שבוע עצוב עבר על הניו יורקרים, וגם על העיתונות המודפסת. בשבוע שעבר הודיע המקומון וילג׳ ווייס, שלאחר 62 שנים תיכחד המהדורה המודפסת שלו, והוא ימשיך לראות אור רק בגרסתו הדיגיטלית. זו לא כותרת חסרת תקדים, אלא עוד הפסד עצוב במערכה מתמשכת בין הפרינט לדיגיטל, ועדיין הצער שהורגש הפעם היה רב מהרגיל. Village Voice לא היה עוד מקומון, וגם לא עוד עיתון, אלא מוסד בעל זכויות רבות שקם ב-1955 (על ידי דן וולף, אד פנצ'ר ונורמן מיילר) ושסביבו חגו במשך עשורים רבים עורכים, עיתונאים, צלמים, אמנים, מעצבים ומאיירים - וכמובן מיליוני קוראים נאמנים. רבים מהם כואבים השבוע את סופו של עידן.
לא רק בגלל תכניו האנטי-ממסדיים, החיבור האקלקטי של פוליטיקה, חברה, תרבות, אמנות, קולנוע ולוח מודעות עצום בפלטפורמה אחת - אלא גם בגלל סגנונו העיצובי המשפיע - וילג׳ ווייס הוכיח שמקומון בודד יכול לעמוד בגאון מול שחקנים חזקים בעולם העיתונות. ה-Voice, כפי שקראו לו תושבי העיר, התחיל את דרכו בפורמט ברודשיט (Broadsheet) ארוך, בשחור לבן. עשור מאוחר יותר עודכן הלוגו, עם גופן שיהפוך עד מהרה לשם נרדף לגופן הניו יורקי: הלווטיקה (Helvetica); ולאחר שני עשורים יוקטן הפורמט לגודל טבלואיד (Tabloid) -- לצורך שימוש ״ידידותי״ יותר. יחד עם צמצום הפורמט, השתנה גם העיצוב: סדיני הטקסט הארוכים, שהיו חלק בלתי נפרד מתפישת העולם של עורכי העיתון, התמלאו בצבע בעמוד השער, והלוגו נצבע בכחול. הלוגו המזוהה היה מודל חיקויו למגזינים ועיתונים בכל העולם, וכמובן בישראל.
20 שנה אחרי שה-Voice הושק בניו יורק, נולד בנו הישראלי: מקומון עברי ראשון נחנך בירושלים תחת השם ״כל העיר״. יוסי קליין, מי שלימים יהיה עורך העיתון ״חדשות״, וכיום בעל טור בעיתון "הארץ", הקים ב-1979 וערך את חלוץ המקומונים בישראל. איך הוא רואה את האב הרוחני, בפרספקטיבה?
יוסי קליין, מתי נתקלת לראשונה בווילג' ווייס?
אחרי שהועפתי מ'בצלאל', נסעתי לניו יורק וגרתי בה בין השנים 1974-77. חשבתי שאם אני לא עומד להיות מעצב, אז לפחות שאהיה מאייר. שם נחשפתי לראשונה לווילג'’ווייס. לאחר כל מיני גלגולים חזרתי לירושלים, ולצרכי פרנסה התחלתי לעבוד בעיתון המקומי "ירושלתון". כך למעשה נוצר הקשר עם רשת שוקן, ועיתון "כל העיר".
מה היה בו בווילג׳ ווייס, שהיה כל כך חדש ומסעיר?
הקו הישר. הדבר שנתפש בעיניי כחדשני היה ההקפדה על קו ישר של הגריד. החלוקה הייתה רבע עמוד שמוקדש למודעות או לטקסט, וההיפך. מעולם לא היו שבירות של טקסט מעל מודעה - זה היה נתפש כחילול הקודש. תוך כדי דפדוף, הטקסט נראה כמו יחידה אחת חשובה, ולא כזו שמתפרקת לחלקים קטנים. בזמנו זה הרשים אותי ביותר, זה פשוט לא היה מקובל.
איך הוא השפיע על ראשון המקומונים הישראלי, "כל העיר" שהקמת?
הדבר המשמעותי ביותר ששאבתי ממנו היה החלוקה בין המודעות לגוף טקסט (הכתבות). אני חושב שאחוזי החלוקה שיצרנו ב"כל העיר" היו דומים פחות או יותר לווילג' וויס (45% טקסט / 55% מודעות). במקביל, לאורך כל העיתון, היתה לנו מדיניות של חצי עמוד שוכב או חצי עמוד עומד, וזה פשוט הסתדר. התאמנו את מספר הטורים לחלוקה הזו, דבר שיצר מאבק מתמיד בין מחלקת המודעות למערכת העיתון: מודעות בזמנו לא נעשו באופן מיוחד לעיתונות, אז נאלצנו להתאים אותן למספר הטורים. בסופו של דבר, אחד היתרונות הגדולים של כל העיר היה הניקיון של העיתון בדפדוף - חוויית קריאה גם איכותית וגם מסודרת. הווילג’ ווייס היה חתרני, רחוק מן הממסד, אני זוכר את ביקורות הקולנוע למשל. גם לשער שלו היתה השפעה על “כל העיר”. זה היה עיתון חדשות מצד אחד, אבל שבועון ולא מגזין מצד שני. זה היה שילוב די מעניין שניסינו לאמץ.
ומה דעתך על סגירת המהדורה המודפסת של הווילג’ ווייס?
אני נוסע הרבה לניו יורק, והאמת, שאני כבר לא מעלעל בווילג' וייס יותר. אני אולי נתקל בו בתיבות הרחוב, שבהן הוא מחולק היום בחינם. אבל אני מאמין בפרינט, אני עדיין חושב שהיו יכולות דרכים לשלב בין הפרינט והדיגיטל. אנחנו עדיין דור ביניים שחווה את המעבר. כל האפשרויות העיצוביות בפרינט עוד לא מוצו, יש בו אופציות כל כך נפלאות לעשייה, דברים שלא ייעשו לעולם.
חנוך פיבן, אחד המאיירים הישראלים הנודעים בעולם, אייר למגזינים ולעיתונים נחשבים כמו: Time, Newsweek, Rolling Stone, The Atlantic Monthly, The Times, Entertainment Weekly. בין השר תרם שערים מאוירים למקומון הניו יורקי.
ספר לי על תחילת הרומן איתם.
כשנחתתי בניו יורק ב-1987, הווייס היה השער לכל מקום - כמובן לחיפושי דירה ושותפים, אבל בעיקר למי שהיה צמא לגלות את אין סוף האפשרויות שהעיר מציעה. תמיד הרגשתי מועקה מלהביט בשפע האינסופי של הופעות וסרטים, ומהתובנה שאת רובם לא אוכל לראות. במובנים מסוימים, לקרא את הווייס לווה (אז) בתחושה מסוימת של לגעת בניו יורק העמוקה.
למה לדעתך הוא הפך לכזה משמעותי?
אני חושב שהוא הגדיר מה זה עיתון אלטרנטיבי. כמובן שהוא לא היה היחיד - בערים אחרות בארה״ב היו עוד כאלה - אבל בכל זאת, הוא היה העיתון האלטרנטיבי של ניו יורק! זה עיתון שקנית בכל יום רביעי בדולר (מאוחר יותר הוא החל להיות מחולק בחינם) ושמרת אותו כל השבוע כי רק כך ידעת איזה סרטים יש בכל יום בפילם פורום, בסינמה וילג' ובשאר בתי הקולנוע ה"סינמטקיים" של העיר. זה עיתון שעזר לך להבין את השפה של העיר כי כמובן, ואפילו שזה נדחף לסוף, היו בו גם כתבות לוחמניות מצוינות, המאמר הקלאסי של נאט הנטוף, ביקורות, רכילות ומה לא.
מה היתה מידת ההשפעה שלו על המאיירים?
הוא היה רפרנס לאיור בשנות ה-80. שני ארט דיירקטורים מצוינים ניהלו אותו בתקופות שונות: מייקל גרוסמן ובוב ניומן. לשניהם הייתה אהבה גדולה לאיור. אלה היו 12 שנים רצופות של שלטון רפובליקאי, שנות רייגן, וזה היה המקום להתבטא מבחינתם של מאיירים פוליטים כמו סו קו, פיל ברק וסטיב קרונינג׳ר, מרק אלן סטאמטי, וכמובן ג׳ולס פייפר שהחזיק שם טור מאויר במשך 40 שנה. שם גם ראינו את הסטריפים הראשונים של מט גרונינג (מי שלימים יצר את ה"סימפסונס"), ושל לינדה בארי.
איך מאייר ישראלי כמוך הגיע לעצב להם שערים?
אתה לא היית צריך להיות כוכב בינלאומי כדי לעבוד בו אז. בסופו של דבר הוא היה עיתון מקומי עם תקציבים נמוכים ודד-ליינים מהירים. אז לעשות ׳דרופינג׳ לפורטפוליו (כמו שזה נקרא אז) בוילג׳ ווייס היה אחד הצעדים הראשונים של כל מאייר שסיים לימודים. באותה תקופה העיתון הודפס בשחור לבן, ולכן לא כל כך התאמתי להם. אחרי כשנתיים הם עברו להדפיס שערים בצבע, הגיעה ארט דיירקטור חדשה שרצתה להביא מאיירים חדשים, וסטיב ברודנר המליץ לה עלי. אגב, הם שילמו ממש מעט, אבל כולם ראו את האיור שלך!
שער שאתה זוכר במיוחד?
איור אחד זכור לי במיוחד, כי הכנתי אותו בישראל לאחר שעזבתי את ניו יורק. זה היה דיוקן של ג׳ון וויין, ובסקיצה הצעתי להשתמש בעוגת תפוחים (שנאמר: As American as apple pie), הסקיצה אושרה (ואם יש משהו קדוש זה לא לסטות מהסקיצה), וביום שבת לא מצאתי עוגת תפוחים בשום מקום. אז ביקשתי מאמא שלי שתכין לי עוגת תפוחים. לצערי, היא לא ממש ידעה לעשות עוגת תפוחים צפון אמריקאית, אז יש באיור עוגת תפוחים דרום אמריקאית.
לורה לוין, אמנית רב-תחומית אמריקאית, הייתה אחת הצלמות הפעילות בניו יורק של שנות ה-80. היא נודעה בעיקר בזכות דיוקנאות של אמני סצנת הפאנק, היפ הופ , הגל החדש ורוק. לוין הייתה אחראית לכמה שערים מדוברים באותו עשור, ועבדה עם מגזינים מובילים כמו "ניו יורק מגזין", NME, Intreview, ניו יורק טיימס, וגם הווילג׳ וויס. בין מצולמיה אפשר למצוא את ביורק, REM, הקלאש, ג׳יימס בראון, הביסטי בויז, איגי פופ ומדונה. עם השנים לוין התפתחה לתחום הציור והאיור, ושיתפה פעולה גם עם MTV.
איך את רואה את הייחוד של הווילג׳ ווייס?
הווייס היה פלטפורמה חדשנית של תרבות השוליים, כמו עלון אנטי-תרבותי. לצלם בשבילם חשף אותי לכל ההיבטים של החיים בניו יורק, ובמיוחד לסצינת התרבות של ניו יורק (מוזיקה, אמנות חזותית ומיצגים). אני לא יכולה להגיד לך איזו כמות של להקות הכרתי בזכות הווייס באותה תקופה.
ומה דעתך על סגירת המהדורה המודפסת?
זה עצוב, אבל בלתי נמנע. בכל זאת, נראה שאנשים שכחו שהעיתון עדיין ימשיך לצאת באון ליין. אבל זה עוד סימן לאן הדברים הולכים בתרבות שלנו.
העיתון שימש מדד מתמשך להלך הרוח המקומי בניו יורק. הוא ליווה ותמך בתושבים בתקופות לא פשוטות, כמו מלחמות, אסון התאומים, תקופות מתוחות לפני ואחרי בחירות לנשיאות, מאבקים עיקשים של הקהילה הגאה, ועוד. הוא היה קול צלול של אותנטיות, שנגע מדי פעם בסיפורים חובקי עולם, ובאותה תשומת לב ברגעים אינטימיים של תושבים אנונימיים למדי. העיתון המודפס, ומכונות החלוקה שהיו פזורות ברחבי העיר, היו חלק בלתי נפרד מהמרקם העירוני של ניו יורק. ב-62 שנותיו המודפסות בפרינט, עוצבו במערכת אלפי שערים, שמהם בחרתי כמה מהחביבים עליי ביותר:
