משחר ילדותו חווה צבי חזנוב תחושה של זרות וחוסר שייכות בכל מקום שבו היה. עם השנים הוא למד לקבל את השונות הזו ופיתח תחומי עניין ועשייה ייחודיים בארץ ובחו"ל. "אל תפחדו להיות בדיוק מי שאתם", הוא אומר עכשיו. "כל אחד מאיתנו צריך להתבונן פנימה בלי פחד, להבין במה הוא טוב ומה גורם לו אושר, ולממש זאת, בלי קשר לציפיות או לתכתיבים של החברה".
מי אתה?
"צבי, בן 40, ירושלמי במקור, כיום מתגורר באי גרנזי שבתעלת למאנש, בין אנגליה לצרפת. כבר מזמן הבנתי שכולנו נגיע לאותו מקום בסוף הדרך, והשאלה היא מה נעשה עד אז. חשוב לי לעבור את מסע החיים שלי בצורה שלמה, להרגיש שאני חי כאן ועכשיו".
ומה אתה עושה?
"כיום אני אחד המנהלים בסניף האירופי של אייקון, חברה אוסטרלית המייצרת משחקי מחשב, ובעבר ניהלתי מותגים בתחום משחקי המחשב בישראל. אני בעל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ובתרבות צרפת ותואר שני ביחסים בינלאומיים. אני גם בלוגר, בעל הבלוג פרנקופילים אנונימיים העוסק בצרפת ובתרבותה".
שורשים, נופי ילדות - מה אתה זוכר?
"נולדתי וגדלתי בירושלים, בן יחיד להוריי, ילידי רוסיה שעלו לארץ ב-1974. אבי שירת במשטרה, ואמי עבדה ככימאית במעבדות של קופת חולים. הבית היה חם ואוהב; הוריי ואני היינו מעין יחידה אחת, מגובשת, מלוכדת ואינטימית, בועה של זרות בתוך החברה שסבבה אותנו. זה היה בית שהתרבות הייתה חלק בלתי נפרד ממנו: שמענו מוזיקה קלאסית ואופרות לצד מוזיקה פופולרית וזמרים רוסים עכשוויים. כל ערב, לפני השינה, אמא הייתה קוראת לי ברוסית קלאסיקות ספרותיות. שפת הדיבור בבית הייתה רוסית, והפעם הראשונה שבה נחשפתי לעברית הייתה בגיל שלוש, כשהתחלתי ללכת למעון. שם התחלתי להתנהל בין שני עולמות מקבילים וחשתי לראשונה את הזרות שתלווה אותי כל חיי.
"בתקופת הגן אובחנתי בטעות כמיועד לחינוך המיוחד, ובכיתה א' שולבתי בכיתה טיפולית. הוריי קיבלו את רוע הגזירה, אבל בשלב מסוים הבינו שהמסגרת הזו לא טובה לי, ונלחמו כדי להחזיר אותי לכיתה רגילה. בינתיים כבר נוצר ביני לבין שאר התלמידים פער גדול בידע, שאותו נדרשתי להשלים. לאחר זמן קצר הדבקתי את הקצב והפכתי לתלמיד טוב. ההשתלבות החברתית שלי הייתה מורכבת יותר: הייתי ילד להורים שעלו מרוסיה, חריג בשכונה שרובם בה היו צברים; קושי נוסף נבע מהעובדה שהוריי שלחו אותי לחוגים רבים - כדורסל, ג'ודו, קרטה, טקוואנדו וכד' - אבל ממש לא הצטיינתי בהם.
"ההורים שלי אהבו מאוד לנסוע לחו"ל, ומדי שנה נסענו יחד לאירופה. הנסיעות הללו עלו הרבה כסף, והוריי ויתרו בשבילן על רכב פרטי. מעולם לא הייתה לנו מכונית. בזיכרונות שלי כרוכים הטיולים הללו בתחושה של אושר, עם ריח של קפה טרי שזה עתה נטחן, ושל וופל חם. המוזיאונים והאתרים ההיסטוריים פחות עניינו אותי כילד, אבל בדיעבד הם הפכו לחוויות שהן חלק ממני. באותם טיולים נחשפתי למשחקי וידאו, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. בשלב מסוים הבינו הוריי שהמפתח לכמה דקות של שקט ולשתיית קפה בנחת טמון בחופן המטבעות שנתנו לי, שבאמצעותו שיחקתי במשחקי הווידאו הללו.
"בגיל שמונה קיבלתי את משחק המחשב הראשון שלי, מולו ביליתי שעות רבות. זו הייתה בריחה למקום נוח ובטוח. למדתי באמצעותו אנגלית ושיפרתי את ידיעותיי בתחומי ההיסטוריה והאמנות. בסופו של דבר, זה היה גם מפתח להתפתחות המקצועית שלי בעתיד".
את השירות הצבאי העביר כמש"ק תחזוקה ושלישות בבסיס תחזוקה ליד רמאללה. "זה העצים את חוויית האאוטסיידריות שלי ואת התחושה ששוב אני נמצא במסגרת שלא רואה אותי כמו שאני באמת, ומכניסה אותי למשבצות שבכלל לא מתאימות לי", הוא אומר. לאחר מכן החל בלימודים אקדמיים, שבמהלכם גם עבר קורסים בתכנות. "בהמשך הועסקתי כמתרגל ביחידה להוראת התכנות וכעוזר מחקר של מרצה למזרחנות, ולראשונה בחיי הרגשתי שמצאתי את מקומי. אהבתי את המסגרת הזו, הצטיינתי בה, יכולתי לעזור לחבריי ללימודים, ופתאום הפכתי למרכז חברתי. אחרי הלימודים עבדתי תקופה קצרה במשרד החינוך כמדריך תוכנה, ובהמשך עברתי לתל אביב ועבדתי בחברות שונות בתחום המדיה והמשחקים.
"ב-2013 העליתי לאוויר את הבלוג 'פרנקופילים אנונימיים'. את פריז הכרתי היטב, מה שגרם לכך שאנשים פנו אליי וביקשו שאעזור להם לתכנן טיול לשם. בעקבות זאת הקמתי את הבלוג והעליתי בו סיפורים וחוויות מביקורים שלי בפריז. בשלב מסוים הצטרפו אליי כותבים נוספים, בהם ד"ר אורנה ליברמן, אביטל ענבר וששי קשת. הבלוג הביא בעקבותיו גם הנחיה של ערב שאנסונים בארץ והדרכת סיורים בפריז לישראלים שביקשו לראות את העיר דרך עיניי.
"לפני שנתיים הגיעה הצעת עבודה מחברת אייקון. השבתי בחיוב, ובעקבות זאת עברתי לגור באי גרנזי. ההחלטה על מעבר לאי קטן ומרוחק לא הייתה פשוטה, אבל הייתה לי תחושה שאני צריך לעשות את זה. עכשיו אני שם - גר, עובד, משתלב. בעלי הבית שלי הפכו עבורי לסוג של משפחה, ואנחנו מרבים לבלות יחד. לאחרונה הרציתי שם על פריז לבני הגיל השלישי, ואני מתכנן הרצאות נוספות, כשהמטרה היא להנגיש את תרבות צרפת לקהל בארץ ובחו"ל".
מה לקחת איתך מבסיס האם וממסע חייך לצבי של היום?
"גדלתי לתוך התרבות הרוסית, והיא חלק ממני, אבל במשך שנים ניסיתי להתנער ממנה ולהיות ישראלי כמו כולם. זה לא ממש הלך לי. אף פעם לא הייתי שייך בצורה מוחלטת לשום מקום, עד שהבנתי שלטוב ולרע, זה אני. הפסקתי להילחם בעצמי והבנתי שיש לזה גם יתרונות, כמו היכולת לחיות בכל מקום בעולם ולהצליח לתקשר עם אנשים ממקומות שונים ומתרבויות שונות. היום אנשים בוחרים לקבל ממני ידע דווקא בזכות השוֹנוּת שלי.
"לאורך השנים היו לי כמה וכמה קשרים זוגיים, שלא הבשילו לנישואים ולהקמת משפחה, אבל אני עדיין מאמין באהבה. היום, בגיל 40, אני מחפש את האחת שלי, זו שעימה אוכל להקים בית חם ואוהב; זו שבזכותה ארגיש אולי, סוף-סוף, ממש בבית".
מסר לאומה?
"יש עוד הרבה אנשים כמוני, שחיים בתחושה תמידית של אאוטסיידריות. אני למדתי להפוך את החיסרון הזה ליתרון, ולכן חשוב לי לומר: זה בסדר גמור להיות אחר. תאהבו את עצמכם בזכות מי שאתם, חבקו את השונות שלכם ותיהנו ממנה. חוסר שייכות במקום אחד יכול להפוך לשייכות נפלאה במקום אחר, שייכות כזו שרק אתם מסוגלים לה. יתברר שדווקא לכם יש יכולת להעשיר את חייהם של אחרים בדרכים שונות ומגוונות".
______________________________________________________
גם הן אוהבות מאוד את צרפת - ובעיקר זו את זו. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
