כשאביטל אנגל התאהבה במדריכה שלה בצופים, היא הרגישה שקרה לה אסון, שגזירת גורל איומה נחתה עליה. שנים ארוכות הסתירה את העובדה שהיא אוהבת נשים, מחשש שאף אחד בעולם לא יקבל אותה. עכשיו, רגע לפני גיל 50, היא כבר לא חוששת. "אני חיה את חיי בגלוי ובשלמות", היא אומרת, "בטוחה במי שאני ובמה שיש לי לתת לעולם, ומאחלת לכולנו להיות מסוגלים ללכת עם האמת שלנו, גם אם היא נגד הזרם".
מי את?
"אביטל, אמא של שחר, בת 11. מאמינה שלא נועדנו להיות מוגדרים. הגדרות מדגישות נקודות ספציפיות ומפספסות את התמונה הגדולה. בן אדם הוא הרבה מעבר להגדרה אחת או למשפט אחד".
ומה את עושה?
"אני צלמת כבר 20 שנה, בוגרת קמרה אובסקורה. אני גם מנחה קורסים וסדנאות לצילום. את החוויות שלי מסיורי צילום עם סטודנטים וגם פרויקטים מצולמים שלי וטיפים בצילום אני משתפת בבלוג שלי, Take a moment".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בתל אביב, בת שלישית במשפחה של ארבעה ילדים. אבי ז"ל נולד ביוגוסלביה, שרד את השואה כילד ומאוחר יותר עלה לארץ עם הוריו ואחיו הקטן. אמי היא ילידת פירנצה, איטליה. כשהייתה בת 17 עלתה לארץ עם אביה. אמה עלתה מאוחר יותר, ואחותה נשארה בפירנצה וחיה שם עד היום.
"אני הייתי ילדה של אבא - בנצ'יקית, טום בוי. אבא היה הגיבור הכל-יכול שלי, סמל לכוח ולנחישות. הוא היה הרפתקן, אהב לנסות דברים חדשים ולטייל במקומות לא שגרתיים. במחיצתו הרגשתי בטוחה ומוגנת. אבא היה איש של קצוות: רך ואבהי מאוד, אבל גם נוקשה ובלתי מתפשר. בעשר אצבעות הוא הקים מפעל לסריגת בדים בבני ברק, ואנחנו, הילדים, אהבנו לבלות שם. היו במפעל גלילי בד ענקיים, והיינו מתרוצצים ומתחבאים ביניהם. לימים עשה אבי הסבה מקצועית והפך לסוכן ביטוח. אמי למדה תפירה, ומעבר לעבודתה במפעל לצד אבי, תפרה לנו את כל הבגדים. בהמשך למדה מזכירוּת רפואית ועבדה בחברות ביטוח.
"בכיתה ה' הצטרפתי לתנועת הצופים, שנעשתה חלק משמעותי בחיי. אהבתי את הפעולות ואת המסיבות, ובעיקר את הטיולים ואת המחנות. בגיל 14 התאהבתי במדריכה שלי. אחר כך היה לי חבר, אבל כבר ידעתי שבעצם אני מתאהבת בבנות. הרגשתי נורא עם זה. רציתי רק להיות כמו כולם, לא להיות 'לא נורמלית'. בבית נחשבתי לילדה מוצלחת וטובה וחששתי לאכזב את ההורים. חוויתי בדידות איומה. לא ידעתי איך ייראו החיים שלי, איך אחווה זוגיות, אהבה. הרגשתי שזה כתם, אות קין. אחרי כשנתיים סיפרתי את זה לאחותי הבכורה, מיכל; היא הגיבה באמפתיה ובחום, והקשר בינינו רק התחזק.
"בסיום התיכון התגייסתי לגרעין נח"ל. עדיין ניסיתי להיות במערכות יחסים עם בנים, אבל הבנתי שזה לא זה. הרגשות שלי לא הגיעו לעומק שחוויתי ביחסיי עם נשים. את הגרעין עזבתי מיד בתום הטירונות, לאחר התמודדות לא פשוטה עם שמועות חסרות בסיס שהפיצו עליי בני הגרעין בשל נטיותיי המיניות. הרגשתי שאני חיה בחברה צבועה, שאינני יכולה לסמוך עליה, ויצאתי לשרת בפיקוד הנח"ל. אחרי השחרור עבדתי חצי שנה באילת עם בת הזוג שלי, ואז יצאנו לטיול גדול שהתחיל בארצות הברית ונמשך במזרח הרחוק. אחרי שנה וחצי נפרדתי מזוגתי וחזרתי לארץ".
באותה תקופה חיפשה את דרכה המקצועית. "רציתי ללמוד משחק ולהיות שחקנית, אבל לא העזתי. רציתי את הבמה אבל חששתי ממנה. בהשפעת חברה הלכתי ללמוד צילום ומצאתי לי בית. מההתחלה נשאבתי למדיום הזה: הרגשתי שנפתח בפניי עולם המאפשר ביטוי למנעד רחב של רגשות ומצבי רוח, של מודע ותת-מודע, שפתח בפניי דלתות ותרם לביטחון העצמי שלי. בתום הלימודים עבדתי כאסיסטנטית של צלם האופנה בן לם, ומשם התגלגלתי להוראה במדרשה לצילום גיאוגרפי של 'מסע אחר' ובבתי ספר נוספים עד שהחלטתי להפוך לעצמאית. אני אוהבת ללמד: אוהבת את הנתינה, את החניכה, את היכולת להעביר ידע".
בגיל 21 סיפרה לאמה שהיא אוהבת נשים - "והיא התרגשה מכך ששיתפתי אותה במשהו שלמעשה כבר ידעה בעצמה. היא קיבלה אותי בדיוק כפי שאני". לאביה סיפרה כמה שנים מאוחר יותר. "הוא ממש לא קיבל את זה ושלח אותי לטיפול פסיכולוגי. מבחינתו, זה היה פגם שצריך לתקן. התגובה שלו גרמה לי להחליט לשמור לעצמי את ההעדפה המינית שלי במשך שנים רבות. לא סיפרתי על זה בשום מקום. חששתי שזה יפגע במשפחה שלי ויעיב על השם שלי ועל המוניטין המקצועי. רק בשנים האחרונות אני מרשה לעצמי לפתוח את זה גם בפני אנשים שמחוץ למעגל הקרוב לי".
ההחלטה להביא ילד התקבלה בגיל 30. "ידעתי שאני רוצה להיות אמא ובדקתי עם עצמי איך אני עושה את זה: עם בת זוג? בהורות משותפת עם גבר? אחרי שנים של התלבטויות הבנתי שאני רוצה לעשות את זה לבד, בלי שותפים, כי אני רוצה להחליט בעצמי איך הילד שלי יגדל.
"שחר נולדה ב-2006. ההתחלה לא הייתה פשוטה: שלושה שבועות אחרי הלידה התפרקה המערכת הזוגית שחייתי בתוכה, ועברתי לגור עם אמא שלי. הייתי שבורה, עצובה - ואמא טרייה. למזלי, אמא שלי תמכה ועזרה בכל דרך אפשרית. בזכותה חזרתי לעצמי וגם יכולתי להמשיך לעבוד. שחר הכניסה לחיי טעם חדש ושמחה עצומה".
שש שנים אחרי שנעשתה אמא, נכונה לה התמודדות חדשה. "הרגשתי לפתע כאב חזק בעין, באף ובשיניים. הוא פסק, אבל אחר כך חזר על עצמו. בהדרגה הגיעו ההתקפים בתדירות רבה יותר ובעוצמה גדולה יותר. בהתחלה טענו הרופאים שאלה החרדות שלי. מצאתי את עצמי חיה על משככי כאבים חזקים, שלא עזרו, מדלגת ממומחה למומחה וממשיכה לעבוד ולתפקד עם כאבי תופת. לבסוף התברר שיש לי גידול על העצב הראשי של הפנים, חמישה מ"מ מהעורק הראשי של המוח. הרופאים אמנם האמינו שמדובר בגידול שפיר, אבל המיקום שלו סיכן תפקודים יומיומיים חשובים. חלק מהרופאים התייחסו אליי בחוסר אמפתיה, כמו לעוד מקרה, ואז הגעתי למלאך הגואל שלי, ד"ר נבו מרגלית, כיום מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים שערי צדק. הוא הסביר לי מה עומד לקרות ונסך בי תחושת ביטחון.
"אמי לקחה על עצמה את הטיפול בשחר לאורך כל האשפוז וההחלמה. אני לא רציתי ששחר תראה אותי בבית החולים או תרגיש איזשהו שינוי בחיים שלה, כך שהיא ואמא שלי לא באו לבקר אותי שם. למזלי, הניתוח עבר בהצלחה מלאה. הגידול הוסר בשלמותו, ללא תופעות לוואי - למעט חוסר תחושה חלקי בפנים - וכעבור זמן קצר חזרתי לשגרה".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לאביטל של היום?
"השנים הארוכות שבהן חוויתי קושי סביב הזהות המינית גרמו לי לסלוד מזיוף, מחוסר כנות ומצורך להסתיר פרטים אישיים. אני מעריכה אנשים כנים שאומרים את אשר על ליבם בלי מסכות ובלי פחד ממוסכמות חברתיות. אני לא מוכנה יותר להחביא שום דבר או לשחק לפי כללים של אנשים אחרים. אני חיה את חיי בגלוי ובשלמות, ולא אשנה בעצמי מאומה כדי למצוא חן בעיני מישהו. באותה מידה אני מקבלת כל אדם באשר הוא. ברוח הזו אני גם מחנכת את בתי.
"מההתמודדות עם הגידול בראש לקחתי המון אומץ. הבנתי שיש בי תעצומות נפש שלא הכרתי בעצמי. מתברר שכשמשהו מאיים על חיינו, בעיקר כשיש לנו ילדים ואחריות כלפיהם, אין דבר בעולם שיעצור אותנו - גם לא הפחד.
"העיסוק בצילום מפגיש אותי עם קשת רחבה של אנשים ומלמד אותי המון על הטבע האנושי. בסדנאות שלי המשתתפים מתבקשים לפעמים לצלם את עצמם ואת חבריהם לסדנה, והתוצאות תמיד מפתיעות ומרגשות: מעניין להכיר את הפער בין התפיסה שלנו את עצמנו לעומת התפיסה של הסביבה. פעמים רבות מתברר שבזמן שאנחנו שופטים את עצמנו לחומרה ועוצרים את ההתפתחות הטבעית שלנו, החברה מתייחסת אלינו בחיוב, וזה מאפשר העצמה, צמיחה ומימוש עצמי".
מסר לאומה?
"כל אחד מאיתנו שונה ומיוחד, וזה כל היופי. לכולנו יש זכות לחיות את חיינו באופן האופטימלי עבורנו, לא כדי לרצות אחרים. רגע לפני גיל 50, אני כבר יודעת להניח את הרעשים המיותרים בצד, להתחבר לליבה שלי ולחיות את מי שאני באופן טוטאלי. אני מאחלת לכולנו להיות מסוגלים לחיות חיים מלאים ושלמים".
_______________________________________________________
"אני חיה עם אהובת חיי, ויש לנו עסק משותף, שהוא האהבה של שתינו". הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
