אם יש פרופיל טיפוסי של סטודנט בבית ספר גבוה לאמנות ולעיצוב, יאיר לוי רחוק ממנו עד מאוד. בן 42, שומר מצוות, גדל ולמד במושב הדתי שדה אילן, בין הר תבור לצומת גולני. משבגר והתלבט לאיזה כיוון יפנה, נועץ באיש מקצוע, ובסוף בחר בראיית חשבון. "תמיד הייתי חזק במתמטיקה ואהבתי מספרים", הוא מספר. היה לו ניסיון קצר ומעניין בלימודי הנהלת חשבונות, וזה מקצוע טוב שתמיד מספק עבודה, אמר לעצמו.
בחודש שעבר סיים את לימודיו בהצטיינות במחלקה לעיצוב קרמי ב"בצלאל" בירושלים. את הלימודים פרש על פני שש שנים, כדי שיוכל להמשיך במשרתו העיקרית כרואה חשבון. סטודנט מצטיין לאורך כל השנים, מספרת יעל עצמוני, מרצה בכירה במחלקה ומי שהנחתה את לוי בפרויקט הגמר, שהוא אחד היפים, המעניינים והאישיים בתערוכת הבוגרים המרשימה של מחזור 2017.
ואז אמא רצתה רימון מקרמיקה
הוא גר ברמת גן כמעט 20 שנה, עובד כל הזמן הזה במשרד רואי החשבון "דחוח הלוי שמואל", שהוא "משרד קטן, משפחתי". למה ואיך הגיע לקרמיקה ולבצלאל? "תמיד ציירתי", הוא מספר. ציור היה החוג שליווה את ילדותו, ועל אף שאהב ועדיין אוהב את ראיית החשבון, תמיד הרגיש שמשהו חסר. "יום אחד אמא שלי חזרה מירושלים עם רימון מקרמיקה, והצטערה על שלא קנתה אחד נוסף. כוועדת הקישוט של הבית אמרתי לה – אני אעשה לך אחד כזה. לא היה לי מושג מאיזה חומר עשוי הרימון, ורק הצבע העז הרשים אותי מאוד. חשבתי שזו עיסת נייר עם לכה מיוחדת. ניסיתי ניסיונות ולא הלך. הגעתי לאינטרנט והבנתי שמדובר בקרמיקה. כך הגעתי לסטודיו לקרמיקה של שולמית מילר בגבעתיים, ומיד התאהבתי בחימר ובאובניים".
אחרי זמן מה אצל מילר, אמנית מוכרת ומורה ותיקה בתחום הקרמיקה, עבר לוי ללמוד בסטודיו של ג'קרנדה קורי, הנמנית עם צוות המרצים של המחלקה בבצלאל, ומלמדת גם בבית בנימיני בתל אביב. בתום שנה וחצי אצל קורי, אזר אומץ והעז לספר לג'קרנדה שהוא חולם ללמוד בבצלאל. "הבנתי שאם יש חלום, אם יש שאיפה, כל הזמן לפחד לא יקדם אותי בכלום". הוא היה בטוח שקורי תתייחס לרעיון בביטול, והיא, לעומת זאת, מאוד עודדה ודירבנה.
"נרשמתי, נבחנתי, התקבלתי", הוא אומר בקולו השקט, המאופק. נראה שהמפגש עם המחלקה לעיצוב קרמי היה בשבילו קפיצה למקור מים חיים. חיבור עז בין אש פנימית של איש מופנם וסגור לבין מעוז החופש היצירתי, המבקש במהותו לפרוץ את הגבולות. לוי עדיין נפעם ואסיר תודה על הקבלה, על האפשרויות שנפתחו, על הפרגון. "פגשתי מורים מדהימים. אירית אבא, אלישבע רבין, טליה טוקטלי, ג'קרנדה, ויעל, כמובן. ועשיתי 200 שעות התמחות אצל שולמית מילר, שהייתה המורה הראשונה שלי, שהיא מומחית בין היתר בטכנולוגיה. ואם מפרגנים, אז מגיע גם לבוס שלי, שנתן לי את האפשרות הזאת ללמוד ולהעדר הרבה ימים מהעבודה", הוא לא שוכח להודות.
פעם ראשונה בחו''ל
חילופי הסטודנטים, שאליהם נשלח במסגרת הלימודים, היו מהלך מכונן בכמה רמות. "בתחילת השנה נסעתי בגילי המופלג פעם ראשונה לחו"ל, ועוד לניו יורק", מספר לוי. "בעיירה New Paltz, מרחק שעה וחצי נסיעה באוטובוס מאמצע מנהטן, יש אוניברסיטה עם מחלקה קטנה של קרמיקה שמנהלת ענת שיפטן. היא מדהימה. היא עשתה לי המון קווץ' בראש".
חמישה חודשים למד לוי בניו פאלץ, כשהוא משלים שעות ניו-יורק רבות. בין היתר הצטרף לשיעור מחשבתי העוסק בפיתוח רעיון לפרויקט גמר. "באתי עם התמה שהעסיקה אותי כל שנות הלימודים – שילוב בין ניגודים, בין פנים וחוץ. הרצון היה להכיל באובייקטים את המרכיבים האוטוביוגרפים שלי, את העולמות שלי. אך במקום לייצר דיכוטומיה - לבוא ולומר שהעולמות השונים האלו מרכיבים עולם אחד, עולם שמתקיים בזכות השוני והניגוד הנכללים בו".
כשחזר לוי לארץ באמצע השנה, החל לצלם את המשרד שבו הוא עובד. צילם מכל זווית אפשרית, הרבה תקריבים, הרבה צילומים. התמונה חידדה את המובן מאליו שלא שם לבו אליו: "אני פשוט מוקף קלסרים". כך נולדה "עוקדן", עבודת הגמר של לוי. עוקדן, נזכיר, הוא שמו העברי של הקלסר. "בחרתי לקחת אלמנט אחד, אובייקט הכי בנאלי ומשעמם, הקלסר, לחקור אותו, ולהציג דרכו מרחב יצירתי רחב. לבטא את האובייקט שוב ושוב ושוב, לברוא אותו מחדש כל פעם בצורה שונה, כשאני שומר על הדנ"א שלו. והיה לי חשוב לצקת לכל התוצרים אלמנטים רגשיים המבטאים מאבק בין פנים וחוץ וחושפים מורכבות פנימית.
"התחלתי עם הנראות של הקלסר המשרדי. פירקתי אותו לחלקיו. קרטון קשיח מבחוץ, בתוכו ניירות. כל קלסר מכיל אינפורמציה, עולם ומלואו של לקוח. התחלתי לייצר אובייקטים שמדברים על פנימיות מול חיצוניות קשיחה ומחוספסת, לעתים מסתירה סוד, אמת, משהו מעודן. עדינות בפנים מול הקשיחות שבחוץ. ואז הבנתי שהאובייקטים האלה שאני יוצר הם בעצם סוג של דיוקן עצמי. דרך ליצור דיוקן עצמי באמצעות נראותו של קלסר משרדי".
הילד שהעריץ את ירדנה ארזי
מעל 30 אובייקטים בחר לוי להציג. גופים פיסוליים עשויים מאבנית ופורצלן, שיכולים גם לתפקד כאגרטלים. "כל אחד אחר. כל אחד ברמת חשיפה אחרת. כי לפעמים הרגשתי שאני נחשף מדי, אז האובייקט הבא בתור היה סגור לגמרי, ובתוכו שתלתי מיני דברים שקשורים לחיי. באחד הגופים התייחסתי לירדנה ארזי. אני מדבר על הילד שהייתי במושב, שהעריץ את ירדנה ארזי. זה לקח אותי למקום של הילד החולם, המפנטז. עד היום ירדנה היא אחת הזמרות האהובות עליי. ואגב, שלחו לה צילומים מהעבודה, והיא מאוד התרגשה מהמחווה ושלחה לי מכתב. זה היה מרגש מאוד".
את הפורצלן הפך לוי לדפים, דקים, פריכים, לעתים דחוסים ומקומטים, מספרים על שכבתיות, על רבדים. דפים נסתרים, מציצים, נחשפים, דפים שנוצרו אחד אחד, מייצגים עשייה עמלנית, טעונים סבלנות אין קץ, נשימה עמוקה, ארוכה. "הרבה עבודה, אבל יש ערך לסבלנות. לא לקפוץ מהר". בהתחלה ייצר את האובייקטים בשחור ולבן. כשהתבונן בקבוצת השחורים-לבנים, הבין שחסר לו צבע, "וצבע זה משהו מאוד חזק אצלי. ובעצם גם בקלסר עצמו יש פס אדום", הוא ממשיך ומתאר איך הפך הפס ההוא לצבע ששילב בעבודות.
מעבר לצבע, נמשך לוי לפן הטכנולוגי של עבודת הקרמיקה. "פיתוחי גלזורות, פיתוחי מרקמים". גם אלה מצאו מקום בפרויקט. שכבות של חומר, ידע, ניסויים וניסיונות, שבחלקם נפער צוהר החושף מעבר לכוונה הסימבולית גם את התהליכים שמאחוריהם. "מישהי אמרה לי ש'עוקדן' בעצם מסכם את כל תהליך הלימודים שלי, וזה כל כך נכון".
"יאיר הוא חוקר בנשמתו", אומרת יעל עצמוני. "חוקר את החומר, חוקר את הצבע, סטודנט מצטיין. למעשה יאיר מתרגם את ענייני היומיום ואת עולם הרגש לשפה חומרית מופשטת, לגוף קרמי המתייחס למכל סגור, כשהוא בוחר להכניס אותנו פנימה אל תוך קרביו. יש כאן חיבור בין גישה קונספטואלית לפן חומרי המייצר גופי חידה ומסתורין עם סימוני רמזים בדרך".
ומה הלאה?
"אני מרגיש שיצרתי פה שפה שהיא שלי, והייתי שמח להמשיך ולפתח אותה. ליצור אובייקטים נוספים, להשתתף בתערוכות, ואולי", הוא אומר בחיוך, "לפנות דרכם לעובדים במשרדי רואי חשבון, עורכי דין, סוכני ביטוח וכל מי שקלסר משרדי - עוקדן - מלווה אותו בשגרת יומו, כדי שהאובייקטים יהיו עבורם תזכורת שגם החפץ המשעמם והיומיומי ביותר יכול להוות חומר גלם לביטוי יצירתי. הכל תלוי בנקודת המבט. כל אדם יכול להפוך את האפרוריות של השגרה למשהו אחר דרך היצירה".
השיעור הכי חשוב שלוי היה רוצה להעביר, הוא שהסיפור שלו "יתן תקווה והשראה לאנשים שכמוני מצאו את עצמם באמצע מסלול חייהם במקומות שלא תואמים את רצון נפשם. להם אני רוצה להגיד - זה אפשרי לשנות, למרות הפחד והחשש משינוי, וכדאי לתת מקום למשאלה היצירתית".
-----
עוד פרויקט גמר אישי ויוצא דופן: היא עיצבה כיסא גלגלים לאחיה. לחצו על התצלום
