"אמרו לי: אתה לא נראה ומתנהג כמו אתיופי. הדחקתי את החלק הזה שבי"

בשיתוף בנק הפועלים

המדריך אלדד תרקה (33) עומד באולם הגדול שבמתנ"ס הקהילה האתיופית ברמלה. הוא מחזיק בידו דוגמת ריקמה מעוצבת בסגנון אפריקאי, ומסביר ל-12 הנשים יוצאות אתיופיה שבחדר, כולן מבוגרות ממנו, כיצד לבצע את עבודת האמנות. לא כל הנשים בחדר שולטות בעברית, ולכן אלדד מדבר באמהרית: "את היצירות שלכן אנחנו נמכור ביריד... ביריד... נו", הוא אומר, אך נתקע, מחייך במבוכה, ואז מודה: "אני לא יודע איך אומרים 'מתנות' באמהרית".

הפער בשפה הוא גם הפער בתרבות. תרקה אמנם נולד בכפר באתיופיה, אך עלה לישראל כתינוק, וכנער התרחק מהתרבות האתיופית המסורתית, עמוק אל התרבות הישראלית ובעיקר אל האמנות והעיצוב המודרניים והמערביים. כיום, כשהוא אמן ומעצב פעיל ועסוק, ולאחר שסיים בהצלחה את בית הספר הגבוה לעיצוב "שנקר", הוא מודה שהעיסוק באמנות אתיופית הוא מבחינתו סוג של תיקון.

"רק בשנה ב' של שנקר שאלתי את עצמי 'למה אני לא חוקר את העולם שממנו אני מגיע?" עבודות של יוצאות אתיופיה בעמותת אלמז(צילום: אבי מועלם)

"תמיד אמרו לי: 'אתה לא נראה אתיופי, אתה לא מתנהג כמו אתיופי. אתה אשכנזי. הדחקתי את החלק הזה שבי. כשהתחלתי לצייר, וחיפשתי לאן להתפתח כאמן, הלכתי לכיוונים שונים אבל לא לעיצוב המסורתי האתיופי. רק בשנה ב' של שנקר שאלתי את עצמי 'למה אני לא חוקר את העולם שממנו אני מגיע?', והתחלתי את המסע שלי בחקירת העבודות, המסורת והלבוש האתיופי".

"הוא לא ישרוד"

תרקה נולד באתיופיה למשפחה בת 10 נפשות, ועלה לישראל ב"מבצע משה" בשנת 1984, כשהוא תינוק בן פחות משנה. "במהלך המסע לישראל כמעט מתתי. היינו במצב של רעב, ואת אחי הבכור איבדנו - הוא נפטר כשהיינו בדרך לסודאן. כשיצאנו לדרך, אבא שלי, שנותר בינתיים באתיופיה כדי לעזור בהעלאת שאר היהודים לארץ, נתן לנו שתי כריות מלאות בכסף, כדי לשחד את כל מי שאולי ניתקל בו.

"בסודאן נקלענו למצב של רעב ומחלות, אמי היתה על סף מוות, ולא יכלה להניק, ולכן נשים אחרות הניקו אותי. עד היום יש נשים אתיופיות שאומרות לי 'אני גידלתי אותך, אני הנקתי אותך'. במקרה אחד, מרוב בכי ורעב, שפכתי את הדייסה החמה על עצמי, ועד היום יש לי צלקת מהכוויה. כשאחי הבכור נפטר, אמא שלי אפילו לא יכלה לדמוע, בגלל המצב הגופני בו היא היתה.

"במהלך המסע הם החליטו להשאיר אותי בדרך, כי הם ראו שהטיפול בי מבזבז להם את כל הכסף, ושככל הנראה לא אסיים אותו בחיים. זוג של לא-יהודים שנתקלו בהם בדרך ביקשו שאשאר אצלם. הם אמרו למשפחה שלי 'הוא לא ישרוד, תראו איך הוא נראה', אך בסופו של דבר בני המשפחה שלי הבינו שהם עושים טעות, ולקחו אותי בחזרה".

תרקה ואימו. "אמרו לה 'הוא לא ישרוד, תראו איך הוא נראה'"(צילום: אלבום פרטי)

בהגיעם לישראל, נלקחו התינוק ואמו, חולים וחלושים, ישר לבית החולים. לאחר שהתאוששו התיישבה המשפחה בקריית ארבע, שם גדל תרקה כילד דתי. "אני זוכר שכילדים עולים התלהבנו מכל דבר חדש. היינו יורדים לכרמים ולוקחים ענבים, משתוללים ומפתחים משחקים כמו חץ וקשת. השכנות עם הפלסטינים היתה טובה, באופן שלא אפשרי היום בכלל. היינו הולכים לשוק שלהם, הייתי יושב עם פועלים ערבים וגר בצמוד אליהם, מדבר איתם דרך הגדר שהיתה בין הבתים שלנו.

אלדד בילדותו בקריית ארבע (משמאל). שכנות טובה עם הפלסטינים(צילום: אלבום פרטי)

שמונה אחים בשני חדרים

אלדד הקטן התחיל לצייר בגיל צעיר, מהלך שהתקבל בברכה ובשמחה במשפחתו, שבה האב היה אורג עוד באתיופיה, האם רוקמת ומפסלת, ואחיו הגדול צייר. "מגיל צעיר ציירתי, החלום שלי היה מעצב אמן. עד כיתה ח' לא ידעתי בכלל מה זה ללמוד, הדבר היחיד שעניין אותי לצייר ולחשוב על אמנות".

בגיל 10 עזבה המשפחה את השטחים, ועברה לקריית מלאכי. "גרנו שמונה אחים, הורים וסבתא בבית של שלושה חדרים – ארבעה אחים בחדר אחד, ארבע אחיות בחדר שני – וזה פשוט היה מראה כיפי". זמן לא רב אחר כך מצא עצמו תרקה עוזב את החינוך הדתי, ונרשם לבית ספר תיכון חילוני. "בבית הספר היסודי הדתי הייתי הולך עם כיפה, אבל מוריד אותה אחרי הצהריים. כאשר באתי להירשם לתיכון הדתי, הגעתי ושאלו אותי 'איפה הכיפה?' אמרתי ששכחתי אותה בבית, אז הם אמרו לי 'אם ככה אנחנו לא צריכים תלמיד כמוך'. אז כעסתי, אבל היום אני צריך לומר להם תודה, כי אני ממש שמח שהלכתי לתיכון החילוני, שבו השקעתי בלימודים והגעתי לבגרות מלאה, מה שאיפשר לי להגשים את החלום, ללמוד ב'שנקר' ולהפוך למעצב.

באותה תקופה החל תרקה להתפתח לבד כצייר וכאמן "מעולם לא הייתי בחוג, ולא היה לי אף מורה. הייתי פשוט מתבונן ומצייר, מצייר כל דבר שאני רוצה. לא יכולתי לבוא להורים שלי ולבקש מהם כסף לחומרי ציור, אז הייתי מוכר את הציורים שלי בגרושים וקונה חומרים. כך הייתי משדרג את עצמי – מעיפרון, לפחם, ואז לצבעי מים ולאקריליק".

פרוייקט הגמר של תרקה בשנקר 2012, אסתטיקה אתיופית(צילום: אלבום פרטי)

בצבא שירת ככבאי בחיל האוויר, ושם גם הכיר את תמר, אשתו ואם שתי בנותיו – גאיה בת השנתיים ורומי בת ארבעה חודשים. אחר כך הלך ללמוד בסטודיו לעיצוב "6B" בתל אביב, "כשהגעתי לשם לא ידעתי מה זה תיק עבודות, ואז הבנתי שזה פשוט תיק ששמים בתוכו עבודות. בגלל שהתפתחתי כאמן באופן עצמאי, תמיד כשעשיתי משהו הייתי בשלב מתקדם יותר מאחרים. כשמלמדים אותך אמנות, אתה מפחד לרדת מהמסלול, אבל כשזה משהו שאתה מביא מהבית, כשאתה מלמד את עצמך, אתה מבין שאתה יכול גם לרדת מהדרך כדי לחפש דברים חדשים".

לשנקר בזכות זר פרחים נבול

בגיל 23 עשה תרקה את מה שתמיד נאמר לו שיהיה בלתי אפשרי, והתקבל ל'שנקר'. "הגעתי למבחנים עם זר פרחים שרציתי לצייר, אבל בדרך הוא התפרק ונבל, והצבעים התייבשו. אז חפרתי בצבעים וציירתי את הפרחים כפי שהם היו, ואני חושב שזה מה שעזר לי להתקבל, כי אחרת הייתי פשוט מצייר זר פרחים יפה".

הוא סיים את בית הספר במסלול טקסטיל,והפך למעצב ייחודי. "חקרתי את הריקמה האתיופית, קליעת הסלים והלבוש האתני. ראיתי איך נשים אתיופיות מבוגרות עושות את העבודות, והתחלתי לחשוב איך אני כמעצב משלב את המודרניות עם המסורתיות האותנטית. המשכתי בעבודות המשלבות את הצבעוניות האפריקאית, הצורות והקעקועים, עם חומרים חדשים וצורות חדשות, עם עוד עבודות ידניות ועבודות ממוחשבות שנותנות מראה יותר עכשווי".

חולצה בעיצובו של תרקה והדפסים בהשראה אפריקנית(צילום: אלבום פרטי)

כיום הוא מעצב אופנה עצמאי לחברות כמו הומטקס, Zebra Home ו-H&O, מציג ציורים טקסטיליים בתערוכות במקומות שונים בארץ, מלמד אמנות ילדים בכיתות ב' עד ו', ומדריך בעמותת אלמז, שם הוא מוביל פרוייקט לעידוד היצירה האתיופית, הנותן גם תעסוקה לנשים אתיופיות המוכרות את עבודותיהן, בין השאר ב"יריד העמותות".

מקבל צמרמורת מהעבודות

"לעמותת אלמז הגעתי לאחר שמקימת העמותה, סמדר מסינג, הגיעה לתערוכה ב'שנקר', התלהבה מהעבודות שלי והתחברנו. מאז, כבר שבע שנים, אנחנו משתפים פעולה בעבודות עיצוב, ריקמה, תערוכות או רעיונות חדשניים. לפני מספר חודשים היא פנתה אלי בהצעה להדריך במתנ"ס טבג'ה ברמלה, מקום שלא הכרתי, ומאז אנחנו עובדים עם הנשים כאן.

שיעור ריקמה בעמותת אלמז. "אני מנסה לפתוח אותן לעולם הרחב, ולהנחות אותן לכיוונים חדשים"(צילום: אבי מועלם)

"לכולן יש רקע בריקמה מסורתית, שהיא מאד פשוטה ונעימה, אבל אני מביא להן סגנונות חדשים ורעיונות חדשים, כגון מנדלות או ציורים מורכבים. אני מנסה לפתוח אותן לעולם הרחב, ולהנחות אותן לכיוונים חדשים. החוויה איתן היא מדהימה. אמנם אני לא שולט לגמרי בשפה האמהרית, אבל אני מאד אוהב ללמד. הן מאד מתחברות לזה – מראות לי את הקושי, אבל גם את היכולת לנסות ולהצליח, והן עושות עבודות מדהימות, שאני מקבל מהן צמרמורות, לא פעם ולא פעמיים".

מתנה שכולה נתינה

עמותת אלמז  (יהלום באמהרית) הינה עמותה ארצית ללא מטרות רווח אשר שמה לה למטרה קידום אמנים יוצאי אתיופיה. בקרוב תפיק העמותה בסיוע מפעל הפיס, קטלוג ל-25 שנות עשייה של אמנים יוצאי אתיופיה. הקטלוג יכיל צילומים של יצירות שנעשו בארץ ב-25 השנים האחרונות בציור, פיסול, ריקמה, עיצוב טקסטיל, אריגה ועוד. העשייה הרבה של העדה לא תועדה עד כה ולכן זהו מיזם יקר ערך לתיעוד ושימור האמנות והפולקלור של הקהילה יוצאת אתיופיה.

גם עמותת אלמז משתתפת ביריד העמותות 2017. רוצים לקנות מתנה עם משמעות? מאות מוצרים נפלאים, פרי יצירתם של חברי עמותות ברחבי הארץ, מחכים לכם ביריד שיתקיים בבית בנק הפועלים, רחוב יהודה הלוי 63, תל אביב, ביום שישי, 15.9, בין השעות 09:00-15:00 וביום שבת, 16.9 בין השעות 20:30-23:00.

הכתבה מוגשת בשיתוף בנק הפועלים

_______________________________________________________

כשברכה פרבר לא מצאה מקום מתאים לעילי, היא הקימה לו בית, הקליקו על התמונה:

"הבנו שאף אחד לא רוצה למצוא פתרון לילדים מהסוג שלנו" (צילום: יאיר שגיא)