרס), גלריה פלורנטין 45 (בפינת השוק), גלריה ארטמיסיה לאמנות נשים (בחלל שלה ברחוב אברבנאל, ייפתח משהו במעורבותו של אספן האמנות סרז' תירוש); סטודיו של מעצב התיקים יניב סלע (החלל שהתפנה סופח לסטודיו קעקועיזם הסמוך), סטודיו לעיצוב גרפי של נדב מזרחי (החלל הפך למשרד תיווך), חנות חגורות, דפוס הגולן והמכון להסרת קעקועים (כולם ברחוב פרנקל); וגם שתי מרפאות של וטרינרים (אחת בפלורנטין, שעל חורבותיה קמה מכולת הטבע; ואחת ברחוב ויטל, שעל חורבותיה תקום ככל הנראה מסעדה טבעונית).
גם אלה אינם: סניף בנק הפועלים (בהרצל), חנות לריהוט משרדי (בפלורנטין. החלל הגדול שלה חולק לשניים, ובחלליים התיישבו המכבסה ואחת מחנויות הפרחים), חנות גדולה לריהוט ביתי (בפרנקל), לפחות שש חנויות רהיטים (בהרצל), וארבע חנויות לבגדי גברים (ברחוב העליה); חנות מנורות (בנחלת בנימין), עסק למכונות לעיבוד מתכת ועץ (בהרצל), חנויות הצעצועים פרדיסו (בכפר גלעדי) ויש לי יום הולדת (באברבנאל), טמבורייה (בבנבנישתי), ומספרת הגברים שרק נפתחה במסילת וולפסון (החלל שלה מוצע להשכרה).
מהנוף נעלמו גם: חנות להלבשה תחתונה (ברחוב המשביר), חנות לשמלות כלה (ברחוב בנבנישתי), מקום לעישון נרגילות (ברחוב מעון), חנות של אביזרים למסיבות רווקות (בכפר גלעדי), ובית ספר קטן למוזיקה (בקורדוברו).
התאדתה גם החנות הוותיקה לאבזרי אופנה, אשליות (בכפר גלעדי פינת וולפסון. במקומה נפתחה חנות ללא שם לכל מיני צצקעס). וזה לא הסוף.
צער רב נגרם מסגירתה של "הרפורמה" (המכולת הכי משפחתית ולבבית שפעלה בשכונה יותר מ-25 שנה, שנאלצה לסגור עקב הריסת הבניין והקמתו של בית מגורים); ומעציב גם מותו הפתאומי של הרפד:
המרפדייה הפינתית הקטנה כבר פונתה מתכולתה, והחלל יושכר בקרוב. העובדה שכל חלל שמתפנה (עקב סגירה של עסק) נתפס די מהר (על ידי עסק חדש) מנחמת בערך כמו העובדה שכל חדר שמתפנה בבית אבות נתפס על ידי קשיש חדש. השיטה הכלכלית עובדת, רק שבדרך מישהו חייב למות. והחיים, כמובן, נמשכים.
הופ, עוברים דירה
את תחושת חוסר היציבות והשינוי הבלתי פוסק של הרחוב מלבה לא רק פתיחה של עסקים חדשים, אלא גם מעבר של עסקים ותיקים ממקום למקום בתוך השכונה. העסקים נגרפים בשצף הגועש, זזים הלאה - מרצון לשפר עמדות, או בלית ברירה:
"מזון וציוד לבעלי חיים" עברה לא מזמן מחלל קטן בדרך שלמה לחלל גדול של חנות רהיטים שנסגרה (בהרצל). מועדון הדיו (Club Ink) לקעקועים עבר כמה חנויות מזרחה על רחוב פרנקל (במקום מסעדה שנסגרה מזמן). את החלל שפינו הקעקועים תפסה בראונפילד לחיות מחמד (החנות שלהם ברחוב החלוצים, שהיתה יותר קטנה, הפכה למחסן); הסנדלריה של נתן עברה מלוינסקי לרחוב העליה; קופי לאב (מעבדת קפה) עברה ממרחביה לחלוצים, השואו רום של שמעון בוזגלו עבר מפרנקל לבן עטר; ולבנה זוהרים עברה ממש ממול (לצדו השני של רחוב מטלון).
רילוקיישן הוא לא רק עניין של חברת הובלה ושיפוצניק. לעסקים יש השפעה סביבתית. סטודיו אדריכלות קטן, לדוגמה, החליט להשתדרג, ועבר לא מזמן מחלל פינתי בפלורנטין-שדרות וושינגטון לחלל ברחוב פרנקל (שפינתה חנות רהיטים, שהחליטה להשתדרג ועברה לצדו השני של הרחוב). את מקומו של הסטודיו לאדריכלות תפס משרד עורכי דין, ולכבוד הדיירים החדשים, נצבעו הקירות הבהירים של המבנה באפור, החלונות הבלגיים השקופים הוחלפו בזגוגיות שחורות ואטומות, ופינת הרחוב כבר הרבה פחות ידידותית.
הדחפורים בדרך
חלק מהעסקים זזים רק בלית ברירה שכופה ההתחדשות העירונית. עסקים שפועלים במבנים המיועדים להריסה או לתמ"א נאלצים לעבור. בקרוב, צפויים שיפוצו והגבהתו של בית המגורים בפינת שדרות וושינגטון ופלורנטין (מול משרד עורכי הדין החדש); הריסת מבנה גדול מאוד בין הרחובות הרצל, מטלון וכפר גלעדי; הריסת מבנה נמוך קומה בפינת הרחובות העליה ומטלון; והריסת מבנה ארוך ברחוב הרבי מבכרך:
הדד-ליין המתקרב של הדחפורים הזיז ממקומם לא מעט עסקים, ובהם טבק בעליה (שעבר לצדו השני של רחוב העליה); חנויות צעצועים ותכשיטים, שנדדו מבלוק הרצל-מטלון-כפר גלעדי, לרחובות סמוכים; גבי הנגר שעבר עם הנגרייה שלו מבכרך לפרנקל (במקומה של חנות רהיטים שנסגרה); ומסעדת באגסי הוותיקה, שנפרדה מהפינה שלה (בפלורנטין-שדרות וושינגטון), והתיישבה בדרך שלמה (במקומה של מזללת מילו שנסגרה).
התזוזות נמסרות ללקוחות, וכך מתמלאים הרחובות בשלטים זמניים בדרגות פירוט משתנות:
הגברת מחליפה אדרת
לא כל שינוי זוכה להודעה פומבית. הגלידרייה ג'לה (בנחלת בנימין פינת לוינסקי), שנפתחה לפני שנתיים, הפכה השנה ל"יום טוב גלידה" (סביר להניח שעקב חילופי בעלות). לעומת זאת, יוסף הנקניק (בלוינסקי), נפתח רק השנה והציע טוסט-נקניק, אך כעבור זמן קצר הפך פתאום, על ידי בעליו, לחומוסיה. למה? שאלתי אותו. "אשתי הפכה לצמחונית", אמר יוסף. והאנגלית על החלון, שאלתי, זה בשביל התיירים? יוסף לא הכחיש.
בסביבה כל כך צפופה ותחרותית, משהו חייב לזוז, גם אם עומדים במקום. אז חומוס בית לחם (פלורנטין פינת ויטל), הגלידריה אניטה (פלורנטין) והבר אגנס (בקישון) עברו השנה שיפוץ וצבע; בבר נייט שיפט (ויטל) החליפו ויטרינות ודלת; משרדו של המתווך הצעיר ניב זקן (פלורנטין) השתדרג; לחנות המיצים מיט'שלי (פלורנטין) נוסף, אחרי שיפוצון, בר סלטים; ובמקום של חני לחיות מחמד (בקישון) הפכו את כל חלון הראווה למודעת מחירים ענקית, הכוללת את ההדגשה המפתה: "מחירי תחת".
ההכרח לצמוח כדי לשרוד דורש יותר משינוי קוסמטי, כפי שאפשר ללמוד מהשינוי שהתחולל באחרונה בחנות ותיקה אחת לחלקים של גופי תאורה (בנחלת בנימין). שנים לא היה לחנות הזאת אפילו שלט, וכעת לא רק שיש שלט, גם מראה מחסן החלפים המבולגן והמקסים שלה הוחלף בחלון ראווה מעוצב למשעי; כזה שיזמין פנימה לא רק בעלי מקצוע, אלא גם מבקרים שמגיעים לאזור בבגדים מגוהצים וידיים נקיות:
משחק החיים
הקמת עסק, מראה היטב גם השנה האחרונה, היא סוג של רולטה רוסית, שתוצאותיה לא ניתנות לניבוי או לחיזוי. בטוח שמי שמקים עסק חולם להצליח. מעטים מגשימים את החלום. מכון להסרת קעקועים נשמע כמו רעיון מוצלח בסביבה צעירה ומקועקעת, אך המכון המעוצב, עם השם המתוחכם PLAN B (בפרנקל), החזיק מעמד בקושי עשרה חודשים. ייתכן שהקדים את זמנו.
הטעם של החיים, דֶלי טבעוני שקם בשדרות וושינגטון (על חורבות החנות סֶנדלווּד, למוצרי עץ קטנים), נסגר גם הוא כעשרה חודשים אחרי פתיחתו, למרות שאופנת הטבעונות רק מתפשטת.
חייהן של חנות שמלות הכלה (בבנבנישתי) ומספרת הגברים (במסילת וולפסון) היו קצרים עוד יותר: משהו כמו שלושה חודשים הספיקו להם כדי להבין שחייבים לסגור את הדלת. אם נדרשת עוד הוכחה לכך שעסקים קטנים נולדים עם תעודת פטירה, אז יש. חנות הבגדים והנעליים הזולות, OMRA, נפתחה במאי 2017, וכעבור כשלושה חודשים נסגרה, והפכה למחסן:
וזה לא השיא. כי יש כאלה שמתו לפני שנולדו:
השלטים הגדולים ברחוב ויטל הבטיחו בר פיצה או פיצה בר. אז הבטיחו. טוני'ס מעולם לא נפתח, ובמקומו התיישב טאבון ("יקראו לו טאבוניה עם א'", אמר לי בחור חביב שעסק בהסרת שאריות צבע מהוויטרינה, ואולי התכוון ל"טבוניא"):
וטוני'ס הוא לא המקרה היחיד של ביצה שלא נולדה. ברביעיית פלורנטין, בישר שלט גדול על בואם הקרוב של הבורגנים (שייתפסו את מקומה של בורגרים שנסגרה):
אבל הבורגנים לא הגיעו, ובאותו מקום נפתחה מסעדת צעירים חמודה עם שם בלתי אפשרי - פאפומאמה:
המתחם של פיבקו לא מצליח לקיים הבטחות. גם השלט על האקווריום העגול היה גדול וברור:
אבל הבר הבריא לא נפתח מעולם, ואת מקומו באקווריום תפס היפוכו:
באקווריום השני במתחם, ממלאות את החלל שהותירה אחריה הגלידריה עלמקל, חנויות פופ אפ עונתיות כאלה ואחרות, שנפתחות ומיד נסגרות:
הפופ-אפ אופנתי. טומֶטומאטו, מקום של פסטה (בשדרות וושינגטון), נולד בינואר וכעבור שמונה חודשים כבר יצא לחופשת שיפוצים, שבמהלכה אירח:
מזל שיש איזה עוגן בסביבה: בורקס מיס (ברחוב שטרן). שום פופ אפ. שלושה דורות של משפחת אופים חרוצים. במאי האחרון הם חגגו בגאווה יום הולדת 50 לעסק, יובל של עבודה באותו מקום:
וכל בוקר הם עדיין מבשלים:
שלב המסקנות
מה כל זה אומר? קשה להסיק מסקנות נחרצות מגל פתיחות וסגירות עצום כזה, בשנה אחת בלבד. ובכל זאת מסתמנות כמה. שתיים, אולי שלוש:
1. רחוב הרצל מתנער בהדרגה מתדמיתו כרחוב הרהיטים. בהכללה גסה אפשר לומר שעל כל חנות רהיטים שנסגרת בקצה אחד של הרחוב, נפתחת בקצהו השני חנות של אביזרים לסלולרי, ועוד בסיטונות. מה שאומר שלישראלים כיום חשוב יותר איך נראה הטלפון שלהם מאשר איך נראה הסלון.
2. מנקודת מבט של עירוב שימושים, שמאפיין את השכונה (מלאכה, מסחר, מגורים), המנצח הגדול הוא ענף שירותי היומיום: המכבסה החדשה שנפתחה השנה היא המכבסה ה-14 ברחובות שלנו; שלוש המספרות החדשות שכבר נפתחו, והשתיים שעומדות להיפתח בקרוב, נוספות על 20 המספרות הקיימות (שלוש מהן מספרות גברים, ואחת "ברבר שופ" אופנתית די צעירה ברחוב מרחביה). החנות החדשה לחיות מחמד מצטרפת לשש הוותיקות; כך שרק הטמבוריה החדשה, שהיא ה-11 בשכונה, נוטעת תקווה שאולי מישהו פה עדיין עוסק במלאכת כפיים, ולא רק אוסף כביסה בדרכו לקנות אוכל לכלב.
3. אם גם בר פסטה שנפתח בנחלת בנימין וגם סביח שנפתח ברחוב השוק צירפו לשמם את לוינסקי, סימן שהתיירות פורחת. לוינסקי הוא מותג חזק. (וגם הוא לא מבטיח שום דבר. הסביח כבר נסגר). מצד שני, אם את מקומה של חנות למכירת מכונות לעיבוד עץ (עם שלט נפלא) תופס, לאחר סגירתה, בוטיק שמלות כלה (עם שלט בנוסח דביק: מה זה בכלל "fresh vintage"?):
השכונה כבר לא אותה שכונה. ולגמרי ברור שבתקופת המעבר הזו היא נקרעת בין כיוונים מנוגדים:
מצד אחד נפתח מקום שנותן מענה, כמו שאומרים, למציאות הכלכלית, עם "צא מהתסביך תאכל סביח":
מצד שני, נפתח מקום שמציע גם הוא חומוס-צ'יפס-סלט, אבל עם לוק כאילו אותנטי, בניחוח נוסטלגי, שנוטה לאפיין מלכודות תיירים:
ומצד שלישי, אפשר כבר לחוש את משבי הרוח הצפונית. עם עסקים כמו סניף רשת סנטרל - בוטיק מאפים שנפתח במאי:
והצטרף לסוויט בוקס, אפייה אמריקאית, שנפתח כבר בקיץ שעבר:
השם הלועזי, חלון הראווה, עיצוב החלל - כל אלה מעניקים לסביבה מראה אחר, בינתיים חריג, ובשל כך נוכח בה מאוד. גם חנויות הפרחים החדשות, עם חלונות הראווה המסודרים והשמות הלועזיים, מריחות כמו רחוב בזל:
ובוודאי שאינן דומות לאחיותיהן הוותיקות, החיות, והלא-יומרניות:
גם חנויות הבגדים החדשות נושאות עמן משב רוח של מקום אחר. הלו, זה פלורנטין?
הכיוון, אם כך, די ברור. למזלנו, יש גם טיפוסים שלא מפחדים מאופי, ובפשטותם המדויקת מצליחים לשמר, גם במקום חדש שנפתח, משהו מרוחה של הסביבה. קיוסקו קוראים למקום הזה, וימיו הראשונים מלמדים שהעסק עובד:
כך שאולי יש תקווה לעוד כמה שנות "פלורנטין", לפני שינחת עליה גורלו המר של רחוב שינקין.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
