קולי נאלם: כולם רצו להיות Village Voice, בעיקר מקומוני ישראל

בשנים מסוימות, לקרוא את ה-Voice היה לקרוא את ניו יורק. את התבנית, הקונספט והעיצוב העתיקו לכאן חלוצי המקומונים, והם כמוהו הולכים לעולם שכולו דיגיטל. פרידה

עודד בן יהודה פורסם: 27.08.17 10:25
שלוש דוגמאות לשערים בולטים של העיתון, מהתנגדות לטראמפ (מימין) עד מחווה למלקולם אקס (משמאל). דגש תרבותי ופוליטי גם יחד
שלוש דוגמאות לשערים בולטים של העיתון, מהתנגדות לטראמפ (מימין) עד מחווה למלקולם אקס (משמאל). דגש תרבותי ופוליטי גם יחד

שבוע עצוב עבר על הניו יורקרים, וגם על העיתונות המודפסת. בשבוע שעבר הודיע המקומון וילג׳ ווייס, שלאחר 62 שנים תיכחד המהדורה המודפסת שלו, והוא ימשיך לראות אור רק בגרסתו הדיגיטלית. זו לא כותרת חסרת תקדים, אלא עוד הפסד עצוב במערכה מתמשכת בין הפרינט לדיגיטל, ועדיין הצער שהורגש הפעם היה רב מהרגיל. Village Voice לא היה עוד מקומון, וגם לא עוד עיתון, אלא מוסד בעל זכויות רבות שקם ב-1955 (על ידי דן וולף, אד פנצ'ר ונורמן מיילר) ושסביבו חגו במשך עשורים רבים עורכים, עיתונאים, צלמים, אמנים, מעצבים ומאיירים - וכמובן מיליוני קוראים נאמנים. רבים מהם כואבים השבוע את סופו של עידן.

 


המודעה שפורסמה בשבוע שעבר ע״י מערכת הוויליג׳ וויס על סגירת המהדורה המודפסת
״נמשיך להיות מותג איקוני ופרוגרסיבי באתר האינטרנט שלנו״ -- ההודעה של מערכת Village Voice על הפסקת המהדורה המודפסת  / אוגוסט 2017

 

לא רק בגלל תכניו האנטי-ממסדיים, החיבור האקלקטי של פוליטיקה, חברה, תרבות, אמנות, קולנוע ולוח מודעות עצום בפלטפורמה אחת - אלא גם בגלל סגנונו העיצובי המשפיע - וילג׳ ווייס הוכיח שמקומון בודד יכול לעמוד בגאון מול שחקנים חזקים בעולם העיתונות. ה-Voice, כפי שקראו לו תושבי העיר, התחיל את דרכו בפורמט ברודשיט (Broadsheet) ארוך, בשחור לבן. עשור מאוחר יותר עודכן הלוגו, עם גופן שיהפוך עד מהרה לשם נרדף לגופן הניו יורקי: הלווטיקה (Helvetica); ולאחר שני עשורים יוקטן הפורמט לגודל טבלואיד (Tabloid) -- לצורך שימוש ״ידידותי״ יותר. יחד עם צמצום הפורמט, השתנה גם העיצוב: סדיני הטקסט הארוכים, שהיו חלק בלתי נפרד מתפישת העולם של עורכי העיתון, התמלאו בצבע בעמוד השער, והלוגו נצבע בכחול. הלוגו המזוהה היה מודל חיקויו למגזינים ועיתונים בכל העולם, וכמובן בישראל.


גיליון הווילג׳ וויס משנת 1966
סדיני טקסט ארוכים, מז'אנר שאי אפשר למצוא היום כמעט באף עיתון, היו השפה העיצובית העניינית של העיתון. גיליון מדצמבר 1966 בפורמט ברודשיט (גיליון ארוך)

גיליון הווילג׳ וויס משנת 1969, סוקר פעולות נגד הקהילה ההומוסקסואלית בניו יורק עם אירועי סטונוול
הלוגו המפורסם מתנוסס בשער העיתון, באחת התקופות הסוערות שידעה ניו יורק: התנערות ההומואים והתנכלויות המשטרה כלפיהם, 1969

הרבה לפני טייםאאוט, וגוגל - מפה שהופצה על ידי מערכת הווילג׳ וויס בשכונת גריניץ׳ וויליג׳
העיתון היה חלק בלתי נפרד מהמרקם העירוני, וחיקויים של גוגל ו"טייים אאוט" - כמו מפה של שכונת גריניץ' וילג' שחולקה באחד הגיליונות - הם רעיונות מקוריים שהתחילו כאן

סיקור הרצחו של ג׳ון לנון בניו יורק, כמובן לא פסח על מי שהיה הקול של התושבים בניו יורק. גיליון מ1980.
רוצים לקרוא טקסט טוב? תתאמצו. הרבה טקסט, מעט אפקטים. סיקור הירצחו של ג׳ון לנון בניו יורק, דצמבר 1980

בשנות ה80 הוכנסו צבעים לעיתון, והשערים החלו להיות מאויירים, ופרובוקטיבים יותר. גיליון מ1984 עם איור של מייקל ג׳קסון
בשלב מסוים בשנות השמונים נעשה שינוי עיצובי: צבעים הוכנסו לדפוס, והשערים החלו להיות מאוירים ופרובוקטיביים יותר. מייקל ג'קסון, מארס 1984

 

 

20 שנה אחרי שה-Voice הושק בניו יורק, נולד בנו הישראלי: מקומון עברי ראשון נחנך בירושלים תחת השם ״כל העיר״. יוסי קליין, מי שלימים יהיה עורך העיתון ״חדשות״, וכיום בעל טור בעיתון "הארץ", הקים ב-1979 וערך את חלוץ המקומונים בישראל. איך הוא רואה את האב הרוחני, בפרספקטיבה?

 

יוסי קליין, מתי נתקלת לראשונה בווילג' ווייס?

אחרי שהועפתי מ'בצלאל', נסעתי לניו יורק וגרתי בה בין השנים 1974-77. חשבתי שאם אני לא עומד להיות מעצב, אז לפחות שאהיה מאייר. שם נחשפתי לראשונה לווילג'’ווייס. לאחר כל מיני גלגולים חזרתי לירושלים, ולצרכי פרנסה התחלתי לעבוד בעיתון המקומי "ירושלתון". כך למעשה נוצר הקשר עם רשת שוקן, ועיתון "כל העיר".

מה היה בו בווילג׳ ווייס, שהיה כל כך חדש ומסעיר?

הקו הישר. הדבר שנתפש בעיניי כחדשני היה ההקפדה על קו ישר של הגריד. החלוקה הייתה רבע עמוד שמוקדש למודעות או לטקסט, וההיפך. מעולם לא היו שבירות של טקסט מעל מודעה - זה היה נתפש כחילול הקודש. תוך כדי דפדוף, הטקסט נראה כמו יחידה אחת חשובה, ולא כזו שמתפרקת לחלקים קטנים. בזמנו זה הרשים אותי ביותר, זה פשוט לא היה מקובל.


הוויס עובר לפורמט טבלואיד, והלוגו מקבל עדכון כחול (כזה שנשאר אייקוני עד היום) - גיליון מ1978 עם כותרת ראשית על ״ציד״ לילי להומוסקסואלים בסנטרל פארק הניו יורקי
הווייס עובר לפורמט טבלואיד, והלוגו מוכחל ונשאר כזה עד היום. ביולי 1978 דיווחה הכותרת הראשית על ״ציד״ לילי של הומוסקסואלים בסנטרל פארק

 

איך הוא השפיע על ראשון המקומונים הישראלי, "כל העיר" שהקמת?

הדבר המשמעותי ביותר ששאבתי ממנו היה החלוקה בין המודעות לגוף טקסט (הכתבות). אני חושב שאחוזי החלוקה שיצרנו ב"כל העיר" היו דומים פחות או יותר לווילג' וויס (45% טקסט / 55% מודעות). במקביל, לאורך כל העיתון, היתה לנו מדיניות של חצי עמוד שוכב או חצי עמוד עומד, וזה פשוט הסתדר. התאמנו את מספר הטורים לחלוקה הזו, דבר שיצר מאבק מתמיד בין מחלקת המודעות למערכת העיתון: מודעות בזמנו לא נעשו באופן מיוחד לעיתונות, אז נאלצנו להתאים אותן למספר הטורים. בסופו של דבר, אחד היתרונות הגדולים של כל העיר היה הניקיון של העיתון בדפדוף - חוויית קריאה גם איכותית וגם מסודרת. הווילג’ ווייס היה חתרני, רחוק מן הממסד, אני זוכר את ביקורות הקולנוע למשל. גם לשער שלו היתה השפעה על “כל העיר”. זה היה עיתון חדשות מצד אחד, אבל שבועון ולא מגזין מצד שני. זה היה שילוב די מעניין שניסינו לאמץ.


שער גיליון משנת 1993, עם דיוקנו של אנדי וורהול, יקיר סצנת חיי האמנות והלילה.
שער גיליון יולי 1993, עם דיוקנו של אנדי וורהול, יקיר סצנת חיי האמנות והלילה: ''מי הורג את המורשת של וורהול"? קוראים מגיל מסוים ומעלה יזהו את ההשפעה הברורה על שערי ''העיר'' ו''כל העיר''

 

ומה דעתך על סגירת המהדורה המודפסת של הווילג’ ווייס?

אני נוסע הרבה לניו יורק, והאמת, שאני כבר לא מעלעל בווילג' וייס יותר. אני אולי נתקל בו בתיבות הרחוב, שבהן הוא מחולק היום בחינם. אבל אני מאמין בפרינט, אני עדיין חושב שהיו יכולות דרכים לשלב בין הפרינט והדיגיטל. אנחנו עדיין דור ביניים שחווה את המעבר. כל האפשרויות העיצוביות בפרינט עוד לא מוצו, יש בו אופציות כל כך נפלאות לעשייה, דברים שלא ייעשו לעולם.


מותח את גבולות ״השער״ - עמוד קומיקס פרי עטו של תום טומורוו לשער גיליון הווילג׳ וויס משנת 1998
מותח את גבולות השער: עמוד קומיקס,  פרי עטו של תום טומורוו, על שער ספטמבר 1998

 

חנוך פיבן, אחד המאיירים הישראלים הנודעים בעולם, אייר למגזינים ולעיתונים נחשבים כמו: Time, Newsweek, Rolling Stone, The Atlantic Monthly, The TimesEntertainment Weekly. בין השר תרם שערים מאוירים למקומון הניו יורקי.

 

ספר לי על תחילת הרומן איתם.

כשנחתתי בניו יורק ב-1987, הווייס היה השער לכל מקום - כמובן לחיפושי דירה ושותפים, אבל בעיקר למי שהיה צמא לגלות את אין סוף האפשרויות שהעיר מציעה. תמיד הרגשתי מועקה מלהביט בשפע האינסופי של הופעות וסרטים, ומהתובנה שאת רובם לא אוכל לראות. במובנים מסוימים, לקרא את הווייס לווה (אז) בתחושה מסוימת של לגעת בניו יורק העמוקה.


פרוטרט של ביוקנן לשער של הווליג׳ וויס באיורו של חנוך פיבן / שנת 1995
 הפוליטיקאי והעיתונאי השמרני פט ביוקנן על השער, בתקופה שניסה להיבחר לנשיא ארה''ב, באיורו של חנוך פיבן / אוגוסט 1995

 

למה לדעתך הוא הפך לכזה משמעותי?

אני חושב שהוא הגדיר מה זה עיתון אלטרנטיבי. כמובן שהוא לא היה היחיד - בערים אחרות בארה״ב היו עוד כאלה -  אבל בכל זאת, הוא היה העיתון האלטרנטיבי של ניו יורק! זה עיתון שקנית בכל יום רביעי בדולר (מאוחר יותר הוא החל להיות מחולק בחינם) ושמרת אותו כל השבוע כי רק כך ידעת איזה סרטים יש בכל יום בפילם פורום, בסינמה וילג' ובשאר בתי הקולנוע ה"סינמטקיים" של העיר. זה עיתון שעזר לך להבין את השפה של העיר כי כמובן, ואפילו שזה נדחף לסוף, היו בו גם כתבות לוחמניות מצוינות, המאמר הקלאסי של נאט הנטוף, ביקורות, רכילות ומה לא.


איור של הזמרת ביורק לשער של מוסף הווילג׳ צ׳ויס (הבחירה של הווילג׳) ע״פ חנוך פיבן / שנת 1995
הזמרת ביורק על שער מוסף של המקומון, באיור של חנוך פיבן, אוגוסט 1995

 

מה היתה מידת ההשפעה שלו על המאיירים?

הוא היה רפרנס לאיור בשנות ה-80. שני ארט דיירקטורים מצוינים ניהלו אותו בתקופות שונות: מייקל גרוסמן ובוב ניומן. לשניהם הייתה אהבה גדולה לאיור. אלה היו 12 שנים רצופות של שלטון רפובליקאי, שנות רייגן, וזה היה המקום להתבטא מבחינתם של מאיירים פוליטים כמו סו קו, פיל ברק וסטיב קרונינג׳ר, מרק אלן סטאמטי, וכמובן ג׳ולס פייפר שהחזיק שם טור מאויר במשך 40 שנה. שם גם ראינו את הסטריפים הראשונים של מט גרונינג (מי שלימים יצר את ה"סימפסונס"), ושל לינדה בארי.

איך מאייר ישראלי כמוך הגיע לעצב להם שערים?

אתה לא היית צריך להיות כוכב בינלאומי כדי לעבוד בו אז. בסופו של דבר הוא היה עיתון מקומי עם תקציבים נמוכים ודד-ליינים מהירים. אז לעשות ׳דרופינג׳ לפורטפוליו (כמו שזה נקרא אז) בוילג׳ ווייס היה אחד הצעדים הראשונים של כל מאייר שסיים לימודים. באותה תקופה העיתון הודפס בשחור לבן, ולכן לא כל כך התאמתי להם. אחרי כשנתיים הם עברו להדפיס שערים בצבע, הגיעה ארט דיירקטור חדשה שרצתה להביא מאיירים חדשים, וסטיב ברודנר המליץ לה עלי. אגב, הם שילמו ממש מעט, אבל כולם ראו את האיור שלך!


פרוטרט של הזמר בוב דילן לשער הווילג׳ וויס ע״פ חנוך פיבן / שנת 1998
בוב דילן באיור שער של חנוך פיבן / פברואר 1998

 

שער שאתה זוכר במיוחד?

איור אחד זכור לי במיוחד, כי הכנתי אותו בישראל לאחר שעזבתי את ניו יורק. זה היה דיוקן של ג׳ון וויין, ובסקיצה הצעתי להשתמש בעוגת תפוחים (שנאמר: As American as apple pie), הסקיצה אושרה (ואם יש משהו קדוש זה לא לסטות מהסקיצה), וביום שבת לא מצאתי עוגת תפוחים בשום מקום. אז ביקשתי מאמא שלי שתכין לי עוגת תפוחים. לצערי, היא לא ממש ידעה לעשות עוגת תפוחים צפון אמריקאית, אז יש באיור עוגת תפוחים דרום אמריקאית.


דיוקנו של ג׳ון ווין ע״פ חנוך פיבן לשער הווילג׳ וויס / מאי 1997
זה אפל פאי? עוגה דרום אמריקאית בשער שחנוך פיבן עשה לעיתון, עם דיוקנו של שחקן ובמאי המערבונים, ג׳ון ווין. 1997

 

לורה לוין, אמנית רב-תחומית אמריקאית, הייתה אחת הצלמות הפעילות בניו יורק של שנות ה-80. היא נודעה בעיקר בזכות דיוקנאות של אמני סצנת הפאנק, היפ הופ , הגל החדש ורוק. לוין הייתה אחראית לכמה שערים מדוברים באותו עשור, ועבדה עם מגזינים מובילים כמו "ניו יורק מגזין",  NME, Intreview, ניו יורק טיימס, וגם הווילג׳ וויס. בין מצולמיה אפשר למצוא את ביורק, REM, הקלאש, ג׳יימס בראון, הביסטי בויז, איגי פופ ומדונה. עם השנים לוין התפתחה לתחום הציור והאיור, ושיתפה פעולה גם עם MTV.

 

איך את רואה את הייחוד של הווילג׳ ווייס?

הווייס היה פלטפורמה חדשנית של תרבות השוליים, כמו עלון אנטי-תרבותי. לצלם בשבילם חשף אותי לכל ההיבטים של החיים בניו יורק, ובמיוחד לסצינת התרבות של ניו יורק (מוזיקה, אמנות חזותית ומיצגים). אני לא יכולה להגיד לך איזו כמות של להקות הכרתי בזכות הווייס באותה תקופה.

ומה דעתך על סגירת המהדורה המודפסת?

זה עצוב, אבל בלתי נמנע. בכל זאת, נראה שאנשים שכחו שהעיתון עדיין ימשיך לצאת באון ליין. אבל זה עוד סימן לאן הדברים הולכים בתרבות שלנו.

 


פאטי סמית׳ על שער הווילג׳ וויס משנת 1977 / ארט דיירקטור: ג׳ורג׳ דלמריקו האגדי
פאטי סמית׳ על שער הווילג׳ וויס משנת 1977 / ארט דיירקטור: ג׳ורג׳ דלמריקו האגדי

 

העיתון שימש מדד מתמשך להלך הרוח המקומי בניו יורק. הוא ליווה ותמך בתושבים בתקופות לא פשוטות, כמו מלחמות, אסון התאומים, תקופות מתוחות

לפני ואחרי בחירות לנשיאות, מאבקים עיקשים של הקהילה הגאה, ועוד. הוא היה קול צלול של אותנטיות, שנגע מדי פעם בסיפורים חובקי עולם, ובאותה תשומת לב ברגעים אינטימיים של תושבים אנונימיים למדי. העיתון המודפס, ומכונות החלוקה שהיו פזורות ברחבי העיר, היו חלק בלתי נפרד מהמרקם העירוני של ניו יורק. ב-62 שנותיו המודפסות בפרינט, עוצבו במערכת אלפי שערים, שמהם בחרתי כמה מהחביבים עליי ביותר:

 


TVV_1992_RN
 מלקולם אקס על שער העיתון ב-1992, לרגל יציאת הסרט עליו. בתקופת רוברט ניומן כארט דיירקטור של המגזין

TVV_1992b_RN
דיוקן של הנשיא ג׳ורג׳ בוש האב, שאומר: ״עזרו לי״ על שער העיתון ביוני 1992 (תקופת הקמפיין הנשיאותי ,שבו הפסיד לביל קלינטון)

TVV_1992c_RN
שער פרובוקטיבי מנובמבר 1992 (גם כאן רוברט ניומן היה ארט דירקטור), עם הפניה לכתבה על הומואים בצה''ל

שער גאוני בעיצובו של טום קרלסון משנת 2014 - מצעד 50 התקליטים הכי ניו יורקים
אחד השערים המבריקים שנעשו עד היום (שימו לב למיקום של פרטי הגיליון) בעיצובו של טום קרלסון מפברואר 2014 -- מצעד 50 התקליטים הכי ניו יורקיים

TVV_2015_Scraped-Knee
הלוגו האייקוני משנה מקום (וטקסטורה) בשער מאויר של Matt Leunig מהלייבל: Scraped Knee / יולי 2015

אחד השערים האייקונים של הווילג׳ וויס לאחר אבון מגדלי התאומים בניו יורק בשנת 2001
The Bastards! -זו הייתה הכותרת לפיגוע שמוטט את התאומים בניו יורק, ספטמבר 2001

שבועיים אחרי האסון של הפיגוע במגדלי התאומים, שער נוסף של כאב וגעגוע  בלתי נתפסים / ספטמבר 2001
שבועיים אחרי האסון, תגובה פחות בוטה ויותר אינטימית 

TVV_2011_JohnDixon_GaryAlphonso
מחווה נוספת לאסון שנחרט בהיסטוריה של ניו יורק, והפעם במלאות עשור לפיגוע / איור: ג׳ון דיקסון, ארט דיירקטור: גארי אלפונסו / ספטמבר 2011

TVV_2011_JonValk_WorstTennants
מנושאים פוליטים גלובליים ועד הסיפורים הקטנים של השכונה: שער בעיצובו של ג׳ון וולק ממרץ 2011 על ״הדיירים הגרועים ביותר״ (גם כאן הלוגו עובר עיבוד מעניין)

TVV_2012
שער חזק ממרץ 2012, על רקע המחאה נגד וול סטריט, לכתבה שעוסקת בנושא

TVV_2014_Tom Carlson_walking
שער של המאייר טום קרלסון / פברואר 2014

אנדי וורהול מככב שוב על שער הוויס /
30 שנה למותו של אנדי וורהול עם שער מחווה של הווילג׳ וויס / פברואר 2017

TVV_2014_Tom-Carlson
מענה הולם לשער התקליטים, בעיצובו של אותו טום קרלסון / ינואר 2014

שער של מאייר ישראלי נוסף: קורן שדמי / שנת 2009
הימים ימי המפולת בוול סטריט. שער של מאייר ישראלי נוסף: קורן שדמי / 2009

TVV_2015_Tom-Carlson_Matzos
מצות רבותי מצות!/ אוגוסט 2015, עיצוב: טום קרלסון

TVV_2016_Victor Gadino
שער מאויר של ויקטור גדינו במחווה לפרינס, עם מותו באפריל אשתקד. הלוגו נצבע בסגול, והאות O הוחלפה באייקון הזמר

celestesloman
קול העם. סטנלי כהן בצילום של הצלמת סלסט סלומן / ינואר 2015

TVV_2017_protest
Make America Radical (תעשו את אמריקה קיצונית) --פרפראזה על הסיסמה של טראמפ במירוץ לנשיאות, עם פרוץ המחאה בניו יורק נגד הנשיא הנבחר / פברואר 2017

שבוע ההשבעה לנשיאות ארה״ב, הוויס מפרסם שער חזק ואייקוני מאד - חתימות של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ, שחותם על העיתון כמו עוד צו נשיאותי עליו חתם / 2017
אחרי גל של צוויים נשיאותיים דרקוניים, שעליהם חותם הנשיא טראמפ, מפרסם העיתון שער עוצמתי שעוסק בהשפעת המדיניות החדשה על המהגרים / פברואר 2017

TVV_2017_MM
אחד השערים האחרונים בתולדות העיתון, מוקדם יותר החודש: הקולנוען האקטיביסט מייקל מור מניף (ספק מנער) את דגל ארצות הברית, והכוכבים נושרים ממנו מטה / אוגוסט 2017

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אני איש עיצוב, תרבות, מחקר, איש של מילים ותוכן.
בוגר המחלקה לתקשורת חזותית של "בצלאל", ותואר שני בעיצוב ב-London College of Communication. בשנת 2007 הקמתי את Graphics & Words - סטודיו המתמחה בחשיבה קריאטיבית עיצובית מולטידיספלינרית, יצירת זהויות מותגיות ומחקרי טרנדים. כיום, בין השאר, אני זוכה להשתתף בתערוכות עיצוב, וגם לשמש מנהל קריאייטיב ויועץ למספר בתי סטודיו ומותגים מהמובילים בארץ. בעשור האחרון, אני מחלק את זמני כמרצה באקדמיות השונות - "בצלאל", "מנשר", "שנקר", "ויצ"ו חיפה" ואוניברסיטת תל-אביב.

להצטרפות לרשימת התפוצה של הטור שלי, שלחו לי מייל:
odedbenyehuda@gmail.com