בחרנו בחיים: סרבל הטיסה של תמר אריאל עבר לחדר ההורים המשופץ

בנובמבר אשתקד, קצת אחרי שמלאו שנתיים למותה של בתה תמר אריאל, נווטת הקרב שנהרגה בסופת שלגים בנפאל, מצאה את עצמה ענת (54) עסוקה מעל לראש. "התקופה סביב האזכרה היא קשה, אך ההחלטה לשפץ ולעצב את הבית, המחשבה על הצבעים והריהוט, עזרו לי לעבור אותה", מספרת האם. "הם גרמו לי להבין שבחרנו בחיים".

הבחירה בחיים מורגשת ברגע שנפתחת דלת הבית במושב משואות יצחק, בין אשדוד לאשקלון. הצבעים העליזים, התאורה המוקפדת והאור הטבעי שנכנס דרך החלונות הגדולים – ואיתו הנוף הירוק שבחוץ – מלמדים שלצד הכאב והגעגוע, ביתה של משפחת אריאל הוא בית מזמין שנעים להיכנס אליו. "בית זה הכל, זה המבצר", אומרת ענת אריאל. "מכאן יוצאים ולכאן חוזרים אנחנו, הילדים והנכדים. ההתחדשות בבית אומרת הכל".

הרעיון לשפץ התגלגל במוחה כבר כמה שנים. היה לה ברור שכשהילדים יגדלו ויעזבו את הקן, זה יקרה. באוקטובר 2014 נהרגה תמר אריאל בסופת השלגים שפקדה את נפאל, והחלומות אופסנו. "מצאתי את עצמי יושבת על הכיסא בגינה ימים ארוכים, חושבת על תמר ומתגעגעת", מספרת ענת. עד שבקיץ שעבר החלו היא וחנן בעלה, לחשוב מה יעשו עם החפצים הרבים של תמר, שנותרו בחדרה. "תמר שמרה המון דברים. היו לה קלסרים מסודרים מהשירות הצבאי, מהתקופה שהייתה קומונרית, מבית הספר; אלבומים, בגדים, תמונות, ציוד מלא לרכיבה על אופנוע ואוסף של כדורי שלג מזכוכית. כל מי שנסע לחו"ל חזר עם כדור כזה לתמר. בשבעה שלה עבר לי בראש שדווקא היא, שאספה כדורי שלג, מצאה את מותה בשלג".

ואיך הסדר, שרציתם לעשות, התגלגל לשיפוץ כולל?

"יחד עם המחשבה על חפציה של תמר רצינו חדר חדש לנעמה, הבת הקטנה. היה לי ברור שאיעזר במעצבת, שאני הולכת על שינוי כללי. בעבע בנו רצון לשינוי, שנבע ממקום של התחדשות. החדר לנעמה ופינוי החפצים היו הטריגר".

''לחדש בית זה לחדש את עצמנו.. איך אנחנו רוצים שתיראה הסביבה שלנו, איך אנחנו רוצים שייראה העתיד שלנו''

לא פחדתי כשתמר טסה

ענת נולדה בארץ, גדלה בפורטו־ריקו וחזרה לישראל בכיתה י"ב. היא וחנן הכירו, ובמהרה התחתנו וקבעו את ביתם במושב משואות־יצחק שבו הוא גדל. שלושה מילדיהם בצבא, בתפקידים שמונעים את פרסום שמותיהם. הבכור (בן 32, קצין בסיירת מטכ"ל, נשוי ואב לשניים) ואפרת (בת 30, מורה, נשואה ואם לשניים) גרים גם הם במושב. תמר, שנולדה אחריהם, הייתה בת 25 במותה. אחריה שני אחים צעירים שהלכו בעקבותיה לקורס טיס (בן 24, טייס בקבע ובן 22, בקורס טיס). בת הזקונים היא נעמה (14).

נעמה, גם את תהיי טייסת?

"לא. נמאס, אני רוצה לעשות משהו אחר".

במהלך ימי השבעה על תמר, נדרשו ענת וחנן להחליט אם הם מאשרים לילדיהם להמשיך בתפקידיהם הצבאיים. "כהורים שכולים היינו צריכים לחתום שאנחנו מוכנים ששני הבנים ימשיכו בתפקיד הקרבי שמילאו, האחד כטייס והשני כקצין בסיירת מטכ"ל. בנוסף, חתמנו שאנו מאשרים לבן הצעיר לצאת לקורס טיס. עשינו את זה בלב שלם בלי התלבטות בכלל".

לא חששת?

"לא פחדתי כשתמר טסה ואני לא מפחדת לשלומם של הבנים. אני יותר מפחדת מתאונות דרכים".

תמר בקורס טיס. ''כשאני שומעת רבנים שונים על שירות בנות בצבא, אני אומרת שאם למישהי מתאים להיות בצבא - היא תדע לשמור על עצמה''(צילום: אלבום פרטי)

כשהייתה תלמידת אולפנה, קיבלה תמר זימון לטיס אחרי צו ראשון. היא עברה את המיונים ובסוף החליטה להצהיר שהיא דתייה ולהתנדב לשירות לאומי. חצי שנה לפני סוף השירות, בימי מבצע "עופרת יצוקה", כקומונרית עם בני נוער במקלטים, הרגישה שהיא לא תורמת מספיק. היא ביטלה את ההצהרה על דתיותה, קיבלה צו גיוס ופנתה לחיל האוויר, להמשך מיוני הטיס. ההכשרה כאישה יחידה לצד קבוצה של גברים לא הרתיעה אותה. "כשאני שומעת קריאות מצד רבנים שונים על שירות בנות בצבא, אני אומרת שאם למישהי מתאים להיות בצבא – היא תדע לשמור על עצמה", מבהירה ענת.

תמר שובצה כטייסת קרב, אך טעות בנחיתה בטיסת הסולו אילצה אותה לנטוש את המטוס בהיותו על הקרקע. היא שברה חוליה בגב, והחלימה במשך חצי שנה בבית. אחרי שהחלימה, שובצה למסלול ניווט קרבי וסיימה את הקורס כנווטת הקרב הדתייה הראשונה בצה"ל. "היא הייתה כל כך מאושרת", נזכרת האם. "היא לא נכנסה לקורס כדי להפוך לסמל. בדיעבד היא הייתה פורצת דרך והרבה בנות הולכות בדרכה. היא זכתה להמון עידוד מרב האולפנה, שהגדיר אותה "כדור אנרגיה" ואמר: 'אם הילדה החליטה לעשות משהו, נעזור לה למצות את הפוטנציאל'".

בימי מבצע "צוק איתן" בקיץ 2014, כשבני משפחתה ישבו בממ"ד, תמר טסה לא פעם מעל ביתה. "היא לחמה עם חבריה לטייסת סביב השעון ולא התלוננה, גם כשכאב לה הגב", מספרת האם. בתום המבצע החליטה לנסוע לשלושה שבועות לחו"ל ("היא לא עשתה את הטיול הגדול של אחרי צבא כמו כולם"), בחרה בנפאל ונסעה עם חבר מהקורס וחברה נוספת.

"זה היה בעבורה שחרור טוטאלי", מספרת האם. "היא אהבה את הנופים, את האנשים. לפני שיצאה לטרק סובב־אנאפורנה היא עדכנה, ולנו לא הייתה סיבה לדאוג. בערב שמחת תורה, לפני שנכנס החג, בתי אפרת אמרה לי, 'אמא, שמעת משהו מתמר? יש כותרת ב־Ynet שמשהו קרה שם'. עשיתי חשבון שהיא אמורה להיות כבר למטה, ונרגעתי".

בהמשך היום כבר התקשר המפקד של תמר והציע שינסו לשלוח לה סמס. זמן קצר אחר כך הגיע להורים, והבית הפך לחמ"ל. "הבנתי שקרה משהו. הסתכלתי על הכותרות, ובלב הבנתי שתמיד קוראים על אנשים אחרים, אבל הפעם מדובר בנו. באותו לילה, כשהלכנו לישון, אמרתי לחנן: 'נראה לי שאין לנו כבר ילדה'. בבוקר הודיעו לנו רשמית".

באסון נהרגו 43 מטיילים, ובהם ארבעה ישראלים. תמר הובאה למנוחות בבית העלמין של המושב, וחבריה לטיול באו להורים כדי לספר להם שגם ברגעים הקשים ביותר שלה, תמר המשיכה להוביל אחרים. "תמר פעלה על ההר כאילו הייתה במשלחת חילוץ של צה"ל", מספרת ענת את מה ששמעה מהחברים. "עד היום לא ממש שמעתי את הנסיבות עד הסוף. הן לא מוסיפות לי לסיפור. כשאומרים שתמר הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אני מיד עונה שתמר הייתה במקום הנכון בזמן הנכון שלה, וזה מה שהיה צריך לקרות. אז מה משנות הנסיבות. הרמב"ם אמר שמרבית האנשים מתים בידיהם של בני אדם, ורק צדיקים מוצאים את מותם באסונות טבע. המחשבה הזו מנחמת אותי".

המחשבות לא מייסרות?

"אין בי טיפת כעס כלפי אלה שניצלו או כלפי הקדוש ברוך הוא. האמונה לא נפגעה. יש כאב וגעגוע שלא מרפה לרגע. אני משקיעה את האנרגיות שלי ברצון לבחור בחיים ולגדל משפחה, ולא בלכעוס".

כשהבן סיים את קורס הטיס שאותו החל כשתמר עוד הייתה בחיים, הוא ביקש לאחר מותה לקבל את הכנפיים שלה. "בסיום הקורס, בתום הטקס הרשמי, נערך טקס מצומצם למשפחות", נזכרת ענת. "הענקתי לו את הכנפיים של תמר כפי שביקש, וחשתי מצד אחד התרגשות וגאווה עצומה, ומצד שני עצב גדול מאוד על כך שתמר לא יכולה לחוות את זה".

כומתה ומדים במגירה

ענת הייתה פעם מדריכה ב"שומרי משקל". כשהחליטה ללכת על השיפוץ, יצרה קשר עם מעצבת הפנים (והפנג שוואי) ענבל קרקו, שאותה הכירה כשעבדה שם כדיאטנית. "שאלתי אם היא זוכרת אותי והופתעתי שהיא מיד אמרה 'כן', ושאפילו הגיעה לכאן בשבעה. בלבי אמרתי שזה סימן שענבל היא האדם הנכון. אהבתי את העבודות שלה, והיא הסבירה מה מצפה לנו. כשיעורי בית, ענבל ביקשה שאקח כל ז'ורנל שאני מכירה ואחפש דברים שאני אוהבת, אפילו פרסומת לבגד או לבושם, כדי להבין לאילו צבעים אני מתחברת ומה הכיוון שלי. מתוך הדברים שאספתי התברר שאנחנו רוצים מראה כפרי מודרני, עם הרבה צבע".

הסלון לפני השיפוץ(צילום: ענבל קרקו, עיצוב פנים ופנג שואי)

ואחריו. ''מראה כפרי מודרני, עם הרבה צבע''(צילום: יונתן בלום)

קרקו, בעצה אחת עם חנן וענת, החליטה לבטל שני חדרים בבית כדי לפתוח חלל גדול בכניסה ובפינת האוכל. חלון בסלון הורחב לדלת שיוצאת אל הגינה, ושני חלונות צרים משני צדי הספה בוטלו לטובת חלון אחד גדול. "אור טבעי מכניס הביתה בריאות, חיים וצבע", מאמינה קרקו.

ענת ביקשה פינת אוכל גדולה לאירוח ומרחב לנכדים להתרוצץ. חנן התעקש על הרבה אור. לכן נרכשו הרבה מנורות, כך שהבית מואר מאוד ביום ובלילה. "לתמר היו המון כריזמה והמון אור", מסבירה האם. "חלק מהבחירה בחיים הוא לבחור באור ולא בחושך, בחלונות גדולים ובצבעים בהירים וססגוניים. המוכרת בחנות הקרמיקה סיפרה שאנשים מפחדים מצבע, ואני רציתי לעוף איתו".

בני המשפחה ביקשו פינת אוכל גדולה לאירוח ומרחב לנכדים(צילום: יונתן בלום)

''לבחור באור ולא בחושך, בחלונות גדולים ובצבעים בהירים''(צילום: יונתן בלום)

לתמונותיה של תמר ולחפציה האהובים תוכנן מקום מיוחד. "הייתה החלטה מודעת של חנן ושלי, שתמר עוברת לגור איתנו בחדר. לא באחד מחדרי הילדים, ובטח לא כפינת זיכרון בסלון. ראיתי בעיני רוחי שולחן גדול ועליו תמונות וחפצים שלה. תמר חיה איתנו.

"אתן לך דוגמה לתפישת העולם שלנו: באחד הכנסים ליום הזיכרון ביישוב, הראו לי את רשימת השירים שהולכים להשמיע. אמרתי למארגנת – זה לא מספיק עצוב? למה צריך להשמיע גם שירים עצובים? נגנו שירים שתמר אהבה. גם בבית תמר חסרה מספיק, אין לנו צורך בפינת זיכרון".

במהלך השיפוץ ניתנה לנעמה האפשרות לבחור לאיזה חדר תרצה לעבור. "כששיפצנו רציתי את החדר של תמר", היא מספרת. "חשבתי שכך אוכל להרגיש קרובה אליה. כילדה קטנה אהבתי את החדר שלה, אהבתי להציק לה". וענת מוסיפה: "החדר של תמר היה פשוט, הכי צנוע בבית".

ובסוף מה החלטת, נעמה?

"ענבל הציעה שאקח את החדר של אחי, כי הוא הרבה יותר גדול. ידעתי שתמר תימצא בחדר של אמא ואבא, ולכן הפחד שלא תהיה לה נוכחות נעלם, והחלטתי לשחרר". קרקו: "כשנעמה הודיעה לי שהחליטה לעבור לחדר אחר, הרגשתי שהיא כבר לא בצל של אחותה המתה, אלא מגשימה חלום משל עצמה". ונעמה מסכמת: "בשלב הזה הייתי מוטרדת בשאלה איזה טפט לבחור, ובסוף בחרתי דווקא בצבעוני. כיף להיות אמיצים".

החיבור בין חדר ההורים לחדר העבודה, שבו סודרו תמונותיה וחפציה של תמר(צילום: יונתן בלום)

האומץ השתלם: הבית משדר שלווה ושמחת חיים. בחדרה של תמר גר האח, שנמצא בקורס טיס. החדר נצבע מחדש, הוחלף בו הריצוף אך נשארו בו המיטה, הארון ושולחן העבודה של תמר. חלק מחדרם של ענת וחנן הוסב לחדר עבודה, ובו נמצאים תמונותיה וחפציה של תמר. על מדף הוצבו תמונות משפחתיות, צילומיה של תמר, קסדת הטיס והכרית עם כנפי הטיס, לצד דגם של מטוס אף־16. במגירות מאופסנים קלסרים ומזכרות, כומתה, סרבל הטיסה ומדי א'. "אלה דברים שלא רציתי לתת לאף אחד", אומרת ענת.

קיר אחד בחדר השינה נצבע בוורוד עתיק. "רציתי צבע מרגיע. חדר השינה הוא מקום המפלט. אני יכולה לבלות שם שעות, לקרוא, לכתוב ולצייר. אני מדברת עם תמר כל הזמן, היא חלק מאיתנו".

מה היא הייתה אומרת על הבית?

"למרות שהייתה מאוד צנועה, אני בטוחה שהייתה עפה על הבית ואוהבת מאוד את התוצאה".

היה לתהליך העיצוב ערך תרפויטי?

"עשייה נותנת משמעות לחיים. כשבונים משהו לטווח ארוך זה נותן המון כוח. כשבונים משהו לילדים ולנכדים – זו משמעותה של ההמשכיות".

(צילום: יונתן בלום)