יום הולדת והפתעות זה משהו שהולך יחד, לא? אז באמת, לפני שבוע, כשחגגנו לבת התשע יום הולדת, ציפתה לי חתיכת הפתעה. בין כל המתנות שהיא קיבלה מבנות הכיתה הסתתרה לה מעטפת דואר לבנה ורשמית ועליה בכתב עגול שמה של אחת המוזמנות. הגשתי אותה לכלת השמחה בפליאה מסוימת. היא קרעה אותה והחלה לרקוד ברחבי הסלון, אוחזת באושר גדול במתנה שקיבלה - שטר של חמישים שקלים.
"מה, היא פשוט הביאה לך כסף?", התקשיתי לעכל את הסיטואציה. "הכי טוב", היא צווחה. לי זה דווקא הרגיש בכי רע אבל שתקתי. בהמשך הסתבר שעוד שתי מעטפות משרדיות עם שמות "התורמות" הסתתרו בין כל האריזות המרשרשות. הילדה שלי הייתה בעננים. "יש לי 150 שקל", היא יצאה למצעד ניצחון ברחבי הבית מתוך כוונה לגרום לאחיה הבכור לקנא, והוא אכן הוריק מקנאה. שאר המתנות – חולצות בטן, דובונים פרוותיים, ערכות איפור ומארזי טיפוח - נשארו מיותמות ומבוישות בחדרה.
ניסיתי להתבדח על העניין וזרקתי לאב הבית שיאמץ את הרעיון בבואו לפנק אותי, אבל משהו בכל זאת היה תקוע לי בגרון. זאת הייתה סוג של חלחלה. לאן הגענו, חשבתי לעצמי, שילדים לא טורחים יותר לקנות מתנות.
על אינטימיות משלמים במזומן
בארוחת הערב ניסיתי להבין אם זה מקרי או שזה מקובל לגמרי בימינו, הקטע הגולד דיגרי הזה. "אנחנו אף פעם לא מביאים כסף לימי הולדת של ילדים אחרים", אמרתי באגביות ליד השולחן. "כי אנחנו לא סחים", יידע אותי הבכור בהפגנתיות של אחד שיודע.
"אבל זה לא נראה לכם קצת מוזר? כאילו, זה יום הולדת - לא חתונה", שאלתי. הם תקעו בי את מבט הרחמים הידוע. האישה האומללה שלפניהם, זו שנאלצה להעביר את ילדותה בשנות השמונים במשחקי אטארי ושתיית זיפ. מבחינתם אלו נסיבות מקלות, מהסוג שהם שולפים להגנתי בכל פעם שאני מתנהגת או אומרת משהו לא שפוי בעליל.
"כבר מתחילת השנה, חלק מהילדים בכיתה הביאו כסף אחד לשני. זה הכי עדיף", יידעו אותי אדוני הבית. "ולהורים לא אכפת?", המשכתי לתחקר. מסתבר שלא. להפך, מבחינתם זה חוסך להם את הטרחה ללכת ולקנות מתנה. אם עוד התפלאתי איך זה יכול להיות שעד כה הנוהג הזה חמק מתחת לרדאר שלי ושאף הורה לא מחה על העניין, הבהירו לי הילדים שרוב ההורים של החברים שלהם לגמרי זורמים עם זה, במיוחד כשזה מה שהילדים מעדיפים, אז למה לבאס. "לא כולם חפרנים כמוך", הובהר לי.
חוסך את מסע ההחלפות
שטרות הכסף שהונחו אחר כבוד ליד הצלחת עם החביתה והקוטג' הזכירו לי את המושג "אינטימיות קרה", שטבעה הסוציולוגית אווה אילוז לפני כמעט עשור. היא עשתה זאת בהקשר של עולם השידוכים האינטרנטי, אבל את המסקנה של המחקר שלה אפשר להחיל גם כאן: הקפיטליזם שמשתלט על העולם לא באמת מנכר אותנו מהחברה, אבל כן מעצב אותנו מחדש בדמותו הקרה. אם לפני דור זה היה פסיכי להביא לילד מהכיתה כסף במתנה, אז היום כנראה שזה לגמרי לגיטימי.
אבל אילוז קבעה שיש לתהליך גם יתרונות. ובאמת, אני לא יכולה להתכחש שכל תעשיית המתנות לילדים די מחרידה כשלעצמה. מדובר באוסף של פרטי פלסטיק או פרווה מהבהבים עם שלל כיתובים אידיוטים, הכל תוצרת סין. אולי יש משהו מבורך במנהג החדש הזה - שאגב, חוסך לי את מסע ההחלפות של היום שאחרי? אז הילדה קיבלה כסף והיא עכשיו יכולה לקנות לעצמה מה שבא לה. מה רע?
זיכרונות מגולגלים בשטר
אני חושבת על המתנות שקיבלתי ונתתי כשהייתי ילדה. באחת הפעמים חברה נתנה לי ספר שחיפשתי המון זמן ולא מצאתי. אני זוכרת את תחושת ההפתעה הענקית כשפתחתי את האריזה, ואיך שהיא סיפרה לי שבטיול לצפון היא פתאום ראתה אותו והתחננה לאימא שלה שתקנה, וכבר חודשים שהיא מחביאה אותו ממני. כל אותו היום הסתובבתי עם "וואו" אחד גדול בראש. במקרה אחר קניתי לחברה טובה מחזיק מפתחות ענק בדמות ציפור בוורוד זרחני. צירפתי פתק: את תמיד הפשוש שלי. מזל טוב. הוספתי הרבה לבבות. משום מה כולם צחקו עליי ועל המתנה שלי באותה מסיבה. היא דווקא לקחה אותי לצד ונשבעה לי שאת המתנה שלי היא הכי אוהבת ושכולם ילכו להזד...
אי אפשר לגלגל זיכרונות כאלה בשטר של כסף, ואולי זה מה שרע או שאני סתם נוסטלגית? האמת היא שגם עכשיו בזמן שאני מסיימת לכתוב את הטור הזה, אני עדיין מתלבטת בסוגיה. האם אני סתם מתחסדת, שמסרבת לאמץ את רוח הזמן החדש, או שמא אני צריכה לבטוח בתחושת הבטן שלי ובפעם הבאה כשאני שולחת הזמנות ליום הולדת, להוסיף כוכבית ולציין: המחאות בנקאיות ומזומן *לא* יתקבלו בברכה?
שגית פסטמן, נשואה + 3, גרה באור יהודה, דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן, חוקרת את שוק ההון בתחום המגדר.
