בגיל 15 ישבה אוולינה ברנט־פריאון מול פרופ' עוזי בלר, הרופא שטיפל באמא שלה שסרטן השחלות תקף אותה אז בפעם השנייה. "שלחנו את בדיקות הדם שלך לארצות־הברית", הוא הודיע לה, "את נשאית של הגן BRCA1. זה אומר שיש לך 80 אחוז סיכוי לחלות בסרטן השד, ו־50 אחוז סיכוי לחלות בסרטן השחלות".
"הרופא שאל אותי כמה ילדים אני רוצה", נזכרת אוולינה, "ואמרתי שניים. ואז הוא אמר: 'תעשי שני ילדים עד גיל 30, ואז נוציא לך את השחלות. את לא תמצאי את עצמך במצב של אמא שלך'".
למה דווקא גיל 30?
"אמא שלי חלתה בגיל 34 וסבתא שלי בגיל 32. כלומר, אצלי במשפחה הסרטן מופיע בתחילת שנות ה־30".
מה הרגשת?
"מצד אחד, פחד גדול שאני הולכת למות בגיל צעיר, ומצד שני - רגע,
אני צריכה בן זוג וילדים עד גיל 30, ואני צריכה לעמוד בדדליין הזה. איך אני אצליח? בתת־מודע זה יצר אצלי לחץ מטורף".
את אוולינה ברנט־פריאון, היום בת 37, בעלת מותג האופנה "אווה מארק" המציע פריטים מיובאים מאוסטרליה וקליפורניה, פגשתי לפני חודש ביריד אופנה. אי־אפשר היה לנחש שמאחורי האישה היפה והשברירית מסתתר סיפור חיים מטלטל כל כך, שעיקרו שעון מתקתק שהוצמד אל גופה בגיל 15, והפך אותה למי שמוכרחה להתחתן וללדת ילדים בבהילות.
הדדליין הזה ליווה כצל את חייה של אוולינה. הוא ליווה אותה בכל דייט שאליו יצאה ובכל מערכת יחסים, והוא ריחף מעליה גם כאשר פגשה את בעלה, ערן, בגיל 28. היום בני הזוג הורים לשניים: לי בן השש וחצי ומיה בת החמש. "לא ממש עמדתי בזמנים", אומרת אוולינה. "בגיל 30 הייתי רק בהיריון ראשון". בגיל 32 היא עברה ניתוח להוצאת השחלות, ובגיל 36 – ניתוח נוסף להסרת השדיים ושחזורם. בניגוד לאמה וסבתה, החיים שלה ניצלו. בדרך היא עוד הספיקה למצוא אהבה.
ראיתי את אמא בוכה
הביוגרפיה של אוולינה עשויה מחומרים שמהם כותבים טלנובלה. היא ילידת ברית־המועצות לשעבר, בת יחידה להורים שהתגרשו כשהייתה בת ארבע. בגיל 11 עלתה לארץ עם אמה, והשתיים התיישבו בירושלים. אביה, במקביל, היגר לארצות־הברית. כשהייתה בת 14 חלתה אמה בסרטן השחלות – אותה מחלה שממנה נפטרו גם הסבתא והסבתא רבתא שלה.
אמה הייתה אישה יפה וחזקה בת 34 בזמן גילוי המחלה. ארבע שנים וחצי הייתה חולה, ובכל שנה חזר הסרטן במקום אחר. כשאוולינה הייתה בכיתה י"ב חזר הסרטן עם גרורות, והיה ברור שאין דרך חזרה.
איך התמודדת כנערה צעירה עם המחלה של אמא?
"התקופה של הטיפולים הכימותרפיים הייתה נוראית. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את אמא שלי בוכה, ביום שהחל לנשור לה השיער. זה מה ששבר אותה. אני זוכרת את עצמי כל התקופה הזו על סוג של אוטומט, מין פס ייצור של הישרדות. בכל פעם הרגשתי - עברנו את זה, חוזרים לחיים, השיער צומח, ואז בום - זה שוב חוזר. אמא שמה דברים על השולחן. היא אמרה לי, 'אני רק רוצה לראות אותך מסיימת בית ספר ומגיעה לגיל 18'. זה היה החלום שלה, והיא הגשימה אותו. היא נפטרה בגיל 38, חמישה חודשים אחרי שסיימתי תיכון. היה לה חשוב מאוד להכין אותי לחיים בלעדיה".
לצבא אוולינה לא התגייסה, לאחר ששוחררה בעקבות מות אמה."הרגשתי שאני לבד בעולם", היא אומרת. "החברות המדהימות שלי היו המשפחה שלי כל השנים האלה". היא סיימה תואר בחשבונאות וכלכלה באוניברסיטה העברית, ולאחר מכן החליטה לטוס לניו־יורק. היא התגוררה בעיר שלוש שנים, ועבדה כסוכנת נדל"ן ובחברת שילוח בינלאומית. "יצאתי שם לכל מיני דייטים עם בחורים אמריקאים ועבדתי בלחפש לעצמי בן זוג", היא נזכרת.
"הייתה לי שם מערכת יחסים של שנה וגם כמה מערכות יחסים קצרות. בסופו של דבר, הבנתי שאני לא רואה את עצמי חיה עם מישהו אמריקאי ומגדלת שם את ילדיי.
"בגיל 27 החלטתי לחזור לארץ במטרה למצוא בעל. אמרתי לעצמי - אני לגמרי עובדת במציאת זוגיות. השעון מתקתק. גרתי בתל־אביב ועבדתי כסטייליסטית. זו הייתה שנה שבה את כל מי שפגשתי הייתי שואלת 'יש לך מישהו להכיר לי?'. נתתי צ'אנסים לכולם, יצאתי לבליינד דייטים, ועם הזמן ממש התכווננתי. עשיתי לעצמי רשימה של איזה בן זוג אני רוצה, ברמה הכי מדויקת - שיהיה סגור על עצמו ועם עבודה מסודרת. כל אחד שפגשתי וראיתי שזה לא זה, עדכנתי את הקריטריונים ברשימה".
איך הרשית לעצמך להיות כל כך בררנית, כשברור לך שתוך שלוש שנים את צריכה להיות אמא לשניים?
"לא חיפשתי גבר בגובה מטר שמונים, חתיך ודוגמן. מהדברים האלה ירדתי, אבל לא ויתרתי על תכונות אופי ועל כוונות אמיתיות להקים משפחה. חיפשתי גבר חזק שיהיה מוכן להתמודד עם כל זה. הייתי נורא מפוקסת. היה לי ברור שאני מוצאת את האיש שלי".
שקלת אופציות נוספות, למקרה שלא תמצאי זוגיות - למשל, פונדקאות או אימוץ?
"לא חשבתי על זה בכלל".
קצת בלתי נתפס
את ערן פריאון, גרוש ללא ילדים ומבוגר ממנה בשש שנים, מפיק מוזיקלי ומי שאחראי לפס הקול של שורת תוכניות טלוויזיה ("האח הגדול", "ארץ נהדרת", "הכוכב הבא" ו"מאסטר שף" – רשימה חלקית), פגשה בגיל 28, אחרי שכמעט והרימה ידיים. השניים נתקלו זה בזה בתערוכה של מכרה משותפת. "הוא התחיל איתי", נזכרת אוולינה, "ביקש ממני אש, אמר שגם הוא חזר בדיוק השנה מניו־יורק וסיפר על דיסק שהפיק לאמנית מקנדה. ראיתי מולי מישהו שעף על עצמו ועוד לבוש כמו אמן, עם מגפיים שחורים של המערב הפרוע - בדיעבד, זה היה היום היחידי בחייו שהוא נעל אותם - בקיצור, הוא לא עשה לי את זה בשום צורה. בסוף הוא אמר, 'את ממש חמודה, אשמח להיפגש איתך מתישהו'. אמרתי, 'בטח'. ממש לא היה בא לי עליו".
ערן: "ברגע שראיתי את אוולינה, העין שלי התבייתה עליה ואמרתי, 'אם
זה מצליח, זה זה'. אמרתי לחברה טובה שלי 'זאת תהיה אשתי', וממש מהשנייה הראשונה הרגשתי את זה. היא לא שיתפה פעולה. קלטתי שהיא לא אוהבת את המעוף שלי על עצמי".
אוולינה: "אחרי המפגש ההוא, הוא ראה אותי בפייסבוק, שלח לי הודעות במסנג'ר והתחיל לחזר אחריי. אמרתי, ניתן לו צ'אנס כי אני נותנת צ'אנסים לכולם, אבל לקח לי זמן להיפגש איתו. בסופו של דבר הצעתי לו לבוא אליי לארוחת שישי שבה אירחתי עוד זוג חברים. הוא בא, ומשם הכל היסטוריה".
ערן: "בארוחת הערב ההיא, התחושה שלי שהיא האחת התחזקה. אמרתי, אני סיימתי את החיפושים שלי. היו לנו שבוע וחצי של התאהבות מפתיעה. היא אמרה משהו שלא אשכח, 'אתה מרגש אותי'. אמרתי, 'אוקיי, זה סימן טוב'"
.
אחרי שבוע וחצי של שכרון חושים, החליטה אוולינה לספר לערן על המצב יוצא הדופן שלה. "פתאום האנרגיה שלה התחילה לדעוך", משחזר ערן. "קלטתי שהיא נהיית זעופה וקצת מנסה לחפש סיבות לריב איתי. שאלתי מה קורה, והיא שכבה על הספה בסלון במין פוזה יוצאת דופן, כאילו מנסה להתנתק ממני, כאילו אומרת לי, 'עכשיו אני אגיד את זה, ואם אתה הולך, אתה הולך'. ואז היא סיפרה לי את כל הסיפור הגנטי של אמא שלה. היא אמרה לי, 'אתה לא נראה לי מספיק חזק לעבור איתי את כל הדברים שצפויים לי'. מיד אמרתי, 'מה פתאום, ברור שאני חזק'".
אוולינה: "אמרתי לו שאני צריכה לעשות שני ילדים עד גיל 30. ערן הגיב מדהים כבר בהתחלה. הוא היה בשוק מסיפור החיים שעברתי ועם כמה דברים הייתי צריכה להתמודד, אבל בו־זמנית הוא גם חיבק אותי ואמר, 'וואו, איזו מדהימה את'. זה לא הפחיד אותו בכלל באותו רגע. המחשבות שלו עם עצמו באו אחר כך. הוא היה חייב להבין לאן הוא מכניס את עצמו ואם הוא באמת מוכן. והוא החליט די מהר שכן".
ערן: "זה היה אישו רציני להתמודד איתו. בבוקר למחרת קפצתי להורים שלי, סיפרתי להם את כל הסיפור, ולא ממש נתתי להם לדבר כי פחדתי שיגידו לי, 'אל תכניס את עצמך לחיים כאלה'. בסוף אמרתי להם, 'טוב, החלטתי. אני מאוהב, ואני לא יכול להפסיק לאהוב אותה בגלל משהו כזה'. אבא שלי אמר לי משפט מאוד יפה: 'אנחנו מאוד גאים שהבן שלנו כזה בנאדם חזק שהולך עם הלב שלו ולא מפחד מהתוצאות'".
באמת לא פחדת מהתוצאות?
"ידעתי בדיוק מה זה אומר: שיש גן כזה שיכול לעבור לילדים, ושזה אללה יוסטור ושחייבים לעשות ילדים מהר, ושצפויים לנו ניתוחים ועניינים אחרים. זה היה קצת בלתי נתפס בשבילי, כי רציתי לפתח מערכת יחסים לאט".
במלאת שלושה חודשים להיכרותם עדכנה אוולינה את ערן שיש לה
תור אצל פרופ' בלר, ושהיא רוצה שיבוא איתה. "באותו יום בלר סיפר לנו על האופציה לבצע הפריה חוץ־גופית בתוספת בדיקה שנקראת PGD, שמאבחנת אצל העובר נשאות של הגן BRCA1 לפני החזרתו לרחם. הוא אמר, 'תנאי הקבלה למי שרוצים לעשות את זה, הוא להיות נשואים'".
מלחיץ?
"אני קולט שאנחנו שלושה חודשים בתוך מערכת היחסים, ואני צריך להתחתן עכשיו ולעשות ילדים - וכן, זה היה כבד עליי. הייתה לי תקופה קשה מאוד של מחשבות שניות. בראש היו לי שני קולות: 'רוצה להתחתן איתה? תעשה את זה עכשיו. אבל רגע, אתה בטוח? אתה בקושי מכיר אותה'. לקח לי זמן להפנים שאין מה לעשות, חייבים להתחתן וממש דחוף. אין זמן. חודשיים אחרי הפגישה אצל פרופ' בלר, שבהם התהפכה לי הבטן, אמרתי, 'אני הולך לעשות את זה'".
הרגשתי כמו חיה
האהבה, כמו בסרט הוליוודי, גברה על הקשיים: שבעה חודשים לאחר שהכירו ערן הציע לאוולינה נישואים, וחודשיים לאחר מכן הם ניצבו תחת החופה. מכאן, הדרך הייתה קצרה להתמודדות האמיתית: הבאת ילדים לעולם בלוח זמנים קצוב.
בספטמבר 2009 התחילו בני הזוג בטיפולי פוריות, שהתקיימו בבית החולים שערי צדק בירושלים. הם זוכרים את התקופה הזו כרצף משימות שצריך למלא בתוך ים של מערבולות רגשיות. "ערן היה מזריק לי כל יום הורמונים לגוף. אני לא הייתי מסוגלת להזריק לעצמי", משחזרת אוולינה. ההליך שלהם היה מורכב במיוחד, מאחר שאל רחמה של אוולינה הוחזרו רק עוברים שנמצאו תקינים גנטית. הם עברו ארבעה סבבי הפריה כושלים, והצליחו להשיג היריון בסבב החמישי, כחמישה חודשים לאחר תחילת התהליך.
"עד שההיריון נקלט, הרגשנו הכי חסרי מזל", אוולינה נזכרת. "הרגעים שבהם קיבלנו את התוצאות של בדיקת הדם וגילינו שהן שליליות, היו קשים מנשוא. הייתי בדיכאון ובמשבר. בכל התקופה הזאת הייתי מפוצצת בהורמונים, ולכן הרגשתי כמו חיה
שלא מסוגלת לשלוט על הרגשות שלה, ובנוסף הייתי בלחץ, כי תקתק לי השעון. הייתי כבר בת 29 וחצי, ועדיין לא נכנסתי להיריון הראשון. לא הצלחתי לעמוד בזמנים. הרגשתי שעם כל הנכונות שלי לעשות הכל כדי לא לגמור כמו שאר הנשים במשפחה, אני יכולה לחלות עוד רגע. היו רגעים שחשבתי, אני עוד רגע בת 30 והעננה השחורה עוד שנייה מתפרצת עליי שוב".
איך קיבלת את הבשורה שאת בהיריון?
"עשיתי בדיקת דם בבוקר, ובצהריים ראיתי את התשובות במחשב. באותו זמן ערן היה בעבודה, בדק את התוצאות בעצמו והתקשר אליי בצרחות. הייתה שמחה מטורפת. סוף־סוף הצלחנו".
חצי שנה לאחר שילדה את בנה לי, עברה אוולינה ניתוח לכריתת החצוצרות. כאשר בנם היה בן תשעה חודשים, חזרו בני הזוג לטיפולי הפוריות. ההיריון השני הגיע אחרי סבב טיפולים אחד בלבד ("מבחינה סטטיסטית זו הייתה הצלחה מטורפת"). בתם מיה נולדה לפני חמש שנים.
חצי שנה לאחר לידת בתה, בגיל 32, אוולינה עברה ניתוח להסרת השחלות. "עברתי את זה בתחושה של הקלה. אני מוציאה ממני עוד פצצה מתקתקת שיושבת בגוף שלי", היא אומרת. בגיל 36 עברה ניתוח נוסף, הפעם לכריתת השדיים ושחזורם. "הניתוח הזה היה הכי קשה. לקח לי חצי שנה להתאושש ממנו ולחזור לשגרה. גם ברמה הרגשית זה היה הצעד הכי קשה עבורי. אין מה לעשות - השדיים נתפסים כסממן המובהק לנשיות שלנו. היה חשש איך הציצי החדש שלי ייראה, אבל אני מרוצה מהתוצאה וגם ערן ממש מבסוט. הוא חושב שהציצים שלי הרבה יותר מושלמים ויפים מאשר קודם.
"אמרו לי כמה פעמים שאני אנג׳לינה ג'ולי הישראלית, כי עברתי את הניתוחים שהיא עברה. לשמוע את אנג׳לינה פתאום מדברת על זה שהיא הסירה את השדיים שלה, מאוד עזר לי. אמרתי לעצמי שאם אחת הנשים היפות בעולם עשתה את זה ונפרדה מהציצי שלה, אז גם אני יכולה".
סילקתי את העננה
את השנים האחרונות מעבירה אוולינה במטרה להגשים לעצמה את החלומות. ׳׳כל החיים חלמתי להקים עסק בתחום האופנה", היא אומרת, "אבל לא היה לי אומץ לעשות את זה. רק אחרי שסילקתי סוף סוף את העננה השחורה שריחפה מעליי כל החיים, חוויתי סוג של לידה מחדש, והחלטתי להגשים את החלום. הבנתי שאם עברתי את כל זה, הכל קטן עליי. היום אני תורמת אחוז מההכנסות שלי למרכז נגה בשערי צדק, מרכז בדיקות מעקב לנשים נשאיות כמוני, שנתן לי ליווי ותמיכה לאורך כל הדרך".
במבט לאחור, איך התקופה המאתגרת הזו השפיעה על הזוגיות שלכם?
ערן: "היום אני מסתכל על כל הימים שביליתי עם אוולינה בבתי חולים, בניתוחים, טיפולים ובדיקות, וזו בדיוק התקופה שפיתחתי בה את הקריירה מאפס למאה. כנראה שבכל התהליך היה גם משהו שנותן אנרגיות, מין הרגשה שאמנם עוברים דרך קשה, אבל יודעים בדיוק לאן רוצים להגיע".
אוולינה: "ההתמודדות שלנו בתקופה הזו רק חיזקה את הזוגיות שלנו. אני יודעת ובטוחה שלא יכולתי למצוא לעצמי פרטנר טוב יותר ומתאים יותר מערן. במהלך השנים הוא הפתיע אותי ברמת התמיכה והאהבה שלו. אני יודעת שביחד נוכל לעבור כל דבר בחיים האלה".
