הוא ראה הכל פורח: לאן נעלם הזמר הג'ינג'י מהקיבוץ שהיה מלך שירי א"י

"אלעד ירד אל הירדן", "ארץ ישראל יפה", "חייכי לי בשירים": דודו זכאי היה כוכב בזכות השירים האלה. בשיא התהילה ירד מהבמה. למה הוא עשה את זה, ומה קורה איתו היום

זהר אליה

|

18.08.17 | 03:46

דודו זכאי בביתו שבקיבוץ דליה, השבוע. "לא הייתי רוצה שיכתבו עליי מה שכתבו על נחצ'ה היימן בשנותיו האחרונות"  (צילום: זהר שחר)
דודו זכאי בביתו שבקיבוץ דליה, השבוע. "לא הייתי רוצה שיכתבו עליי מה שכתבו על נחצ'ה היימן בשנותיו האחרונות" (צילום: זהר שחר)
זכאי בשנות ה-70. "זאת הייתה תקופה של ערוץ טלוויזיה אחד, אז כולם היו מזהים אותך והיית צריך להתנהג יפה"
זכאי בשנות ה-70. "זאת הייתה תקופה של ערוץ טלוויזיה אחד, אז כולם היו מזהים אותך והיית צריך להתנהג יפה"
שניים מהאלבומים שהוציא בשיא הקריירה. "הדורות שלפנינו הקימו נכס אדיר של שירה עברית, אבל היום פחות ופחות שומעים אותה"
שניים מהאלבומים שהוציא בשיא הקריירה. "הדורות שלפנינו הקימו נכס אדיר של שירה עברית, אבל היום פחות ופחות שומעים אותה"
עם בנו מתן במופע משותף. למטה: "חייכי לי בשירים" ו"ארץ ישראל יפה", שניים מהלהיטים הגדולים שלו (צילום: רן פרץ)
עם בנו מתן במופע משותף. למטה: "חייכי לי בשירים" ו"ארץ ישראל יפה", שניים מהלהיטים הגדולים שלו (צילום: רן פרץ)

עם רכב חברה וחולצה מכופתרת, דודו זכאי נראה רחוק מדמות הזמר הפופולרי שהיה בשנות ה-70. באותן שנים לא היה כמעט איש במדינה שלא זיהה את הקיבוצניק הג'ינג'י עם הפאות העבות, ששר משירי ארץ ישראל היפה ונעשה סמל שלה. בטלוויזיה היה רק ערוץ אחד, והוא הופיע בו לעיתים קרובות וגם הושמע ברדיו פעמים רבות מספור. שירים שביצע הפכו לנכסי צאן ברזל ("חייכי לי בשירים", "דרך ארץ השקד", "אלעד ירד אל הירדן", "ארץ ישראל יפה", "נפגשנו שוב", "טוב לי בקיבוץ"); כתבו לו הטובים והבולטים ביותר (מתי כספי, אהוד מנור, שייקה פייקוב, רחל שפירא, שמרית אור, עוזי חיטמן, דודו ברק); אבל בשנות ה-80, כשהיה עדיין בשיאו, נעלם כמעט לגמרי מבמות הבידור.

 

>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

"מיציתי", אומר זכאי בראיון שנערך בביתו שבקיבוץ דליה, סמוך למפעל ארד שבו הוא עובד כראש דסק ייצוא. "הארץ קטנה, לא הייתי יוצר שמתחדש ביצירה; כל הזמן רצתי על אותם דברים".

 

היום קשה להאמין שמישהו יוותר ככה על התהילה, אבל זכאי מתעקש שזו לא הייתה תוצאה של נסיבות מסוימות - כמו עלייתם של ז'אנרים מוזיקליים חדשים, שונים מאלה שבהם הוא פעל - אלא החלטה שלו בלבד. יתרה מכך, כשהוא מסתכל על מצבם של קולגות שלו, זמרים אחרים בני דורו, הוא ממש לא מצטער. "לא הייתי רוצה שיכתבו עליי מה שכתבו על נחצ'ה היימן בשנותיו האחרונות", הוא אומר. "יש לא מעט אמנים בגילי, מוכרים וידועים, שנמצאים במצב כלכלי קשה. אחת הסיבות שאני עדיין נהנה מהופעות שיש לי מדי פעם, היא העובדה שאני לא צריך לחיות מהן".

 

דודו זכאי. "מיציתי. כל הזמן רצתי על אותם דברים" (צילום: שרון צור, ידיעות העמק)
    דודו זכאי. "מיציתי. כל הזמן רצתי על אותם דברים"(צילום: שרון צור, ידיעות העמק)
     

     

    כמו בסרט "הלהקה"

     

    זכאי (69) נולד בקיבוץ עין השופט, בן זקונים לאמא מורה ולאבא שעבד בחקלאות ובתעשייה. הוא עבר את המסלול הקיבוצי המקובל, שכלל לינה משותפת (שלא סבל ממנה) וכן לימודים בפנימייה התיכונית הרי אפרים, שם החל לשיר. העבודה הייתה ערך עליון בחברה הקיבוצית, אבל גם למוזיקה נתנו מקום, כך שהתחביב שפיתח לא עורר התנגדות. "שירה הייתה דבר מכובד בקיבוץ", הוא אומר, "גם אם לא כמקצוע שמתפרנסים ממנו. זאת אמנם הייתה חברה חקלאית ותעשייתית, אבל היא נתנה חשיבות רבה ליצור תרבות יהודית חילונית. אנשים כתבו, שרו, העלו הצגות והלחינו".

     

    אבל עם כל הכבוד לשירה, עבודה ולחימה באו קודם, ורק פרופיל רפואי נמוך הביא אותו ללהקה צבאית. אלה היו שנות האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, ההערצה לצה"ל הייתה בשיאה, וכך גם הלהקות. זכאי התקבל ללהקת פיקוד מרכז, למחזור המפורסם שהקליט את הקלאסיקה "גבעת התחמושת" של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום. הצעיר השקט ונעים ההליכות מצא את עצמו לפתע בסביבה מוחצנת ונוצצת, שלא הכל בה זהב, ולא הרגיש נוח.

     

    "זה היה כמו בסרט 'הלהקה': מלחמות על סולואים, מריבות על מגיע או לא מגיע לי, סביבה מאוד תחרותית. אני באתי מהקיבוץ, לא הכרתי את האינטריגות ולא הייתי חלק מהן. היו לנו גם המון חזרות ועבודה של שעות ארוכות על הרמוניה וקולות, מה שיצר מתחים והתנגשויות. זה לא היה בית ספר נעים, אבל זאת התקופה שעיצבה אותי כזמר. המנהל המוזיקלי יאיר רוזנבלום והבמאי דני ליטאי, שעבדו איתנו, היו מורים מצוינים. למדתי מהם מה זה במה, מהן הדרישות מאדם שעולה עליה, וכמה צריך להשקיע כדי שתהיה במיטבך כשהמסך יעלה".

     

    אחרי שלהקת פיקוד מרכז פורקה, עבר לצוות הווי של חטיבת הצנחנים, שבמסגרתו קיבל את הסולו הראשון שלו – גרסה עברית ל"השוטה על הגבעה" של הביטלס:

     

     

    הזינוק הגדול הגיע אחרי השחרור. הוא שר בשלישיית דרך הגב שבה השתתפו עוד שני בני קיבוצים - מיכה אדיר ואמיר גינת - ובעקבות זאת התגלה על ידי שייקה פייקוב והוחתם בחברת התקליטים ישראדיסק. מאמצע שנות ה-70 ועד סוף העשור הוא הוציא תקליטי סולו, הקליט עם דורית ראובני ועם נתנאלה, השתתף באופן קבוע בפסטיבלים לשירי הילדים, הופיע בכל הארץ וגם בחו"ל, התפרסם – ולא ממש נהנה מזה. "הפרסום מבחינתי היה בעיקר נטל", אומר זכאי. "זאת הייתה תקופה של ערוץ טלוויזיה אחד, אז כולם היו מזהים אותך והיית צריך להתנהג יפה. שמחתי שמשמיעים אותי ושיש קהל שרוצה לשמוע, אבל אני באופיי מעולם לא הסתכלתי על זמרים בהערצה, וגם כשהסתכלתי על עצמי, זה לא עשה לי שום דבר".

     

    זכאי בפסטיבל הילדים:

     

     

    בשנים אלה הוא כבר היה נשוי ליעל, אשת חינוך מקיבוץ דליה, שבו השתקעו בני הזוג.

     

    איך שילבת בין עבודה כזמר לעבודה בקיבוץ?

    "רציתי להיות זמר שחי בקיבוץ, מה שהיה די חדשני. לחברי הקיבוץ לקח זמן לעכל שזאת העבודה שלי, אבל כשהתחלתי לרוץ עם השירה והתחילו לשמוע אותי ברדיו, הם הבינו וקיבלו, מה גם שתמיד המשכתי לעבוד בקיבוץ, אם כי בווליום נמוך".

     

    ובשיא ההצלחה החלטת לשנות את סדר העדיפויות?

    "רציתי ללמוד ולעשות דברים אחרים. אמרו לי שאם אני רוצה ללמוד, קודם אהיה מזכיר הקיבוץ. בזמנו זה היה תפקיד שאף אחד לא רצה, אבל ועדת המינויים החליטה למנות אותי, וקיבלתי את דין התנועה".

     

    מאז זכאי מנהל קריירה אחרת, שבמסגרתה הוא ממלא תפקידי ניהול ושיווק במפעלי הקיבוץ. במקביל, הוא ממשיך להופיע, וגם במאה ה-21 הוציא אלבומים חדשים ("שיהיה בסדר" ב-2000, "זמן לאהבה" ב-2013). יש לו שלושה ילדים – מתן (42), תמה (37) ואמיר (32) - וחמישה נכדים. עם מתן, שעכשיו נמצא בשליחות בארצות הברית, הפיק סדרה של מופעים, "שיר ליל שבת", שעולים כבר עשור באולם של עין השופט, ושבהם הוא מארח קולגות מפעם לצד אמנים צעירים יותר.

     

    צפו בו שר עם מיטל טרבלסי:

     

     

    לא מכירים את אלתרמן

     

    עד לפני חמש שנים הנחה זכאי תכנית שבועית ברדיו האזורי קול רגע וגילה שהוא נהנה מהכתיבה ומהדיבור אף יותר מהשירה. "לא דיברתי פוליטיקה ישירה, אבל אי אפשר היה לטעות לגבי עמדותיי", הוא אומר. "אני רוצה להשפיע".

     

    אבל אתה פונה לקהל שממילא נמצא בצד השמאלי של המפה.

    "דווקא היום חשוב לשכנע ולחזק את המשוכנעים, כי במידה רבה הם מפחדים, מעדיפים להסתיר את דעותיהם, לא להתמודד. אם מישהו מתחזק משיר או מקטע קישור שלי, אז לי זה חשוב. כשאני מרגיש שסוטרים לי בפנים, אני לא אגיש את הלחי השנייה. אני אומר את מה שאני רוצה".

     

    אחד הדברים שמקוממים אותו עכשיו הוא חוסר ההתייחסות למוזיקה מפעם, לאו דווקא שלו. "הדורות שלפנינו הקימו נכס אדיר של שירה עברית, אבל היום פחות ופחות שומעים אותה; פחות ופחות שומעים את הזמר העברי הוותיק. הדור הצעיר של היום לא מכיר את לאה גולדברג, את וילנסקי ואת אלתרמן. אלה איכויות שצריך לשמר".

     

    אלתרמן כתב מדי פעם שירים שהולחנו בסגנון מזרחי. אתה מעולם לא רצית לנסות סגנון אחר?

    "מה שקלטת עד גיל 25, הולך איתך עד סוף חייך, ואתה מקוטלג. היום מבזרים את התרבות שלנו: כל אחד מנסה לקדם את הגלות שלו, ומה שהיה פעם כור היתוך, הפך לצנטריפוגה. אני אישית לא אוהב את זה, אבל אני מקווה שבסוף ייצא מזה משהו שיהיה מזוהה עם תרבות ישראלית".

     

    אתה בקשר עם הקולגות מהעבר?

    "אנחנו בעיקר נפגשים על הבמות. עם דורית ראובני אני נפגש יותר, ולפעמים גם עם דני ליטני ושלמה ניצן".

     

    למה אתה מתגעגע?

    "אני לא אדם נוסטלגי. אני מתגעגע רק לנכדות שלי שבארצות הברית".

     

    ______________________________________________________

     

    גם איתה הוא בוודאי נפגש מדי פעם. הקליקו על התמונה:

     

     

    "לפעמים אני שואלת את עצמי: מה את עושה שם? אולי הגיע הזמן לעזוב?" הקליקו על התמונה (צילום: קובי בכר)
    "לפעמים אני שואלת את עצמי: מה את עושה שם? אולי הגיע הזמן לעזוב?" הקליקו על התמונה (צילום: קובי בכר)

     

     
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הוא ראה הכל פורח: לאן נעלם הזמר הג'ינג'י מהקיבוץ שהיה מלך שירי א"י "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד