בבצלאל מחזירים לחיים את אלו שהקרקע נשמטה מתחת לרגליהם. בשנקר מטיסים ילדים באשפוז. במכללת הדסה עוזרים גם להדיוטות להציל חיים ובמכון הטכנולוגי חולון החומר ושאריות התעשייה נראים כמו מיליון דולר. ביקרנו בתערוכות הבוגרים של ארבע מחלקות מובילות לעיצוב תעשייתי, ובחרנו את המיטב:
HIT המכון הטכנולוגי חולון
כלאיים, טל בטיט (מנחה: נעמה שטיינבוק)
טל בטיט התאהב בקרמיקה בקורס שנה ב' עם שלומית באומן. "שם ידעתי שפרויקט הגמר שלי יעסוק בקרמיקה", הוא מספר, ומאז הפכה הקרמיקה לאהבתו הגדולה. בדרך לשנה רביעית כבר ייצר כוסות שנמכרו יפה ב"אסופה", וכשהגיע הרגע בחר להפוך את מה שנחשב בקרמיקה לטעות ולחיסרון – ליתרון ולעיקרון. כך נולדה "כלאיים", סדרת אגרטלים פיסוליים מרהיבים.
נקודת המוצא היא תכונתה של הגלזורה להדביק בין חומרים שונים כשהיא מותכת בחום גבוה. הגלזורה, נזכיר, היא הזיגוג שעוטף את הכלי, אוטם אותו לנוזלים ומאפשר לעטר אותו באינסוף דוגמאות וצבעים. כשמכניסים את הכלים לתנור לשריפה, מקפידים שלא יגעו זה בזה, כדי שלא ידבקו וייהרסו.
בטיט בחר בשני סוגי חמר שונים זה מזה באופיים, שמייצגים עולמות שונים בקרמיקה: הטרקוטה האדמדמה, עם מטען היסטורי רב שנים, הנוצר את הצורות הארכיטיפיות של כדי החרס העתיקים כמו גם את אלו הפשוטים, הזולים, של ימינו; והחמר הלבן, המשמש לרוב ליציקות, לצורות שמתוכננות במחשב ומודפסות בתלת ממד.
הניגודיות לא הצטמצמה לאופיין של שתי החרסיות ולתרבויות החומריות השונות שהן מייצגות, אלא גם למרקמן החזותי – מבריק מול מט, המוחשי – חלק מול מחוספס, והצבעוני – גונה הטבעי של הטרקוטה מול צבעים עזים ורוויים. "צבע מוביל אותי ומרגש אותי", הוא סיפר בהגשה שלו, "שילובים שיוצרים ניגודיות מעניינית, הרמוניה שיוצרת נחת ויזואלית". בדרך לעיצוב ""כלאיים" עבר בטיט סיור מודרך ברשות העתיקות בירושלים וביקר באגף הארכיאולוגי של כל מוזיאון בארץ שיכול היה לחשוב עליו. בסוף המסע חיבר בעזרת הגלזורה בין שני הקצוות לשלם הגדול מסכום חלקיו.
מעשרות הסקיצות שיצר, בחר בעזרתה של שטיינבוק שישה אבות טיפוס. הם יוצרו בחשיבה תעשייתית, כך שקוטרם של החלקים בנקודת החיבור זהה, והם יכולים לייצר 36 צירופים שונים. גובהם של האובייקטים בין 45 ל-80 סנטימטרים, לכולם פתח עליון, והם יכולים לשמש כאגרטלים.
קווי אופי, גני בר-לב (מנחה: לוקה אור)
גני בר-לב גילתה את הקו בקורס איור עם נעמה בנזימן. לקראת פרויקט הגמר ידעה שזו ההזדמנות שלה לשלב בין שתי אהבותיה: העיצוב התעשייתי והאיור. היא חשבה על רהיטים, על הנפשה, על האנשה, ומיד צצו בראשה המוצרים של איקאה: תעשייתיים, גנריים, פרי ייצור של מכונה משומנת. לו הייתה ניתנת להם הזדמנות להיות שונים, מה היו רהיטי איקאה רוצים להיות, היא שאלה את עצמה. איזה אופי היו בוחרים לעצמם?
בר-לב החלה לכתוב דמות למכל אחד מרהיטי איקאה שבהם בחרה לטפל – ביניהם שולחן ''לאק'' המפורסם ושרפרף ''פרוסטה''. אחרי המילים הגיעו הקווים, כל אחד מהרהיטים אויר – ורק אז יצאה לעיצוב המוצר. כך נולדה משפחה: השרפרף אייל והשרפרפית בתיה, יוני השולחן, אורן – שהוא ספסל עם שולחן צד, ומזל, השולחנית הנמוכה.
לכל אחד מבני המשפחה עיצבה תוספת ייחודית, עשויה מתכת צבועה בשחור. כל תוספת מתחברת לרהיט המקורי באופן "המינימליסטי, האיקאי והזול ביותר שניתן". המחברים פשוטים ומנצלים יפה את אופני החיבור והברגים של הרהיט המקורי.
משפחת ה"איקאה האקינג" של בר-לב זיכתה אותה בתואר הפרויקט המצטיין של המחלקה, ועכשיו היא מקווה לעניין בסדרת התוספות את התאגיד השבדי בכבודו ובעצמו.
WIRES, מיכל גוטסמן (מנחה: לוקה אור)
את האובייקטים היפים שעיצבה יצרה מיכל גוטסמן משיירים של כבלי חשמל ותקשורת של מפעל ''טלדור'' בקיבוץ עין דור. היא החליטה להוציא את החבוי מהעין (בדרך כלל) אל קדמת הבמה, ולהפוך את התעשייתי לקרפאט. בעיני רוחה ראתה יריעות מעודנות מעולמות הטקסטיל, את סימניה של עבודת היד, והאתגר שבהדגשת הפוטנציאל האסתטי של הפסולת התעשייתית היה הכוח המניע.
שורת ניסויים חומריים לימדה את גוטסמן איך לתת לליפוף קיבוע וחוזק מבני. חימום בעזרת צינורות הוליד צורות מעוגלות. חלקי נחושת מסייעים לגימור ונותנים תחושה יוקרתית, מנוגדת לחומר הגלם הפשוט.
עבודה עם חוטי חשמל ותקשורת אינה חדשה, אך לרוב היא נעשית כחלק משימור מלאכות קראפט מסורתיות, הדורשות ניסיון, מיומנות ועבודה עמלנית. WIRES מגיעה לתוצאה כובשת גם ללא כל אלה.
רהיטים בלחץ, חן זלקינד (מנחה: אילון ערמון)
ל-HIT הגיע חן זלקינד אחרי שעסק בנגרות מטבחים וארונות, חזר לקיבוץ קבוצת יבנה, והקים בו נגרייה. כעבור זמן מה הרגיש שהוא צריך קצת יותר, ונחת בחולון. את פרויקט הגמר שלו גיבש סביב מחבר שפיתח: שני מוטות עץ שאותם נעל בלחץ בצינור. די מהר התחלף הצינור במשטח עץ, ובנק של מחברים הלך והתפתח: קדח בעץ ושני מוטות שנלחצים מלמטה; מוט מלמעלה ומוט מלמטה; שני מוטות, שלושה, ארבעה, ונעילות משני כיוונים.
"רהיטים בלחץ" מספר זלקינד, צמח מהעשייה בסדנה. העץ הוא אלון, החיבורים קרים, והדיבלים מעשה יד, ללא דבק או הברגה. ההרכבה פשוטה ומהירה, והתוצאה נראית חלקה ואלגנטית. הרהיטים אמנם לא יוצרו באופן תעשייתי, אבל תהליכי פס הייצור נוכחים ברקע, בין היתר במחשבה על עיצוב חלקים פריקים, הניתנים לשילוח בקלות גם מעבר לים. הפרויקט הזה הוא אחד משלושת מצטייני המחלקה.
בצלאל
CONNECT, אמיר ארגוב (מנחה: הדר שפירא)
פגישה מקרית עם פעילת IsraAID הובילה את אמיר ארגוב לד"ר עופר מרין, מנהל חדר הטראומה של בית החולים שערי צדק, ומנהלו של בית חולים שדה של חיל הרפואה בצה"ל. בזמן אסון מפעילה מדינת ישראל ברחבי הגלובוס את בית החולים, שהוכר בידי ארגון הבריאות של האו"ם כמוביל בתחומו בעולם.
בעזרת ד"ר מרין, ובהמשך בשיחות עם פרופ' עדו ברונו ומאיה ויניצקי – חברי קבוצת המחקר RDFD העוסקת במחקר יישומי לסביבות אסון ועיצוב מציל חיים, שניהם מרצים בבצלאל – פיתח ארגוב מערכת של חלקי קרטון ומחברי פלסטיק, המאפשרים לאנשים שאסון טבע פקד אותם להרכיב בדרך קלה, זולה ואקולוגית חפצים שלהם הם זקוקים. מאחר ש-80% מהנפגעים באסונות אלה, הוא למד, הם נפגעי גפיים, התחיל בעיצוב קביים ואלונקה, אולם עד מהרה הבין שהוא יכול להציע הרבה מעבר לעזרי ניוד.
בהשראת הפרויקטים של האדריכל היפני שיגרו באן הוא יצר שיטת הרכבה הנשענת על שלושה מחברי פלסטיק, גלילי קרטון ומשטחי קרטון כוורת. מאלו יכול כל אחד להרכיב באופן אינטואיטיבי, בעזרת הוראות גרפיות בסיסיות, מגוון רהיטים לפי הצורך: מיטה, כיסא, כוננית, ספסל, שולחן, לוח כתיבה, אפילו שער כדורגל. כולם חפצים בסיסיים שמאפשרים לחזור לשגרה יחסית ולתפקוד אחרי שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים.
OBY, יהונתן כהן (מנחה: אילן ליאור)
גם בפרויקט הגמר של יהונתן כהן המחבר הוא העיקר. כהן עיצב סדרת רהיטים – שולחן כתיבה, שולחן קפה, יחידת מדפים ומנורה – הניתנים להרכבה (ולפירוק) באופן פשוט ואינטואיטיבי, ללא הוראות. כל כך פשוט, שגם ילדים יכולים.
ברוח הזמן, רהיטי OBY מעוצבים מעץ מלא טבעי ואלומיניום מושחר. בעיצוב מחבר הפלסטיק שאל כהן את מנגנון הנעילה-בחצי-סיבוב המוכר בעולם המצלמות והמנורות. כך הוא קיבל מנגנון חיבור חזק, המתאפיין בשפה אסתטית חדשה, והכי חשוב – אין בו אפילו בורג אחד. מעבר לרהיט אופנתי, אומר כהן, המאפשר להרכיב גרסאות שונות שלו ולהתאים לעצמנו את סוגי המשטחים, תהליך ההרכבה יוצר חוויה ומחזק את הזיקה שלנו לתוצר.
חיות לילה, יוחאי עלוש (מנחה: פרופ' שמואל קפלן)
יוחאי עלוש גדל במיתר, וזה לא היה לפני כל כך הרבה שנים. זיכרונות נערותו ביישוב הקטן, משוטט עם חברים בלילות, כשפנס רחוב הופך להית המרכז שסביבו מתקבצים, עדיין חדים. לכן בחר בפרויקט הגמר שלו לחזור למיתר כמקרה בוחן לחיי הלילה של בני הנוער ביישובים קטנים או בשכונות מרוחקות; לבחון כיצד הוא יכול לייצר עבורם מרחב משלהם, מקום שהוא לא הבית של ההורים, גם לא בית ספר או המתנ"ס. מקום שהוא שלהם, ולא דבק בו ריח של ממסד.
שוב שוטט בלילות, פגש בני נוער, דיבר איתם אל תוך הלילה ולמד שכאשר קר הם מעדיפים להישאר בבית. שהחושך לא כל כך נעים, ולכן הם בדרך כלל מוצאים את עצמם ליד הבתים, עד שמעיפים אותם בגלל הרעש.
עלוש בחר לייצר משפחה של רהיטי חוץ, עשויים בטון וברזל מושחר. שלושה יצורים מוזרים וחביבים בהשראת ציוריו של מוריס סנדק בספר ''ארץ יצורי הפרא'', שמקומם הטבעי הוא בפאתי היישוב, ולכל אחד מהם תפקיד משלו.
בנץ הוא ספסל בטון שמולבש על ארובת תנור. כשמכניסים קרשים לתנור נדלקת אש חמימה בלי לסכן את הסביבה. האש מחממת את הספסל, את הסביבה ואת האווירה. כיסא הבר מו, המחובר למנורת רחוב, מצויד בפדלים. מי שיישב עליו ויפדל, ישפוך אור על חבריו. פקה מציע מושב לסמארטפון ומייצר הגברה אקוסטית למוזיקה. כאן אף אחד לא יגיד שהמוזיקה רועשת מדי ומפריעה, וכל אחד יכול לחלוק עם החברים את המוזיקה שהוא אוהב.
שנקר
PASSI, תומר פדאל (מנחה: דניאל לייבוביץ')
סדרת בדיקות שעבר בתחילת השנה מיקדה את תומר פדאל ברצון לשנות את האווירה, ואפילו להשתמש בהומור, כדי להפחית את הלחץ של ילדים כשהם נאלצים לשהות בסביבות רפואיות. סיורים ממושכים בבתי החולים לילדים, וליצניה הרפואיים של עמותת שמחת הלב, עזרו לו לגבש את פרויקט הגמר שלו: כלי תחבורה להסעת ילדים מאושפזים, המצויד במתקן עירוי ומאפשר תנועה בטוחה ונוחה.
PASSI מייתר את הצורך בטיולון ואת הניסויים המגושמים להצמיד אליו את עמוד העירוי. הוא מתוכנן להיות מוצר שיתופי, שיקל על ההורים להוציא את ילדם לטיול בסביבת בית-החולים, ועיצובו נועד לגרות את דמיונו של הילד ולסייע בהסחת דעתו ממצבו הבריאותי ומהנעשה סביבו. זנבו של הרכב מסתיר לגמרי את מתקן העירוי, ובאמצעות החלפת חלקים אחדים, הוא יכול להפוך למטוס, למכונית מירוץ או לספינת פיראטים.
2C3D, אורן גבע (מנחה: רוית לצר)
אורן גבע רצתה להוסיף ממד נוסף, פיזי, לאינספור התצלומים שבעזרתם אנחנו מתעדים את החיים שלנו. כשהבינה שעדיף לחבר את הרעיון לצורך אמיתי מצאה את עצמה מעצבת מצלמה טקטילית לעיוורים ולקויי ראייה (עם אמונה שבעתיד מצלמה שכזו תוכל לשרת את כלל האוכלוסייה).
גבע הסתמכה על טכנולוגיות קיימות: מצלמות תלת ממד כמו הקינקט המשולבת בקונוסולת האקסבוקס, ומסך פיקסלים כמו ה-Tangible Table – טכנולוגיה ניסיונית שפותחה ב-MIT ויודעת לתרגם את הפיקסלים לתבליט פיזי.
החידוש של גבע נמצא בחיבור בין שתי הטכנולוגיות לאובייקט אחד - מצלמה עם מסך תלת ממדי, שמתרגמת את הפריים לתבליט שאפשר למשש. הקובץ התלת ממדי במסך מתורגם לתנועת בזמן אמת, והמשתמש בוחן את התמונה בעזרת חוש המישוש. כשהוא מרוצה, הוא לוחץ על הכפתור, והצילום נשמר ויכול להישלף מאוחר יותר.
את תהליך העיצוב – הקוסנפט, צורת המסך, מאפייני החלקים, גודלם ואופן הפעלתם - ליוותה שולי, שהתעוורה בגיל 13 בעקבות מחלה. "היה מאוד מרגש ומדרבן לראות אותה כשהיא נגעה בתבליטים וקראה שזו ציפור", מספרת גבע.
בטון מקומי, תור ורדימון (מנחה: רוית לצר)
פרויקט הגמר של תור ורדימון צמח מתוך התבוננות במרחב הציבורי הישראלי, ובעת האחרונה גם זה האירופי. "אני גר בפלורנטין ותוהה על הפער הבלתי נתפס בין הערך הנדל"ני של השכונה ובין ההזנחה שלה. במיוחד התחלתי לשים לב לבטונדות שפרוסות ברחבי השכונה שלי כמו חצ'קונים שתקועים בעין.
"לצערי, בשנה האחרונה הבטונדות החלו לצוץ גם בערים כמו לונדון וקופנהאגן, באיטליה ואפילו באוסטרליה. גושי בטון שתפקידם לרוב פסיבי – שמירה, הפרדה, הגנה והכוונת תנועה – אך הכרחי לתפיסת השלטון המקומי. אלה אובייקטים מגושמים וסולידיים, שתופסים נפח גדול ומסמלים את חוסר האסתטיקה הרווחת במרחבים הציבוריים".
אם הבטונדות הן בבחינת רע הכרחי, ורדימון ביקש לפחות לנצל אותן לתועלת הציבור. בהשראת פעולתם של אמני רחוב הוא עיצב סדרת אלמנטים מכופפים מפח, שמתלבשים על הבטונדות האחידות והופכים אותן למוקדי עניין: ספסל לישיבה, מתקן לקשירת אופניים, סככה שמספקת צל, שולחן למשחק. "הסתכלתי על הבטונדה כעל קנבס והתחלתי לשרטט אלמנטים תלת ממדיים באיזה סוג של טייק-אוף על אמנות רחוב שאומרת – תראו אותי, אני כאן".
רעיון דומה אך שונה היה לניצן פינקלשטיין מהמחלקה לעיצוב פנים ב-HIT המכון הטכנולוגי חולון:
מכללת הדסה
Medilabel, דניאל ג'רפי (מנחות: דינה שחר וגלית שבו)
הרבה תרופות מושלכות מדי שנה לפח, כולל תרופות בנות-תוקף שעלותן נאמדת במאות מיליוני שקלים. כל תרופה באשפה תגרום לנזק סביבתי, בשעה שיותר ויותר בני אדם זקוקים להן ואינם יכולים לממן אותן.
בפרויקט הגמר שלו עיצב דניאל ג'רפי מערכת המאפשרת לשתף ולהעביר הלאה את התרופות העודפות שלנו. לפני שהחל בעיצובה התנדב ג'רפי במרכז של חברים לרפואה. שם הבין איך עובד מערך קבלת התרופות וחלוקתן מחדש, ולנקודות החלשות הציע פתרונות.
במרכז המערכת שיצר נמצאת מדבקה חכמה, עם תג RFID (כמו זה של כרטיס האוטובוס הנטען). התג ניתן לסריקה, מכיל מידע רלוונטי על התרופה ומצויד באינדיקטור כימי הבוחן לחות וטמפרטורה. אם התרופה נחשפה לתנאי לחות או חום באופן שעשוי לפגוע בפעולתה ובטיחותה, תשנה המדבקה את צבעה לשחור. כשתגיע למרכז המיון, אפשר יהיה לדעת מה תוקפה, והאם היא עדיין איכותית ויכולה לעבור למשתמש הבא.
עבור התרופות הממוינות עיצב ג'רפי מארז מיוחד עם תאים נפרדים לפי אצוות, שמסודרים לפי תאריך התוקף של התרופות. המארז מוכנס ל"בית המרקחת הביתי" – קופסה חכמה שיודעת לתת חיווי על תרופה שפג תוקפה, ומתעדת כל הוצאה של כדור. כך, במקרה של שכחה, אפשר למנוע תופעות מוכרות של נטילת יתר או נטילת חסר.
Ties, נגה מרום (מנחה: לירן אלבז)
להיקשרות בין תינוק להוריו יש חשיבות רבה להתפתחותו התקינה. להבעות הפנים יש מקום מרכזי בתהליך הזה, למדה נגה מרום. בקרב תינוקות עיוורים קיים לעתים קושי בביסוס ההיקשרות, היא מסבירה, מכיוון שהתינוק אינו מגיב לשפת הגוף והבעות פניהם של הוריו, והיעדר תגובה מצד התינוק מתפרש לעתים אצל ההורים כחוסר עניין מצדו, דבר הגורר המעטה בדיבור אליו. והנה מתחיל מעגל קסמים.
Ties, סדרת האובייקטים המשותפים להורים ולתינוק שמרום עיצבה, מבקשת להפגיש בין בני המשפחה דרך חושי המישוש, השמיעה והריח. צמיד שעונד ההורה מסתיר בתוכו חרוזים שמשמיעים צליל עם כל הזזת יד. דרך צליל הצמיד התינוק מזהה את הוריו וחש ביטחון שנובע מההכרה שהם נמצאים בסביבתו.
בהמשך יתחיל התינוק להגיב לצליל הצמיד המתקרב, לסובב אליו את הראש, להושיט יד, לחייך, ומאוחר יותר אף ידע לזהות אם הצליל רחוק או קרוב, מימין או משמאל, ובהדרגה יפתח את ההתמצאות במרחב – מיומנות חשובה ביותר, במיוחד לעיוור.
מעטפת הצמיד עשוי מבד עם טקסטורה בולטת. גם את הטקסטורה הזו יחוש התינוק בכל פעם שיפגוש את הוריו, וכך ילמד לשייך אותה אליהם. אותה טקסטורה עוטפת את הבובה האמורפית בסדרה. כאשר ילטף התינוק את הבובה יחוש במרקם שהוא מכיר מאמא או מאבא, וזה ינסוך בו תחושת ביטחון, גם אם הם עצמם אינם כרגע לידו. לבובה מתחברות מעין אוזניים עשויות בד פיקה, שמתלפף סביב הכרית של ההורים, וסופג את ריח גופם. כשהוא נקשר לבובה, נקשר התינוק גם לריח הוריו.
Emergency Response Kit, יונתן ענתבי (מנחה: פרופ' קני סגל)
שלושת אירועי החירום הרפואיים השכיחים והקטלניים ביותר הם חנק, התקף לב ודימום מסיבי. קטלניים משום שאם לא מוצע טיפול מיידי, כל דקת איחור מעבר לארבע יכולה להיות ההבדל בין חיים, מוות ונזק מוחי קבוע.
יונתן ענתבי עיצב ערכת אביזרים שמאפשרת גם לאדם הרגיל, שאינו מבין דבר ברפואת חירום, להגיש סיוע מיידי בשלושת המצבים הללו. עם פתיחתה, משדרת הערכה באופן אוטומטי לכוחות ההצלה את מקום האירוע ואופיו, בזכות לחצן חירום המותקן בה. את הנתונים הרלוונטיים היא יודעת לפי העזרים שתבחרו להוציא ממנה: משטח החייאה, ידית היימליך או חסם עורקים. במקביל היא מתחילה להקריא את הוראות הפעולה הרלוונטיות לאירוע. אלו גם כתובות בעזרת אינפוגרפיקה קצרה ופשוטה על גבי הקופסה עצמה.
משטח ההחייאה הוא יריעה ארגונומית מאובזרת בחיווי תאורה וקול, ועליה גרפיקה המדגימה היכן בדיוק יש לשים את הידיים כדי לבצע עיסוי חזה. פידבק של אור מראה את עוצמת הלחיצות והאם זו העוצמה הנכונה, החיווי הקולי מסמן את קצב פעימות הלב האופטימלי, ומתא נסתר ניתן לשלוף חומר שקוף וגמיש, המראה אם המטופל חזר לנשום.
ידית ההיימליך מעוצבת באופן כזה שהאוחז בה יימצא בתנוחה הנכונה לביצוע ההיימליך. חוסם העורקים פועל על עיקרון האזיקון, אך עשוי מחומר מתאים וברוחב מתאים לביצוע המשימה לה נועד. הוא פשוט ונוח לשימוש, בעל נעילת ביטחון ומנגנון שחרור. את הערכה, מעשית כל כך, ניתן לאחסן בארון (בבתים פרטיים) או על הקיר (במוסדות).
---------------------------------------
טוקוג'ין יושיוקה מעצב רק בשקוף. לחצו על התמונה לכתבה המלאה:
