לפני כשלושה שבועות, ב־17 ביולי, חגגה רס"ן ריקי גולן, ראש מדור הטמעה בחיל משאבי אנוש, יום הולדת 39, והחיילים בלשכתה שברמת־גן אפו לה עוגה ושרו לה "יום הולדת שמח". אבל החגיגה האמיתית הייתה באירוע המשפחתי שהתקיים מאוחר יותר. "אצלנו במשפחה מדובר במשהו מיוחד. אני אחת משלישייה ותמיד מדובר באירוע משותף רב־משתתפים שאמא שלנו מארגנת. כיף גדול!", אומרת ריקי.
היא ושני אחיה, אמיר ורן, נולדו כשלישייה אחרי אחיה ואחותה, התאומים ניר ושרון (46). השלישייה נולדה, בעקבות טיפולי פוריות, בשבוע ה־27 להיריון. שני אחיה – כיום נשואים והורים לילדים – שקלו פחות מקילו ואחד מהם היה בסכנת חיים. היא הייתה בעלת המשקל הגבוה מבין השלושה –1.380 ק"ג, אך בעוד ששני הבנים בריאים לחלוטין, היא נכה. "בדיעבד יודעים שלא נשמתי בזמן הלידה ולקיתי בשיתוק מוחין לא חמור יחסית. תלוי את מי שואלים", היא אומרת בציניות.
ואם שואלים אותך?
"אני חושבת שהפגיעה שלי יחסית קשה, במובן הפיזי, אבל תלוי באיזה יום את שואלת. יש ימים עם קשיים אמיתיים, כי הגוף שלי מצריך תחזוקה, ויש ימים פחות קשים. המגבלה שלי מתבטאת בעיקר בקושי בהליכה. לפני שבוע בלבד התחלתי ללכת
עם מקל, וזה סוג של מהפך מבחינתי. שנים הייתי בסוג של הכחשה שאפשר לכנות מלחמה בנכות ובסטיגמה, ולא רציתי הקלות בשום דבר. לפני שנים גם לא דיברתי על זה, ואפילו לא הסכמתי לחנות בחניית נכים. עכשיו למדתי לחיות עם הנכות, להודות בה ולא להתבייש.
"כשהלכתי בלי המקל יכולתי לחשוב שאנשים לא שמים לב לנכות שלי כשאני יושבת. עכשיו, כשהוא לידי, אי־אפשר לפספס. זה סוג של סמל סטטוס, כאילו אני מצהירה שאני שלמה עם הנכות, מקבלת אותה כמו שהיא ואין לי צורך להתחמק ולהסתיר".
מה גרם לשינוי בגישה שלך?
"קודם כל, התבגרתי. שנית – ישנו ההכרח. בסופו של דבר את מפנימה שאת חייבת לבקש עזרה. עברתי בדרך סדנאות להעצמה אישית, אבל מדובר בעיקר בהפנמה, התמודדות והתבגרות".
איפה הייתה נקודת המפנה?
"ב־2009 טסתי לבד לניו־זילנד לחודש וחצי. כבר בשדה התעופה שם הבנתי שאני צריכה עזרה בנשיאת המזוודה, ומישהו הפנה אותי לתור של הנכים שהיה קצר ונוח יותר. בהתחלה זה עצבן אותי, אבל פתאום הבנתי שאני עומדת בתור של הנכים והעולם לא התמוטט.
"בהמשך גיליתי שכשאתה מבקש עזרה זה לא סימן לחולשה, אלא דווקא לכוח, וכשאתה מבין זאת, זה ממש משנה עולמות. אז המהפך הגדול התחיל שם, אבל זה תהליך שלא נגמר אף פעם".
קסדה עם חור של כדור
שיתוק המוחין שלה לא אובחן מיד אחרי הלידה. "בהתחלה הכל היה כשורה, עשיתי מה שכל תינוק עושה, אבל לא התחלתי ללכת. כשאמא שלי, גילה, אמרה שמשהו לא בסדר, אמרו לה לא לדאוג, שזה יסתדר. אבל זה לא הסתדר. זחלתי והייתי בעגלה ועל הידיים עד גיל ארבע. בשלב מסוים אבא שלי נשלח כנספח צבאי לטקסס – בדיעבד אני מבינה שהוא ביקש להישלח לארצות־הברית, בתקווה ששם ימצאו פתרון לבעיה – ושם הציעו לאמא להושיב אותי בכיסא גלגלים. כשסירבה ואמרה 'אני מכירה אותה, היא תלך!', הרופא אמר שלאמהות יהודיות יש חלומות משונים. אבל עובדה שהיא צדקה".
אביה המנוח, תא"ל נתי גולן, זכה בעיטור הגבורה במלחמת ששת הימים, באחד הקרבות הפחות מפורסמים אבל יותר משמעותיים ברמת הגולן. הוא היה אז בן 24, מ"פ במילואים שהיה אמור להילחם בסיני וברגע האחרון הועלה לרמה ונקלע לקרב עקוב מדם.
"יש לנו בבית קסדה עם חור כניסה ויציאה של כדור", מספרת ריקי. לאחר שהמג"ד נפצע קשה ופונה ומחליפו נהרג, קיבל המ"פ גולן את הפיקוד על הגדוד והמשיך במשימה. מ־28 טנקים שיצאו לדרך הגיעו שניים למוצב קלע, ולאחר כיבוש המוצב המשיכו במשימתם. על גבורתו בקרב הוא קיבל, כאמור, את עיטור הגבורה. במלחמת יום הכיפורים היה נתי גולן מג"ד במילואים ואחריה נקרא לדגל, חזר לצבא לעוד 20 שנה, מילא שורת תפקידים בכירים ופרש ב־1995 בדרגת תא"ל.
"כשנולדתי אבא היה מח"ט חטיבה 7. אני טיפסתי על טנקים לפני שלמדתי ללכת", אומרת ריקי, ומוסיפה: "אלו לא סתם מילים, כי הרי ללכת התחלתי רק בגיל ארבע".
מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ב־1982 החזירה את המשפחה ארצה, וכאן הגיעו לד"ר ליונל קופילוביץ מ"אסף הרופא". ריקי עברה ניתוח להארכת גידים, ראשון בסדרת ניתוחים שאפשרו לה להאמין שהיא תזכה לתפקוד מלא, על אף המוגבלות. "שכבתי ארבעה חודשים מכוסה בגבס מהחזה עד כפות הרגליים. אבא היה בצבא, אמא עזבה בבית ארבעה ילדים עם סבתא ולא זזה ממני. היא הגיבורה האמיתית במשפחה", אומרת ריקי. אחרי הניתוח והטיפולים שבעקבותיו, החלה ללכת, לאט־לאט. "אני לא זוכרת את הצעד הראשון, אבל כשהלכתי לבד 79 צעדים ברצף, האחים שלי עשו לי אלבום עם המספר 79".
מתי הבנת שאת שונה מאחייך?
"ידעתי תמיד שהאחים שלי משחקים כדורגל ואני לא יכולה ללכת. זה תמיד היה שם. כשחזרנו לארץ הלכתי לגן של 'אילן' ואחר כך לבית ספר רגיל. עד כיתה ז' גרנו ברעננה, ואז עברנו לרעות.
"היו לי הרבה חוויות שקשורות בשונות. לא פעם חזרתי מבית הספר ואמרתי שלא אלך לשם יותר. מבחינת ההישגים הייתי תמיד בטופ של הכיתה, אבל היו תקופות שלא היו לי חברים והרגשתי לא מקובלת.
"כדי שאוכל להצטרף לטיולים דרשו מבית הספר שאמא שלי תבוא איתי. עד גיל עשר – ניחא. אבל אחר כך, הדבר האחרון שנערה רוצה הוא שאמא שלה, אפילו אם היא האמא הכי מקסימה, תהיה לה מאחורי הגב. כשהפסקתי, ביוזמתי, ללכת לטיולים השנתיים, אבא שלי היה עושה לי טיולים אלטרנטיביים, כדי שלא ארגיש שהפסדתי".
דייטים זה סיפור מבאס
בחודש יוני האחרון התקיים בבית הנשיא מפגש של חיילי "גדולים במדים", פרויקט ייחודי של עמותת "יד לילד המיוחד", שמטרתו לגייס צעירים עם מוגבלויות לצה"ל (ראו הרחבה בהמשך) רס"ן ריקי גולן נשאה דברים בשם החיילים הללו ואמרה: "רבי שלמה קרליבך אמר שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו. לי היו שניים שהאמינו בי: הוריי".
"אמא שלי היא זו שבתכלס הייתה בבית וחוותה את הקשיים שלי לכל אורך הדרך, אבל אבא דחף אותי לכל המקומות שבהם הייתי צריכה לא לוותר", היא אומרת עכשיו. "בכל פעם שהיה לי קושי והייתי קרובה להגיד לא, הוא נתן לי דחיפה. זה הפך לתכונת אופי שלי, לטוב ולרע – לא לוותר. עם זאת, היו תקופות שכעסתי מאוד, בעיקר על ההורים. הם ספגו את כל הכעסים שלי על מה שנקרא הגורל, על חוסר הפייריות שבמצבי".
הכעס עבר לך?
"כמעט. היום אני מצליחה לקבל מזה את הדברים הטובים. האפשרות להפוך את השונות לאמירה חברתית ולתרום לאחרים נותנת לי הרבה כוח".
זכית לחוות אהבת נעורים?
"לא. זה אחד הדברים שהיו לי הכי קשים בתיכון. רציתי ולא הלך לי".
מה הרגשת כשחברייך התכוננו לגיוס?
"היה לי ברור שלא יגייסו אותי במסלול הרגיל, אלא רק כמתנדבת, והיה לי ברור שאני רוצה מאוד־מאוד להתגייס וגם לשרת רחוק מהבית, ולא בבסיס פתוח עם ג'ובניקים. שאפתי לשרת בבסיס שיזפון, אבא שלי היה מפקד הבסיס ואחי ואחותי שירתו שם, אבל מתנדבים לשירות לא יכלו לשרת אז בבסיס סגור.
"הגעתי לוועדה רפואית ואז אמרו לי: 'בגלל שאת חולה החלטנו לתת לך פטור'. שאלתי: 'ולהתנדב?'. חיכיתי שצה"ל יפרוש לי שטיח אדום, אבל זה לא קרה. שאלו אותי למה אני צריכה את זה והציעו שאלך לאוניברסיטה. "מאוד נעלבתי. יצאתי החוצה, ואבא שלי, שכבר לא היה בצבא, חיכה לי במכונית. כשסיפרתי לו מה קרה, כולי מאוכזבת, הוא שאל: 'ומה את עושה עם זה?'. לי היה ברור שאעשה הכל כדי לשרת. אבא עזר לי להפעיל את הביורוקרטיה, אבל עדיין עברה כמעט שנה מרגע שהתחלתי את התהליך עד שקיבלתי תשובה שמגייסים אותי כמתנדבת, שזה אומר חיול לכל דבר.
"התגייסתי ב־29 באוקטובר 1996, וזה היה יום חג בשבילי. הייתי הראשונה מבין השלישייה שלנו שלבשה מדים, כי שני אחיי התגייסו אחריי. אחרי טירונות מתנדבים קצרה הוצבתי כסמלת מבצעים במתקן אדם, רבע שעה מהבית ברעות. מדובר בבסיס קרבי, עם יחידות כמו 'עוקץ' (שבהמשך שירתי בה כקצינה), ומשם הכומתה האדומה שלי", היא מספרת בגאווה. "שירתי בבסיס סגור, עשיתי תורנויות, הייתה לי רשימת פטורים גדולה אבל לא חשפתי אותה בפני המפקדים, חוץ מהפטור מעמידה במסדרים. רציתי לעשות תפקיד רציני בלי הנחות וכך עשיתי לכל אורך הדרך".
איך התייחסו אלייך המפקדים?
"היו לי מפקדים נהדרים שבדקו אותי לפי התפוקות שלי, והיו תפוקות מצוינות. הייתי מורעלת! מפקד אחד שכנע אותי לצאת לקצונה כשאמר שקצין טוב צריך לחשוב שני צעדים קדימה, ואילו אני חושבת חמישה צעדים קדימה".
התקבלת לקורס קצינות בזרועות פתוחות?
"ממש לא. אמרו לי שאני לא יכולה להיות קצינה כי לא יריתי בנשק, ודרשו שאצא לטירונות רגילה. ואז מפקד הבסיס אמר שהוא יסמיך אותי בבסיס שלנו. יריתי בנשק, עברתי לימודי תיאוריה והוסמכתי כטירונית. הנקודה החשובה בסיפור היא שאותו אל"מ הצליח לראות מעבר לפרטים הטכניים את התועלת שתצא למערכת, ולמצוא את הדרך הייחודית שתאפשר לי לצאת לקצונה. יש בצבא נהלים, אבל החשוב הוא שיש בו אנשים טובים שהסתכלו לעומק ויכלו לראות מעבר למגבלה. משמח אותי להגיד שזו תופעה שמתרחבת בצבא. היום יש קצינים עם נכויות הרבה יותר קשות משלי, כי רואים את היכולות והכישורים של האנשים, ולא רק את המגבלות והקשיים".
מהו תפקידך הנוכחי בצבא?
"מ־2014 אני ראש מדור הטמעת מערכות בחיל משאבי אנוש. אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומה של החלפת עידן – מחליפים את כל המערכות של ניהול משאבי אנוש בבת אחת. מדובר
בתהליך מורכב שכולל הבנת המערכת החדשה, שינויי מושגים, שיטות עבודה ותפיסות עולם ממש. אני אחראית על המדור שמדריך ומלווה את אנשי משאבי האנוש שצריכים לעבוד במערכת החדשה – משימה שבה שותפים גם מדורים נוספים".
מה בעצם המגבלה שלך היום?
"בעיקר בהליכה. יש לי גם הפרעות קשב ועוד כל מיני דברים מינוריים".
עד איזה גיל התגוררת בבית ההורים?
"30. רציתי לצאת קודם, אבל אבא חלה ונפטר כשהייתי בת 26, אז דחיתי את היציאה. אחרי ארבע שנים שכרתי דירה ברמת־גן, שבה נמצא הבסיס שבו אני משרתת. זה היה תהליך. קצת פחדתי לעשות את הצעד. האמת היא שמגיל צעיר חשבתי שאכיר מישהו ואעבור לגור איתו, אבל לא מצאתי ובסוף נאלצתי לעבור לגור לבד".
היה לך חבר רציני?
"הייתי אומרת שלא. היו לי קשרים משמעותיים, אבל אף אחד לא היה בדרך לחופה".
במרץ 2016 פרסמה רס"ן ריקי גולן פוסט בפייסבוק, ובו כתבה: "נעים מאוד, אני ריקי, בת 38, רווקה מהמרכז. אני רס"ן בקבע, אוהבת לטייל... בזמני החופשי אני נהנית מאוד מהחיים ונוטה להגשים את היעדים והחלומות שלי. חלום אחד שעדיין מחכה לי הוא הזוגיות שאני מאחלת לעצמי. וגם... יש לי נכות קלה שפוגעת מעט בהליכה. חוץ מזה, אני גם חמודה ומהממת. מחפשת מישהו חמוד וחייכן עם גישה חיובית לחיים שבסה"כ נהנה ממה שיש לו, אבל היה שמח למצוא גם אהבה. בחור ערכי, אינטליגנטי, שלא מפחד לחזר. הרבה יותר כיף חורף ביחד והכי טוב – כל החיים... מי שמכיר אותי מוזמן לפרגן ולשתף. למשתף שיזכה מובטחת הזמנה לחתונה".
"הייתי אז בת 37 וקצת", מספרת ריקי. "מלכתחילה לא התכוונתי לפרסם פוסט כזה. עשיתי לי תוכנית אב איך אשיג זוגיות ופרסמתי בקבוצה של בית הלוחם בתל־אביב, כי חשבתי שיש שם אנשים שאני יכולה להתחבר אליהם: נכי צה"ל. קיוויתי למצוא לי גיבור מלחמה חתיך", היא צוחקת. "האמנתי שזה יישאר בקבוצה הסגורה, ואז גיליתי שהיא לא סגורה, כי כל חבריי עשו לי לייקים. ואז החלטתי שאם כבר פדיחה, נלך בגדול. פרסמתי בפייסבוק וכתבתי לכולם שישתפו. זה היה לפני שנה וחצי והפוסט ממשיך להסתובב עד היום וכבר זכה ל־39 אלף לייקים ויותר מ־17 אלף שיתופים".
.
וגיבור מלחמה חתיך מצאת?
"לא. מלא בחורים נענו ונענים בכל נקודת זמן שהפוסט שב ומתפרסם. לא רק גברים פונים. אמהות של, חברות, אחים של... כל מי שמכיר רווק בטווח הגילאים המתאים משדך לי אותו".
כמה כאלה פגשת?
"בזמנו יצאתי למלא דייטים, כמעט כל ערב עם מישהו אחר. היו כאלה שיצאתי איתם חודש־חודשיים וזה נגמר. היה מישהו עם נכות כלשהי שיצאתי איתו כמה חודשים. הוא אחלה בחור, אבל זה לא הסתדר. שנינו מאוד רצינו שזה יצליח, אבל אנחנו לא מתאימים".
היו כאלה שנרתעו מהנכות שלך?
"דייטים, באופן כללי, זה סיפור מבאס, אבל סיגלתי לי תכונה של הדחקת חוויות שליליות. עם זאת, אני מודה, היו כאלה שיצאו איתי ולא רצו שידעו על הקשר. היה לי חבר, קצין בקבע שבא לבקר
אותי כששירתי בקריה והסתובבנו בבסיס. פתאום הוא ראה קצין שלמד איתו והציג אותי בפניו כ'ידידה'. לא העפתי אותו מיד. אמרתי שאני מבינה אותו, כי צריך זמן להסתגל, אבל היום אני יודעת שזה לא נכון. אין להסתגל. לא ראיתי מישהו שזה הפריע לו בהתחלה ואחר כך הוא הסתגל. אם אתה לא מסתדר עם הנכות שלי, זה בסדר. גם אני, רוב חיי, לא יצאתי עם נכים. אבל אם אתה כבר יוצא איתי ולא מסתדר עם 'מה יגידו', זה לא מקובל עליי.
"לעומת זאת, יצאתי עם מ"מ בגולני, וערב אחד שאלתי אותו: 'לא מפריע לך שהחברה שלך צולעת?' הוא אמר: 'כל לילה אני יוצא למארבים ועלול לחזור על כיסא גלגלים. אם זה יקרה, תעזבי אותי?' זה היה מאוד מרגש".
מה את מחפשת בבן הזוג?
"גיליתי כבר שהרשימות משתנות בלי הפסקה ולא תמיד הן רלוונטיות, אבל חשוב לי שזה יהיה אדם עם שאיפות גדולות לגבי עצמו, שיהיה רגיש לסביבה, אכפתי, תורם, שידע להקשיב ושהציונות תהיה חלק ממנו כי אני מאוד מאמינה בה. באותו הקשר, אני רוצה מישהו שידע להסתכל על הצד החיובי של החיים ובמקום לקטר – לשאוף להשתפר".
ואם לא תמצאי, חשבת על אמהוּת כחד־הורית?
"חשבתי ואני חושבת, אבל אני עדיין לא שם, כי אני מאוד רוצה משפחה".
בסך הכל אפשר לומר שאת סיפור הצלחה גדול.
"מהמקום שלי אני רוצה להגיד שבדרך כלל בתקשורת מציגים אנשים עם מוגבלויות בצורה קיצונית: או כמסכנים, או כסופרמנים שרצים מרתון. זו תמונה שגויה, המציאות היא באמצע. יש לי הרבה קשיים ובעיות, יש המון דברים שרציתי ולא הצלחתי, חלומות שחלמתי ולא הגשמתי. מצד שני, אני לא מוותרת על מה שחשוב לי, ואני שמחה להסתכל על דברים שהשגתי ולומר לעצמי: 'וואללה, כל הכבוד'".
ללבוש מדים כמו כולם
ריקי גולן היא גם חברת נשיאות בעמותת "יד לילד המיוחד" שמפעילה (בשיתוף ארגון JNF ארצות־הברית), את "גדולים במדים" - תוכנית ששילבה עד כה 350 צעירים עם מוגבלויות שונות ב־22 בסיסי צה"ל, כשלב בשילובם של בעלי מוגבלויות בתעסוקה ובחברה.
איך התחיל הקשר שלך עם "גדולים במדים"?
"בעקבות פוסט שכתבתי בפייסבוק פנה אליי אורן הלמן, סמנכ"ל חברת החשמל, איש מיוחד שייסד את עמוד הפייסבוק 'סיכוי שווה', שמחבר בין אנשים עם מוגבלויות למקומות עבודה. בעקבות השיחות איתו הצטרפתי כמתנדבת ל'סיכוי שווה' ואני אחת ממנהלי הדף הפעיל מאוד. אורן, שגם עוזר בהתנדבות לעמותת 'יד לילד המיוחד' סיפר להם עליי והחיבור היה מיידי.
"העמותה עושה המון פעילויות עם ילדים עם מוגבלויות, ואני מתנדבת בפרויקט הספציפי 'גדולים במדים'. זה מאוד מתאים לי.
"בדיוק לפני כמה ימים ישבתי עם שתי חברות נכות, אחת מהן לא יכלה בזמנו לשרת בצבא, וזה מלווה אותה לכל אורך הדרך. השנייה שירתה שירות משמעותי ומספק. שוחחנו בינינו על המשמעות החזקה של השירות הצבאי, במיוחד לבעלי מוגבלויות. מדובר בחוויה מעצבת".
מה לדעתך הופך את השירות למשמעותי כל כך בעבור נכים?
"יש משהו בתחושה שאם אני לובש אותם מדים כמו כולם ומשרת כמו כולם, התקבלתי לחברה הישראלית הבריאה, הייתי אפילו אומרת – לישראליוּת".
