קיץ 1994. מלון באילת. שתי נשים משתכשכות יחד בג'קוזי, מצחקקות, מתחבקות למצלמה. מי שיביט בהן מהצד עשוי לחשוב שהן אחיות או חברות ותיקות. אף אחד, מן הסתם, לא יעלה בדעתו ששתיהן גרושות של אותו גבר, שלשתיהן בנות מאותו גבר, וששתיהן החליטו שלמען הילדות שלהן – הן יעשו הכל.
זה הסיפור של סילביה פרץ וריילי מיאלי. שתיהן כבר נפטרו, אבל הותירו אחריהן שלוש נשים מלוכדות ואוהבות שגדלו עם מסר ברור: משפחה היא גם כזו שבוחרים.
ארבע שנים קודם לכן. השנה היא 1990. סילביה פרץ, ספרית בת 39, מתאהבת בגבר ונכנסת ממנו להיריון. בבית יש לה כבר ילדה בת שלוש וחצי, מורן. חצי שנה לפני כן נפרדה סילביה מאביה של מורן, והוא חזר לאשתו הראשונה, שממנה יש לו ילדה גדולה.
גם לחבר החדש של סילביה יש ילדה מנישואים קודמים: אלינור, בת שבע וחצי. היא גרה אצל אמא שלה, ריילי מיאלי, מזכירה בת 36, אבל ישנה אצל אבא פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני. סילביה והחבר החדש מחליטים להתחתן, ומורן ואלינור נפגשות בפעם הראשונה. מספרים להן שבקרוב תיוולד לשתיהן אחות קטנה. אומרים להן שמעכשיו גם הן אחיות.
"אני לא זוכרת את הפגישה הראשונה שלי עם סילביה ומורן", מודה אלינור פיטל (היום בת 35), מנהלת חשבונות משהם, נשואה בשנית ואמא לשלושה (בן 11, בן שש ובת ארבע). "אני רק זוכרת שראיתי במורן סוג של אחות מהרגע הראשון. אבא שלי טפטף לי את זה. הוא כל הזמן אמר: 'מורן היא אחותך'".
גם מורן אגסי לנג (היום בת 32), מנהלת מסעדה שמתגוררת עם בעלה בתל־אביב, זוכרת את עצמה ואת אלינור גדלות כמו אחיות. "אפילו כמו תאומות", היא אומרת. "אמא שלי הייתה מלבישה אותנו באותם בגדים. היא השתוקקה במשך שנים להפוך לאמא, וכשהייתי קטנה צחקו עליי שהסוליות של הנעליים שלי אף פעם לא מתלכלכות, כי אמא שלי תמיד מרימה אותי על הידיים. אני מניחה שבגלל זה היא גם ראתה באלינור בת לכל דבר".
אלינור: "למרות שהייתה לי אמא אוהבת משלי, סילביה הייתה מאו
ד אמהית כלפיי וזה לא מובן מאליו. את לא קונה גרדרובה לילד של בן הזוג שלך. אבל כשסילביה הייתה קונה בגדים או נעליים למורן, היא תמיד הייתה קונה גם לי. היא ראתה בי בת שלה".
מורן: "ואני ראיתי באלינור אחות גדולה. הערצתי אותה וכמו אחות קטנה טיפוסית גם הצקתי לה. הייתי נכנסת לחדר שלה כשהיו לה חברים ומפריעה לה".
אלינור: "אני אולצתי לקחת את מורן איתי לכל מקום. למשל, אם הייתה מסיבת כיתה, תמיד היו אומרים לי: 'קחי איתך את אחותך הקטנה'. היו דוחפים לי אותה".
איך אמא שלך, ריילי, קיבלה את האישה החדשה של בעלה לשעבר?
"אמא שלי עוד לא הכירה את סילביה באופן אישי, אבל הבינה ממני שהיא נחמדה ושאכפת לה ממני. הן לא היו חברות כשסילביה הייתה נשואה לאבא שלי, אבל כן היו בקשר טלפוני, בעיקר בדברים שנוגעים אליי. למשל, הייתי ילדה שלא אוכלת כלום, אז סילביה הייתה יוצרת קשר עם אמא שלי ושואלת אותה מה אני בכל זאת אוכלת כדי שתוכל לבשל לי. או שהיא הייתה מדווחת: 'היום היה לאלינור התקף זעם'. אבא שלי לא אהב את זה שסילביה מתקשרת לאמא שלי. אני זוכרת אותה מתווכחת איתו ואומרת: 'אבל זה בשביל הילדה'".
מורן: "לאט־לאט היחסים בין אמא שלי לאבא של אלינור הידרדרו, ואז השיחות של אמא שלי עם אמא של אלינור התארכו. מבחינת אמא שלי היה בזה מעין כוח נשי. שתיהן היו נשואות לאותו אדם ומן הסתם היא חשבה שתוכל לקבל מריילי אינפורמציה. אני חושבת שאז נוצר ביניהן קשר".
חודשים ספורים אחרי שנישאו אמה של מורן ואביה של אלינור, נולדה אחותן המשותפת לירון (היום בת 26, מעצבת פנים שחיה עם בן זוגה בבת־ים). כשלירון הייתה בת שלוש, סילביה ואביה של אלינור התגרשו. סילביה עברה לגור עם מורן ולירון ברמת אביב, ואלינור התגוררה בבית אמה בגבעתיים.
מורן: "הגיוני שאם לירון לא הייתה נולדת, הקשר שלי עם אלינור היה מתנתק לחלוטין אחרי שאמא שלי ואבא שלה נפרדו. אבל לירון הייתה אחות משותפת של שתינו והיוותה דבק מחבר.
"אחרי שאמא שלי עברה איתי ועם לירון לרמת אביב, לא ראינו בכלל את אלינור וזה הפריע לי. למרות שאין בינינו קשר דם, ראיתי בה אחות גדולה לכל דבר והתגעגעתי אליה. כל הזמן שאלתי את אמא שלי מתי אראה אותה. ואז יום אחד, כמעט שנה אחרי הגירושים, אמא שלי הודיעה לי וללירון שאנחנו הולכות לבית קפה להיפגש עם אלינור ואמא שלה. שמחתי בצורה שאין לתאר".
אלינור: "אני דווקא לא שמחתי. כל הזמן התחמקתי מסילביה, עד
שיום אחד היא פשוט התקשרה לאמא שלי והחליטה לבקש ממנה עזרה".
מורן: "אלינור ממש לא הייתה נחמדה אליי במפגש הזה ולקחתי את זה קשה. אהבתי אותה, תמיד הרגשתי שהיא אוהבת אותי בחזרה, ובפגישה היא הייתה קרה. נורא נעלבתי".
אלינור: "לא היה לי שום דבר אישי נגדן, אבל הן סימלו מבחינתי את אבא שלי, שאיתו פחות רציתי להיות בקשר באותה תקופה. הייתי בת 12, והרגשתי שאני מספיק בוגרת כדי להחליט עם מי אני רוצה להיות בקשר. התעצבנתי שלא מתחשבים בדעתי. אבל בפגישה ההיא נוצר הקליק בין אמא שלי לסילביה. אחריה הן החליטו שמעכשיו הן דואגות להפגיש אותנו באופן קבוע".
מורן: "ממשהו שנועד לחבר רק בין הבנות, אמא שלי ואמא של אלינור הפכו לחברות הכי טובות. הן היו מדברות כל הזמן בטלפון, ולפעמים יוצאות בלעדינו. הפכנו למשפחה של חמש בנות שעושות הכל ביחד. הלכנו לים, לבריכה, לפיקניקים. יצאנו לנופשים בארץ וישנו בחדר אחד בבית מלון. היינו אוכלות קבוע ארוחות שישי ביחד, והרבה פעמים גם ישנות בסופי שבוע ביחד, כל פעם בבית אחר. אני זוכרת איך כולנו היינו עולות על המיטה של ריילי, מודדות את הבגדים שלה ומורחות אחת לשנייה לק".
לירון: "התחושה שלי הייתה שקיבלתי עוד אמא. הקשר בין כולנו גם גלש למשפחה המורחבת. כשאני ומורן ישנו אצל הדודים מצד אמא, אלינור הייתה מצטרפת. אני, מורן ואמא שלי היינו מבקרות את דודה וסבתא של אלינור, וגם עשינו חגים ביחד".
לאף אחת מהאמהות לא היה בן זוג?
אלינור: "עד כמה שידוע לי, שתיהן יצאו עם גברים, אבל לאף אחת לא היה קשר רציני. בטח לא כזה שהוביל למגורים משותפים".
מורן: "אני תמיד הרגשתי שאנחנו לא צריכות אף אחד אחר.שביחד הרגשנו משפחה שלמה".
מה היה המכנה המשותף בין האמהות?
לירון: "שתיהן היו מצחיקות, קלילות, ספונטניות. היינו קמות בבוקר והן היו אומרות: 'יאללה בואו נלך לים', או 'בואו נצא לחופשה'".
מורן: "הן גם היו דומות חיצונית. לא היו להן אותם תווי פנים, אבל לשתיהן היה שיער בלונדיני, מטופחות, סקסיות, עם הרבה תכשיטים ולק אדום".
אלינור: "שתיהן היו מאוד ליברליות. אפשר היה לדבר איתן על הכל. אני זוכרת שהן כל הזמן ישבו יחד, שתו קפה, עישנו וקשקשו".
מורן: "הן לא היו סתם חברות, הן הפכו לסוג של אחיות. לאמא שלי היו שבעה אחים, מתוכם שתי אחיות, ואת ריילי היא תמיד הציגה בתור האחות השלישית שלה".
מסר על המצבה
האידיליה נקטעה עקב נסיבות טרגיות. אצל ריילי התגלה סרטן צוואר הרחם, והיא נפטרה בגיל 44, לפני יום ההולדת ה־16 של אלינור. "רק עכשיו, כשאני מדברת על זה, אני פתאום קולטת שהחברות ביניהן נמשכה פחות מארבע שנים", אומרת אלינור. "זו תמיד הצטיירה בעיניי כתקופה מאוד ארוכה".
מה את זוכרת מתקופת מחלתה של אמך?
אלינור: "לא ידעתי שאמא שלי עומדת למות. לא הסבירו לי מספיק. מבחינתי, בכל פעם שאמא הייתה מתאשפזת בבית חולים, זה היה כי היא מטפלת במשהו ותכף תחזור הביתה. סילביה דאגה לי, רצתה שאבוא לגור איתה ועם הבנות, ביקשה לבשל לי. אני הדפתי את הרצון שלה מכל הכיוונים. כנראה כעסתי. אני ואמא שלי גרנו בגבעתיים, שם גרו גם דודה שלי וסבתא שלי. אמרתי לה שיש לי מספיק עזרה.
"אבל הרבה פעמים כשאמא הייתה משתחררת מבית החולים, למרות שסבתא שלי ודודה שלי גרו לידנו והיינו איתן בקשר קרוב, היינו הולכות לישון בבית של סילביה. בתקופות האשפוז היא התקשתה להירדם וסילביה הייתה מדברת איתה עד ארבע לפנות בוקר".
מורן: "אמא שלי הייתה האישה היחידה שריילי הרשתה
לה לגעת בשיער. לאמא שלי הייתה מספרה, היא סיפרה אותה ושמה לה פיאה".
אלינור: "כשאמא שלי עברה להוספיס, עדיין לא ידעתי מה זה אומר. לא ידעתי שאנשים הולכים לשם למות. המשכתי לישון לבד בדירה שלנו. בוקר אחד אח של סבתא שלי דפק בדלת וכשפתחתי הוא פרץ בבכי ואמר: 'אמא נפטרה'".
מורן: "כולנו לקחנו מאוד קשה את המוות של ריילי. אמא שלי חרדה גם לגורלה של אלינור ורצתה שהיא תעבור לגור איתנו".
והיא עברה?
אלינור: "בסופו של דבר העדפתי לגור אצל דודה שלי, קטי, האחות היחידה של אמא שלי. היו לה שני ילדים בסביבות הגיל שלי, והיא גרה סמוך אליי. ככה יכולתי להישאר בגבעתיים וללמוד באותו תיכון, וגם להיות ליד סבתא שלי".
מורן: "אחרי שריילי נפטרה הרגשתי חלל גדול. ממשפחה מאוחדת של חמש, הפכנו שוב לשלוש. לא רק שאיבדנו את ריילי, היה למשך זמן מה גם ניתוק מאלינור. אני זוכרת שנורא כעסתי על אלינור ומאוד לא אהבתי את קטי בתקופה הזו. מבחינתי קטי לקחה לי את אלינור".
אלינור: "סילביה עשתה טעות כששיתפה את הבנות בתוכניות שלה: שאם יקרה משהו לאמא שלי, אז אני אעבור לגור איתן. אני יודעת שהיה דיבור על זה, שהן חשבו להפוך את חדר המחשב לחדר שלי. בגלל זה כולן היו מאוכזבות".
מורן: "לאמא שלי היה קשה. גם היא הרגישה שלא רק שהיא איבדה את ריילי, היא שוב איבדה את אלינור. זו הייתה תקופה לא פשוטה. אבל לאט־לאט אמא שלי וקטי התחילו להיפגש, והתקרבנו מחדש לאלינור".
אלינור: "כשסיימתי את התיכון אפילו עבדתי אצל סילביה במספרה".
לפני חמש שנים וחצי, נפטרה גם סילביה ממחלת הסרטן. "היה לה סרטן בכבד מסוג שמאוד קשה לגלות", מספרת לירון. "כשהחלו הסימנים, כבר היו לה גרורות בכל הגוף. היא נפטרה תשעה חודשים אחרי הגילוי, בגיל 60".
לפני מותה זכתה סילביה להפוך לסבתא גאה. כשאלינור הייתה בת 24, היא ילדה את בנה הבכור. "סילביה ראתה בו נכד לכל דבר", אומרת אלינור. "היא הייתה מבקרת אותו וקונה לו בלי סוף מתנות. הוא קרא לה 'סבתא סיבי'. למורן וללירון אין ילדים, ועדיין, על המצבה של סילביה כתוב: 'אמא וסבתנו האהובה'".
לירון: "אמא שלי השאירה לבן של אלינור מתנה שתעבור לרשותו כשיחגוג בר מצווה. כשאלינור הייתה נוסעת לחו"ל, אנחנו שמרנו על הבן שלה".
אלינור: "סילביה באמת עזרה לי המון, בעיקר אחרי שהתגרשתי.
כל יום בשבע בבוקר היינו מדברות. עם קטי, דודה שלי, הייתי מדברת ב־11. אבל אין ספק שגם סילביה שימשה לי תחליף אם".
לירון: "לפני כמה חודשים שלושתנו עשינו אצלי מסיבת פיג'מות, ואלינור אמרה שביומיום היא מרגישה יותר את החוסר של אמא שלי מהחוסר של אמא שלה".
אלינור: "זה נכון. כי את החיים הבוגרים שלי העברתי לצד סילביה, לא לצד אמא שלי. כשסילביה חלתה, למרות שהייתי בהיריון מתקדם עם בני השני, הייתי לצדה כל הזמן. גם דאגתי למורן וללירון. תהיתי מה הן יעשו בלי סילביה. למרות שהן כבר היו הרבה יותר גדולות מהגיל שבו אני הייתי כשאמא שלי נפטרה, הרגשתי שהן לא מתקרבות ליכולות שהיו לי בגיל 15".
מורן: "זה נכון. אמא שלנו דאגה לנו להכל. ברמה קיצונית. אחרי שהיא נפטרה, הייתי בסוג של דיכאון כמה שנים".
אלינור: "לפני שסילביה נפטרה, היא השאירה לכל אחת מאיתנו מכתב. כשהיא הייתה בחיים היא כל הזמן אמרה לנו: 'תישארו ביחד', והמסר שלה בא לידי ביטוי במכתבים. בין היתר היא כתבה לי: 'אני אוהבת אותך כמו בת. את בדיוק כמו לירון ומורן בשבילי. בבקשה אל תעזבי אותן'".
לירון: "היה חשוב לה להבהיר לנו שאנחנו אחיות לכל דבר. אפילו אם אלינור לא יצאה מהרחם שלה".
נראה שהקשבתן טוב לצוואה שלה.
מורן: "לגמרי. אפילו על הקבר שלה רשמנו: 'תמיד נקיים את צוואתך להישאר מאוחדות'. רק אנשים שקרובים אלינו ממש יודעים שאלינור היא לא אחותי הביולוגית. מבחינת כל החברים שלנו, לכל אחת מאיתנו יש שתי אחיות".
אלינור: "כששואלים איך הבן האמצעי שלי יצא שמאלי, אני עונה: 'אחותי מורן שמאלית'".
לירון, איך את מרגישה עם העובדה שאת האחות הביולוגית המשותפת?
לירון: "כמו שמורן אמרה, מרגע שנולדתי הייתי הדבק המחבר בין מורן ואלינור. הרבה פעמים אני זו שדואגת שדברים יקרו. למשל, פתחתי קבוצת ווטסאפ לשלושתנו. כשיש אירוע משפחתי מהצד שלי ושל אלינור, אני מזמינה את מורן, וכשיש אירוע משפחתי מהצד שלי ושל מורן, אני מזמינה את אלינור. חשוב לי לשמור על קשר חם ורציף עם שתיהן בידיעה שאני ממלאה את מבוקשה של אמי".
אלינור, את לא מרגישה קצת אחרת כלפי לירון, אחותך הביולוגית?
אלינור: "ממש לא. כשמורן מעצבנת אותי אני מתקשרת ללירון ואומרת לה: 'אחותך המעצבנת', וכשלירון מעצבנת אותי אני מתקשרת למורן ואומרת לה: 'אחותך המעצבנת'. אני רואה בשתיהן אחיות שלי ולא יכולה לחיות בלעדיהן".
לירון: "הקרבה בינינו לא מובנת מאליה, זה מדהים עד כמה הכוח של האמהות שלנו חיבר בינינו".
