תערוכת הגמר של 54 בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה היא תערוכה מאוד אישית, קצת חברתית, אך בעיקר נטולת פוליטיקה. הסיבות לכך קשורות אולי לדמותו של נשיא המרכז האקדמי, פרופ' דוד אלכסנדר; אולי לתעודת ההוראה שמוענקת לבוגרים; ואולי בשל הסביבה השלווה של חיפה, הרחוקה מתל אביב ההומה, מהפגנות מוצאי השבת בפתח תקוה ומקרבות ירושלים הבירה.
אחרי תערוכות בוגרים אחרות, שהיו הזדמנות ליצירת פרובוקציות מושכות אש, תקשורת ומירי רגב, הבוגרים של ויצו חיפה התגלו כמנומסים, הגונים ומאופקים, כבוז'י הרצוג בימיו כשר העבודה והרווחה בממשלת נתניהו. נושאים חברתיים עמדו במרכזן של כמעט כל העבודות, שנולדו מתוך חוויה, זיכרון, או נסיון אישי של הבוגרים. העבודות בוצעו בכישרון רב, בטכניקות מיוחדות, ברגישות לצבע, לפונטים ולבעיות החברה, אבל ברוח הבוז'ית היו נטולות ביקורת כלפי המצב, סיבותיו והפוליטיקה שמאחוריו.
יציאה מהארון, הורות ופנסיה
איל לוי, למשל, הציג עבודה גרפית יפה העוסקת ביציאתו מהארון, בפנזין שבו יכולים להיעזר גם צעירים אחרים בבואם לספר על נטיותיהם להוריהם. שירי מטלון הציגה עבודה הומוריסטית על חוסר סובלנות, שעשויה בכשרון רב מפלסטלינה, ובה היא מככבת כדמות הראשית החוזרת בוורוד בכל סצינה וסצינה מתוך העבודה הענקית.
בעבודה ענקית נוספת, עשויה כולה בטכניקה של סלסולי עפרון, עוסקת נעה גילהר בפנסיונרים ובפחד לצאת לפנסיה, עבודה שהחלה מחשש היציאה לפנסיה של אביה. ג'יי צימבלוק הציגה חמישה ספרים, בזירוקס מעובד, על הורות ופחד להיות אמא (פחד אישי כמובן). תהל גור בנתה פרויקט מתכונים אינטרנטי, שעובד כאפליקציית waze, ומאפשר לחכמת ההמונים ולנסיונם לעדכן את המתכונים הבסיסיים ולשפר אותם. בילי פיינר, לעומת זאת, הנפישה תוכנית בוקר על דיאטות מופרכות והעיסוק האובססיבי בהן.
רוסים בביתם, ישראלים בצאתם
באווירה הזו משכו את העין שתי עבודות שעוסקות בנושא דומה ומשתמשות בתצלומים להצגתן, אך התוצאה הסופית של כל אחת מהן שונה לגמרי. שתי העבודות עוסקות בדור ה-1.5 של העלייה הרוסית מתחילת שנות ה-90 - דור של ילדים שנולדו בישראל, ובהם גם שתי הבוגרות, אך הם עדיין "חצי רוסים" - קרועים בין, או שומרים על, שתי זהויות ותרבויות.
איריס ליינר יצרה קטלוג של הפקת אופנה מלאת גלאם וסטייל של צעירים רוסים בסריגים, טרנינגים, כפכפי גומי, גרביים בסנדלים ופרחי בד בשיער.
הצעירים מצולמים על רקע בתי מגורים ודירות מלאות קיטש עם חיפויי עץ, רצפות דמויות פרקט, וילונות כבדים, טפטים וצבעים קודרים.
חבל שלצד מעטים מהצילומים היו טקסטים של המצולמים, המספרים על תחושתם כרוסים; וגם הטקסטים שהיו, לעתים דלים. אחד מהמצולמים, למשל, אומר שאיך שהוא פותח את הפה יוצאת לו ר' של הרוסי; שלא משנה איך הוא נראה ומה הוא לובש, מיד יודעים שהוא רוסי.
זה עברית או רוסית?
גם מאשה ורשיצקי הצליחה לגרום לי לרעד קל ולצביטה בלב. היא יצרה 42 כרזות של הזמנות לאירועים חברתיים-תרבותיים שמתקיימים ב"לָאבַצְ'קַה״ - מרכז חברתי ותרבותי ל''רוסישראלים'' בתוך מסעדה, שמשלב פעילות וחוויה קולקטיבית של אוכל, תרבות והשתייכות.
גם בכרזות מצולמים ילדי דור ה- 1.5, הפעם במעין הפקה דלת תקציב, המזכירה אלבומי משפחה ישנים, שכנראה צולמו פה בישראל, אך נראים כאילו צולמו שם - ברוסיה. הבלבול הזה שבצילומים חוזר גם בעיצוב הפונט החדש בעברית שיצרה ורשיצקי, ונראה ככתב באותיות קיריליות רוסיות.
זו עברית או רוסית? המצולמים רוסים או ישראלים? ומה זה המקום הזה? התוצאה מעבירה לצופה באופן ברור את הבלבול שבו שרויים הרוסים הישראלים בארץ, וזו ללא ספק אחת מהעבודות הטובות שהוצגו השנה בוויצו חיפה.
