גם כך נולד בית: "אשתי אוהבת מותגים", מספר יהלומן ישראלי החי בטוקיו כבר עשרים שנה, "והיא התאהבה במגרש שנמצא במרחק של 50 מטרים מחנויות הדגל של שאנל ודיור, ומצד שני, 200 מטרים מהתחנה המרכזית של האזור. אחרי שבנינו בית במקום אחר, ומכרנו אותו ברווח ניכר, הבנו שעלינו על נוסחה של איך להרוויח מנדל"ן, והחלטנו לנסות אותה גם בשיבויה-קו. אני הבאתי את הרעיון של מיתוג הבית, כי מי שגר כאן זה new money, 'כסף חדש'. אנשים שהתעשרו ומחפשים מותגים".
עכשיו פירוש: שיבויה-קו היא שכונה יוקרתית ולוהטת לקניות ולמגורים בטוקיו שביפן. בית היהלומן תוכנן על ידי המשרד היפני Issho; למיתוגו, באמצעות חזית מפוסלת ברצועות ברזל, אחראי המעצב והאדריכל רון ארד, שגם העניק לבית את שמו - D house; ומגזין העיצוב הבריטי Wallpaper כבר הכתיר אותו כאחד הבתים הפרטיים הטובים של השנה.
מגרש מלבני קטן, בית בן שלוש קומות
המגרש שבו חשקה אשת היהלומן הוא מגרש מלבני קטן, ששטחו 52 מטרים רבועים בסך הכל. מיקומו בין שני מבנים קיימים הכתיב במידה רבה את תכנונה של החזית הפונה אל הרחוב, שהיא מקור האור והאוויר העיקרי של הבית.
שטחו של הבית 163 מטרים רבועים, והוא מתפרש על פני שלוש קומות: בקומת הקרקע – חנייה ומחסן; בקומה הראשונה – סלון, מטבח ופינת אוכל בחלל פתוח; בקומה השנייה – חדרי שינה; ועל הגג - מרפסת פתוחה.
כל אלה ארוזים כמעין קופסה, ששתי קומותיה הראשונות יצוקות בבטון, חלקה העליון בנוי מעץ; ובחזיתה, על פני כל שלוש הקומות, תלוי מערך של רצועות ברזל ברוחב של כחצי מטר, המפוסלות כגלים. בתוך שלד הברזל הגלי נעים תריסים נאספים מנירוסטה לטובת מיסוך, במידת הצורך.
בחזית: לתת לארד כמה שיותר קנבס
היהלומן ביקש שלא לחשוף את שמו, אך הסכים לספר כיצד יצא רעיון הבית אל הפועל וכיצד הגיע אל רון ארד: "בפעם הראשונה שהלכתי למוזיאון, בגיל 16, זה היה לתערוכה של רון ארד. אשתי לא ידעה מי זה. פניתי אליו, והצעת המחיר שקיבלתי היתה גבוהה בהרבה ממה שיכולתי להרשות לעצמי. היה לי ברור שאני חייב למצוא דרך לשים את השם של רון ארד על הבית, ומצד שני, לרון ארד היה אינטרס לקדם את עצמו ולהתחיל לעבוד ביפן. בסופו של דבר חתמתי על חוזה שלפיו משרדו של ארד יתכנן רק את החזית, והיא תהיה יצירת אמנות, אך חלק בלתי נפרד מהבניין. במילים אחרות, לא ניתן יהיה לפרק אותה ולמכור בנפרד".
אז ארד תכנן את החזית, ואיך בחרתם אדריכל?
"רון החליט שהוא יעשה את החזית רק אחרי התכנון. התחלנו לחפש אדריכלים. הייתי בטוח שמי שאציע לו לא יבקש כסף, בגלל הזכות להיות מקושר לרון ארד. אבל זה לא עבד ככה. פנינו ל-50 משרדים ולהפתעתי, כולם גילו עניין. בסופו של דבר בחרנו במשרד Issho, שאותו מנהל Jun Vera, אדריכל ממוצא יפני וונצואלי. ורה מאוד אוהב את ארד, העיצובים שלהם קצת דומים. חוץ מזה, יש לו יכולת תקשורת באנגלית, והיה לו יתרון ניכר בגלל שהוא עובד עם ריינו, תוכנת העיצוב ושרטוט שאיתה עובד ארד".
מה הוביל את עיצוב החזית? מה היה הרעיון?
"בחרנו באדריכלות שנותנת מקסימום מרחב, אבל רצינו לתת לרון ארד כמה שיותר קנבס לצייר את הציור שלו. אז בנינו את החזית לרחוב באלכסון, ולא במקביל אליו, כדי שמי שעולה ברחוב יראה כמה שיותר ממנה. אני אמרתי לארד שאני רוצה שהבית יראה כמו יהלום. דמיינתי הרבה קווים ישרים ומשולשים, אבל כבר בסקיצה הראשונה שהוא העביר הבנתי שלא אוכל להגיד לו מה לעצב, שזה יהיה מה שרון ארד רוצה. הוא קרא לזה paper wrap, עטיפת נייר, ואני אמרתי לו שאם זה נייר, אז שיעצים את זה. כך נולד הרעיון של פסי הברזל, שנראים כאילו נקרעו, ופונים לכל מיני כיוונים".
והצבע הכהה?
"רון לא רצה צבע, הוא רצה ברזל בגוון טבעי, כמו במוזיאון העיצוב בחולון. אבל החברה שביצעה את החזית החליטה, על דעת עצמה, לצפות את הברזל עם פריימר מונע חלודה. כך קיבלנו חזית בצבע כתום. רון ארד דווקא התלהב, כי זה נראה לו כמו ספינה טרופה, אבל אנחנו פחות. חיינו עם החזית חודש וחצי, שבמהלכו שלחנו לארד חמש דוגמאות של גוונים, עד שהוא התרצה ואישר. אז צבענו הכל בגוון שמזכיר ברזל טבעי".
ומה הלאה?
"כל ההקמה הוסרטה ואנחנו עובדים על ספר. שניהם יפורסמו כשהבית יוצע למכירה. אנחנו לא מכוונים לקהל רחב, אלא למשקיעים ספציפיים מהונג קונג, או רוסיה, כאלה שמעריכים אדריכלות מהסוג הזה".
החוקה היפנית מעניקה חופש גמור בעיצוב
"יש ביפן שוק לקוחות הפתוח לאוונגרד של אדריכלות גם בבתים פרטיים", אומר האדריכל אריה קוץ, שזכה באחרונה באות מסדר השמש העולה של קיסר יפן, על פעילותו רבת שנים לחיזוק הקשר בין ישראל ויפן. לדבריו זו תופעה איזוטרית, שהוא מתקשה להסביר את מקורה, "אך בחוקה היפנית המודרנית", הוא מסביר, "יש איסור על הרשות להתערב בכל נושא שאינו מדיד". במילים אחרות, בתחום העיצוב יש ביפן חופש גמור.
וכיאה לימינו, את החופש הזה ניתן לחגוג גם באופן וירטואלי. בראיון על D house, שהעניק ארד בשנה שעברה למגזין Wallpaper, הוא אמר: "מעולם לא חשבתי שאעצב חזית לבניין של אדריכלים אחרים בעזרת ווי-טרנספר (אפליקציה להעברת קבצים גדולים) וסקייפ, אבל זה התברר ככיף".
מבנים דרמטיים וטוטאליים
ארד, 66, החל את דרכו כמעצב מוצר ומעצב פנים. על גלי הפוסט מודרניזם, בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה, הוא פרץ את גבולות הפונקציונליזם והציע סביבות מעוצבות, דרמטיות וטוטאליות. בעשר השנים האחרונות הוא הרחיב את קשת התחומים שבהם הוא עוסק: מצד אחד הוא רואה בעצמו אמן, והחל לייצר אובייקטים מפוסלים, כמו למשל "קשר" בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, ומצד שני, ב-2008 הוא פתח חברה לתכנון אדריכלות, והוא בונה בכל העולם. בעיר ליאז' בבלגיה הוא תכנן את קניון Mediacite ב-2009; בישראל את מוזיאון העיצוב בחולון ב-2010; ובלונדון את Willow Street Hotel ב-2012. בימים אלה הולך ומוקם בתל אביב פרויקט ToHA, שתכנן עם משרד "ישר אדריכלים", במתחם "טרה".
לארד, כך נראה, אין כוונה ליצור אדריכלות פונקציונלית, נוחה לתחזוקה וסביבתית. המבנים שלו הם יותר פסלים גדולים הזועקים את נוכחותם במרחב, לא משנה אם הם ניצבים באסיה, אירופה או המזרח התיכון. לפסאדה אין שום קשר למה שמתחולל בפנים, והיינו הך אם זה בית משפחה, קניון או מוזיאון.
--------------------------------------------------------------------------
מתחם ToHa שתיכנן רון ארד (ונבנה במהירות על דרך השלום) יהיה אייקון או עב''ם? לחצו על התמונה לכתבה המלאה:
