נסתרות הן דרכי הגורל, צחוקו חד ומר לעיתים, ואודי פולק בוודאי לא יתכחש לכך. פולק (57), מעצב פנים ומוצר במקצועו, הקדיש את חייו לעיצוב דירות ואביזרים לנכים. הקריירה המוצלחת שלו דהרה, אבל אז, בשיא ההצלחה, פקדה אותו מחלה מסתורית שריסקה את גופו ואת חייו. הוא נעשה נכה ושקע בחובות, בדיכאון ובבדידות. עשר שנים לא יצא מביתו, עד שהגיעה אבחנה רפואית, אכזרית אך גואלת, ודברים טובים התחילו לקרות לו.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- עידן וייס מנציח טרגדיה משפחתית ביצירות אמנות
כיום הוא חי בעיר צ'אנג מאי שבצפון תאילנד, מתנייד בכיסא גלגלים, גר בדירה שמאפשרת מרחב לכיסא. אחרי ששנים עזר לנכים, נזקק לעזרה בעצמו, ועכשיו הוא סוגר מעגל, עוזר שוב לנכים - ומתרגש מזה עד דמעות.
האנשים האמיצים שלא מוותרים
את דרכו המקצועית החל פולק כסטודנט לעיצוב פנים ולעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון, ומהר מאוד הוא התמקד בעיצוב שמותאם לאנשים עם מוגבלויות. הרומן שלו עם התחום החל בזכות חנה זיו ז"ל, מרפאה בכירה בעמותת מילבת, המסייעת לאנשים עם מוגבלויות. זיו לקחה את הסטודנטים לביקור בעמותה, ופולק התרשם עמוקות. "הביקור הפגיש אותי עם העולם האכזר של המוגבלויות ועם האנשים האמיצים שלא מוותרים לעצמם ומוצאים פתרונות שיאפשרו להם להיות כמה שיותר עצמאיים", הוא נזכר.
בהמשך הוטל עליו לעצב תיק עבור מורה שעבר פגיעה מוחית ושותק בחצי גופו הימני, ולאחר מכן התבקש לתכנן פרויקט עבור אם ששותקה בעקבות תאונת דרכים והתקשתה לטפל בבתה התינוקת מכיסא הגלגלים. פולק תכנן עבורה מיטת תינוק מונגשת, המשמשת את מילבת עד היום, והוא החל לחוש ביטחון בכישוריו. "הבנתי שיש לי יכולת לעזור לאנשים, וזה נתן לי מוטיבציה להמשיך בתחום".
עם סיום הלימודים עבד עשר שנים כמעצב תערוכות במוזיאון ישראל. במקביל, התנדב במילבת, למד את תחום הנגישות ועיצב דירות ומוצרים לנכים. ב-1995 פתח משרד פרטי לעיצוב פנים, וגם באמצעותו עסק בעיצוב עבור נכים. "תמיד ראיתי את אלה שסובלים, והסתכלתי בחמלה על מי שנמצא בשוליים", מסביר פולק. "חלשים ועניים תמיד נגעו לליבי, והיכולת לעזור להם נתנה לי סיפוק אדיר".
הכירו את עמותת מילבת:
ב-2001 החליט לעבור מהמשרד הקטן והצפוף בירושלים למשרד גדול ומרווח ביפו העתיקה, אלא שאז לקה במחלת הנשיקה, וגם אחרי שהתאושש ממנה, המשיך להרגיש תשישות: הוא התקשה ללכת, איבד שיווי משקל ובקושי הצליח לפקח על הפרויקטים שניהל. הרופאים פסקו שהוא סובל מתסמונת התשישות הכרונית (CFS), "ולימים הבנתי", אומר פולק, "שהאבחון הזה הוא לא יותר מאשר דרך של הרופאים לומר לך: 'אין לנו מושג מה קורה אצלך, אבל המצאנו שם לרשימת הסימפטומים שלך'. הסבירו לי שאין מרפא, ושעליי לסגל את חיי למצב החדש".
בתקופה זו היה פולק גרוש עם שני ילדים. מצבו הוסיף להידרדר, מה שאילץ אותו להיות מרותק לביתו. "גם כשישבתי, הרגשתי תזוזה; הרגשתי שאני עומד כל רגע ליפול, ושלפעמים כל העולם מסתובב. חייתי בתחושה שאני כל הזמן נמצא ביאכטה שעומדת על הגלים. זה קורה לי גם היום".
יאכטת החיים הטובים שבה הוא חי, שקעה במהירות. "לא הצלחתי לתפקד, הפסדתי את רוב כספי בשיפוץ המשרד ונכנסתי לחובות. שכבתי בבית מותש, סמרטוט, והתחלתי להפנים שהחיים עוברים מחוץ לחלון, ואני כבר לא שותף להם. לא הייתי מסוגל לקחת פרויקטים חדשים, ובקושי רב סיימתי את הקיימים: הלקוחות נאלצו לגרור אותי לאתרי הבנייה עם מקל וכיסא מתקפל. את המשרד היפה שלי ביפו החזרתי לבעלי הבית לאחר שנת השכירות הראשונה. לא השתמשתי בו אפילו יום אחד. עבודות חדשות לא הצלחתי לבצע. הגעתי ממש לפת לחם".
קשרים עם קרובי משפחה וחברים נותקו, ופולק הרגיש מדוכא ונבגד. "מאדם רב פעלים, שהתרוצץ ברחבי הארץ ובחו"ל, לא הייתי מסוגל לנהוג, ללכת או להשתתף באירועים חברתיים ומשפחתיים. גיליתי לתדהמתי שקרובים וחברים מתרחקים ממני. חלקם נתנו לי הרגשה איומה שאני מתחזה ולא הציעו שום עזרה. אמרו לי ללא מילים שאני שקרן. הרגשתי מושפל. הקשר עם רוב האנשים בעולמי נותק. חלקם כעסו, הטיחו האשמות אכזריות, טענו שאני מתחמק מחובותיי המשפחתיים. לך תסביר שאפילו שלא ראו את זה עליי, לא הייתי מסוגל לקום מהמיטה, להתרחץ או להכין לעצמי כוס קפה, ושהראש מתפוצץ מכאבים, השרירים מכווצים ואני לא יכול לעשות יותר משלושה-ארבעה צעדים בלי לנוח".
גם רופאים הערימו עליו קשיים. "התייחסו אליי בצורה משפילה ומתחמקת, שלא לומר רשלנית. לא חשבו לשלוח אותי לבדיקות מקיפות שיסבירו למה אני מתקשה בהליכה". בצר לו, השקיע סכומי כסף עצומים ברפואה אלטרנטיבית. "בלעתי אינסוף שיקויים, נדקרתי מכל הכיוונים, האמנתי לכל המכשפים". אבל המצב רק הלך והחמיר. פולק הרגיש כל כך מותש, שלעיתים לא הצליח ללעוס או להחזיק ספר ביד. הוא הסתגר בבית, ובמשך עשר שנים יצא ממנו רק לצורך בדיקות. קרן האור בחייו הייתה חברתו מיה, שלימים נעשתה בת זוגו. "היא הכירה אותי כאדם חולה, אבל ראתה את הבן אדם ולא את המחלה, והיא מלווה אותי באהבה כחברה טובה ונאמנה".
חולה עם כתובת
השינוי הגיע ב-2013, כעשר שנים לאחר שחייו קרסו. זה קרה בזכות רופאת משפחה חדשה, שאליה הגיע בעקבות שפעת קשה וששלחה אותו לסדרת בדיקות מקיפה בחשד לטרשת נפוצה. לאחר כחודשיים של בדיקות התבשר שאין לו טרשת, והוא נשלח לכירופרקט ד"ר מוטי טלר מרעננה, מומחה לפיזיולוגיה של המאמץ, שבדק אותו ביסודיות והעלה חשד למחלה נדירה של חולשת שרירים בשם מיאסטניה גרביס. הבירור הנוירולוגי העלה שהרופא צדק. בעקבות האבחנה הצטייד פולק בכיסא גלגלים שתומך גם בראש ומקל על כאבי הצוואר והסחרחורות. הוא גם החל לקחת כדורים שלזמן קצר מדמים כוח בשרירים.
"הפכתי מלוחם שלא יודע באיזה אויב הוא נאבק, לחולה עם כתובת ברורה", מתאר פולק את התהליך. "הבנתי מה המנגנון של המחלה, מה אני יכול לעשות כדי לא להחמיר אותה, ואיך להתמודד עם השיגיונות שלה. בשנים שבהן לא טופלתי נגרם כנראה לשרירים שלי נזק בלתי הפיך".
כשנתיים לאחר קבלת האבחון יצא להתאושש בצ'אנג מאי שבתאילנד יחד עם בת זוגו מיה. זה עשה לו טוב: השלווה, המזג העדין של התאילנדים וטיפולי המגע שיפרו את מצבו הנפשי והפיזי. לאחרונה הוא סגר מעגל: עמותת מילבת, שבה התנדב במשך שנים, הציעה לו לעבוד כנציג שלה בתאילנד ולהפיץ את בשורת ההנגשה. מכאן התחילו הדברים להתגלגל: פרויקט כיסאות גלגלים של בית החולים השיקומי RICD כבר פנה למילבת בבקשה לקבלת תמיכה בשכפול המודל אצלם, ועמותה תאילנדית שמפיצה את בשורת הנגישות בממלכה הודיעה שהיא מעוניינת בשיתוף פעולה.
פולק מאושר מזה. "באופן מפתיע אני מוצא את עצמי מתעסק שוב בתחום שהיה עיסוקי העיקרי בחיי המקצועיים לפני שחליתי", הוא אומר. "אני, שכאדם בריא התמחיתי בנגישות, מצליח לחזור לתחום ולעזור לתאילנדים. אני מאוהב בתאילנדים, מתרגש בכל פעם מחדש מהרגישות שלהם. בכל פעם שאני נעצר, קופצים עליי מכל הכיוונים כדי להגיש לי עזרה. העובדה שפתאום אני מסוגל לעזור שוב לאחרים גורמת לי אושר וסיפוק רב ונותנת לי סיבה לקום בבוקר עם חיוך".
_______________________________________________________
גלי בנעד הגיעה לצ'אנג מאי בנסיבות אחרות לגמרי. הקליקו על התמונה:
